שבועת שכיר בימינו

שאלה

אישה שכרה שתי עוזרות בית ושילמה להן את שכרן מידי שבוע במזומן. שבוע אחד לא היה לה כסף מזומן, והיא סיכמה איתן שתשלם בשבוע הבא עבור פעמיים. בשבוע שלאחר מכן זוכרת בעלת הבית היטב שהיא הוציאה כסף מארנקה ושילמה אותו לעוזרות הבית כפי שסוכם, ולא השתמשה בו לדברים אחרים. שתי העוזרות טוענות שהחוב לא נמחק מהפנקס שבו הן רושמות את החובות, ולכן היא חייבת את הסכום, ולא שילמה להן. כאמור בעלת הבית טוענת ששילמה את החוב. היא מבהירה גם שאינה סומכת על דבריהן, מכיוון שבזמן העסקתן היו חפצים שנשברו תוך כדי הניקיון, אך הן לא דיווחו על כך והעלימו ממנה זאת. היא גם חושבת שהן לא נמצאות בכל שעות העבודה שהן סיכמו איתה עליהן. אין עדים על שכירות העוזרות, אבל דבר שכירתן ידוע ומוכר. בהנחה ששני הצדדים אינם מוכנים להגיע לפשרה:

א. האם נוהגים כיום דין שבועת שכיר, שנשבע ונוטל שכרו? האם הדין של שבועת שכיר שונה בין שכיר גבר לשכירה אישה?

ב. נדמה לי שכיום לא מקובל להשביע, מפאת חלישות הדורות[1] – ואם כן, האם הדין עדיין תקף גם ללא השבועה, ויכול השכיר ליטול שכרו מבעל הבית?

ג. האם עצם העובדה שמבחינת בעלת הבית יש ריעותא באמון בינה לבין העוזרות – מלמדת על כך שאינן דוברות אמת (מעין 'שכיר חשוד')?

ד. מהו הפיתרון המוצע למחלוקות מסוג זה כשהצדדים מתבצרים בעמדתם? (כדאי לקחת בחשבון את הסיכון של הפסקת העסקתן של העוזרות אם אמנם תידרש בעלת הבית לשלם את הסכום שהן דורשות).

ה. האם חל איסור 'בל תלין' בעצם דחיית התשלום לשבוע הבא, אף שהתשלום נדחה בהסכמת העוזרות, או שמא הסכמתן מועילה לבטל את האיסור?

במקרה שמדובר בשכיר קטן – (כדוגמת שמרטפית):

א. האם דיני 'שבועת שכיר' חלים גם על שכיר קטן? (שהרי לכאורה אין פה את הסברה של 'כדי חייו', אך אולי יש את סברת הגמרא ש'בעל הבית טרוד בפועליו', על אף שמדובר בפועל אחד, ואולי סברא זו לא שייכת כלל כיום?) דעת הרמב"ם היא ששבועת שכיר היא רק אם שכרו בעדים, ואם כן האם לעניין זה הורי הקטין נחשבים עדים לשכירות זו של ילדם?

ב. האם חל איסור 'בל תלין' אם לא ישלמו לקטן באותו היום אלא ביום למחרת וכדומה?[2]



[1]. וכפי שביאר באריכות הרב נתן חי בקובץ משפטי ארץ, ח"ב עמ' 459, והובא בספרו של הרב ניר אביב, ביכורי אביב, עמ' 37.

[2]. כך נוקט לכאורה החפץ חיים בספרו אהבת חסד, ח"א פרק ט סעי' י.

תשובה

שאלת חכם חצי תשובה, וכבר ציין השואל למקורות רבים בנושא. ונלך בעקבות הקוצרים, על פי דברים הנהוגים בבתי הדין לממונות.

א. בשבועת שכיר אין הבדל בין שכיר לשכירה.[1] אלא שאין היום דיני שבועות וחרמות כלל בבתי הדין. נזכיר שני תנאים לקיומה של שבועת שכיר (אף שאינה נוהגת, יש לה משמעות כדהלן לעניין פשרה): 1. שיש שני עדים כשרים המעידים על השכירות והעבודה.[2] 2. שהעובד תבע סמוך לזמן התשלום.[3] אשר על כן יש לפשר מן הדין, וכפשרה הקרובה לדין, במקום שבו יש דין שבועה, על פי שיקול דעת הדיין ולפי הנסיבות ואומדנות מוכיחות.[4]

אין שום משמעות לחשדות לא מבוססים. כדי לפסול אדם בשבועה צריך עדויות כשרות בבית דין.[5] ישנן שיטות שניתן להביא בחשבון את הרישום של השכיר (או חנווני),[6] אך במקרה דנן לא נראה שניתן לסמוך על כך, שכן לא הוחזק הפנקס כמהימן.[7]

ב. בשיקול דעת של פשרה הקרובה לדין הבאה במקום שבועה, אין מקום לשיקולים כגון 'כיצד הם יעבדו בהמשך', אלא רק שיקולים הנוגעים לעצם התביעה וצדקתה. יש סוג אחר של פשרה, הבאה מרצונם של הצדדים ובהסכמתם, כדי לפייס ביניהם, ואז ייתכן שזהו שיקול בעל משמעות. ואף על פי כן לענ"ד אין להפריז בחששות כגון אלו, ויש להתמקד בגופו של עניין.[8]

ג. אם העובד מסכים לדחייה, אין איסור 'בל תלין' בדחיית התשלום לו.[9]

ד. קטן אינו בר שבועה.[10]

ה. לגבי 'בל תלין' מכריעים הפוסקים שגם בקטן יש 'בל תלין' כפי שציינת[11]. ואדרבא לגבי ילדים וילדות שעובדים, יש להקפיד שלא לאחר את שכרם מתוך זלזול בעבודה שלהם.



[1]. בבא קמא טו ע"א: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינין שבתורה".

[2]. שו"ע, חו"מ סי' פט סעי' ג.

[3]. שם.

[4]. לעקרונות הפשרה במחויבי שבועה, עי' שו"ת דברי מלכיאל, ח"ב סי' קלג; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' ח; אגרות משה, חו"מ ח"א סי' לב (בסוף); שו"ת תרשיש שהם, ח"ב סי' ע"א ע"ב.

[5]. שו"ע, חו"מ סי' צב סעי' ה.

[6]. עי' ערוך השולחן, חו"מ סי' צא סעי' ז-ח; שו"ת ברכות שמים, ח"ג סי' כב. ועי' גם בספר משפטיך ליעקב, ח"ב סי' ה אות א, ובספר חבל נחלתו, ח"ג סי' מז.

[7]. עי' במקורות הנ"ל, ועי' הרב יעקב הכהן יהונתן, אור תורה, (תשסא) מעמ' תרסז ואילך.

[8]. מקורות לסעיף זה והרחבה במהותה של פשרה הארכנו בנייר עמדה של המכון המצוי באתר 'דין תורה', וגם נדפס בקובץ שערי צדק, חלק י.

[9]. שו"ע, חו"מ סי' שלט סעי' י.

[10]. שו"ע, חו"מ סי' צו סעי' ה, ואף שכתב הרמב"ם, הל' שכירות פי"א ה"ו, שהקטן נשבע ונוטל, והסכים עמו המגיד משנה, להלכה אין פוסקים כמותו, וראה בראב"ד על אתר ובכסף משנה ועוד.

[11]. ראה גם פתחי חושן, הל' שכירות פרק ט סעיף י.

מכון משפטי ארץ | שבט תשע"ה