הלכה יומית: כ"ד אלול « הקודם | הבא »

במקרה שאין זימון, האם יש דין 'שומע כעונה'?

מתוך 'השם רועי' | הרב אוריאל ספז

עד כאן ראינו את הדין ואת המנהג הנכון לגבי ברכת המזון כאשר יש זימון, אבל כאשר אין זימון הדין משתנה. המושג 'אין זימון' כולל שני מצבים: האחד, כאשר אכלו לחם רק שני אנשים, והשני כאשר אכלו דברים שאין מזמנים עליהם, ואפילו שהיו שם רבים! התלמוד עוסק בכך במסכת חולין (ק"ו ע"א) וזו לשונו: "אמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ורבי אסי אייתו לקמייהו כלכלה דפירי ואכלו ולא משו ידייהו, ולא יהבו לי מידי, ובריך חד חד לחודיה. שמע מינה תלת! שמע מינה אין נטילת ידים לפירות, ושמע מינה אין מזמנין על הפירות, ושמע מינה שנים שאכלו מצווה ליחלק. תניא נמי הכי שנים שאכלו מצווה ליחלק. במה דברים אמורים? שהיו שניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא".

 

על פי סוגיה זו, רואים שבמקרה זה, לא נכון שאחד יברך בשביל השני, אלא כאן מצווה להיחלק. דין זה מופיע בשולחן ערוך (קצ"ג, א') לעניין שניים שאכלו פת, וזו לשונו: "שנים שאכלו, אף על פי שבברכת המוציא פוטר אחד את חבירו, מצווה ליחלק שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו". המשנה ברורה (סק"ו) אומר שהדין זהה גם אם אכלו פירות, ואז הוא הדין אפילו כשאכלו יותר משני אנשים. כיוון שאין כאן חובת זימון, ממילא חייב לברך כל אחד בעצמו ["ודע דחיוב זימון הוא דוקא כשאכלו פת שחייבין עליו ברכת המזון אבל אם אכלו פירות ואפילו הן משבעה מינים לא"].

 

והדברים מפורשים בשולחן ערוך (רי"ג, א') וזו לשונו: "אבל בברכה אחרונה, צריכים להחלק וכל אחד מברך לעצמו, דאין זימון לפירות". מדוע בברכה ראשונה אחד מוציא את חברו ידי חובה לכתחילה, מה שאין כן בברכה אחרונה? כתבו התוספות (שם ד"ה וש"מ) דטעמא דשאני בין ברכה דבתחילה לברכה דבסוף היינו משום דברכה דבתחילה כל אחד מרויח באותה ברכה שעל ידי כן מותרים לאכול וליהנות ולפיכך מצטרפים לה, אבל בסוף שכבר אכלו לא מצטרפין".