הלימוד היומי כ"ב סיוון ה'תשע"ט

לימוד אמונה יומי: ו' שבט « הקודם | הבא »

הלכה מדע וטכנולוגיה: טרפות

מתוך הספר 'הלכה בימינו' | הרב יעקב אריאל

הטרפה מוגדרת ע"י חז"ל כבע"ח שאינו מסוגל לחיות יותר מי"ב חודש. היה מתבקש לכאורה שהוטרינרים הם שיקבעו מהי טרפה. ולא היא. יש להלכה הגדרות משלה והן קבועות ואינן מושפעות מהתמורות המדעיות וכך פוסק הרמב"ם (הל' שחיטה י, יב-יג):

ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמים הדורות הראשונים, והסכימו עליהם בבתי דיני ישראל – אפשר שתחיה, ואפי' נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות.

 

וכן אלו שמנו חכמים ואמרו שהן טריפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידנו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: 'על פי התורה אשר יורוך'.

הרמב"ם עצמו בנושא אחר של קביעת ההגדרה של טרפה לעניין רוצח, פוסק שהדבר תלוי במדע הרפואה:

ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.

 

הרמב"ם, שהיה גם רופא בעל שיעור קומה, סותר לכאורה את עצמו?

 

אולם יש להבחין בין הלכות טרפות, בהן ההלכה קובעת, לבין הלכות רוצח בהן העובדות קובעות. לענין כשרות בע"ח, הטרפה אינה סיבת האיסור. מה איכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצואר או שוחט מן העורף? וכמו"כ מה איכפת לו אם נאכל בע"ח שסיכוייו לחיות או שסיכוייו למות? אדרבה, עדיף לשחוט בע"ח העומד בלאו הכי למות מאשר לשחוט בע"ח בריא (אמנם אם מחלתו עלולה לגרום נזק לאדם בודאי שהדבר אסור משום סכנה). הטרפה אינה סיבת האיסור אלא סימן שהתורה קבעה שאין לאוכלה. הדבר עולה מלשון הכתוב: "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". כלומר סיבת האיסור אינה נעוצה בבריאותו או מחלתו של בעה"ח, אלא ברצון ה' לקדש את האדם, בעיקר בתחום זלילת הבשר. התורה הגבילה את סוגי בעה"ח המותרים באכילה, וגם באלו הגבילה את דרך המתתם ואסרה את החלב והדם ובשר בחלב. לכן אין מקום לשיקולים רפואיים באיסור זה. כללי האיסור נמסרו לחכמים. מה שאין כן בהלכות רוצח, שם עלינו לוודא שהנרצח היה מסוגל לחיות והרוצח קיפד את חייו וקטעם בעודם באיבם. רק אז ישא עונש בכל חומרת הדין.

 

היו שניסו לערער על נושא הטרפות מכוח ניסויים רפואיים. הרשב"א מתייחס לכך בחריפות:

ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו, ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים, הנביאים ובני נביאים, ודברים שנאמרו למשה מסיני.