נזיקין

שאלה

לכבוד הרב אריאל.
מצאנו מקרים שבהם אדם עסוק בעשית מצווה ומתחיב בנזיקין, כמו
המניח נר חנוכה ברה"ר, או המסכך ברה"ר, לעומת זאת- יש
מקרים בהם אדם עושה מצווה ונפטר, כמו-אב ורב המכים את בנם,
מזיק בשמחת פורים, רץ ברשות הרבים בערב שבת, והעוסק בפקוח
נפש, נשאלת השאלה: מה הכלל בזה ? מתי אומרים שחייב ומתי
אומרים שפטור ? אשמח לשמע הן את הסברו של הרב, והן את
דעתו לשני ההסברים שאסביר.
א) אם אותו אדם היה מוכרח בעצמו לקיים את המצווה, כמו אב
שדווקא הוא רשאי להכות את בנו, או רץ בערב שבת שהוא עצמו
חייב להספיק להגיע הביתה- פטור,אבל בנר חנוכה- אפשר הרי
להניחה בתוך הבית, סוכה-אפשר לעשות סוכה במקום אחר או
ללכת לסוכה של השכנים, ולכן חייב.
ב)בנר חנוכה הנזק הוא לאחר עשית המצווה, באותה חצי שעה אחרי
שהנרות דולקות, וכן בסוכה הנזק הוא לאחר בנית הסוכה,ועל כן
חייב, אבל בהכאת בן- הנזק הוא ממש בשעת ההכאה, בשמחת
פורים-הנזק הוא ממש בשעת השמחה, בריצה בערב שבת-הנזק הוא
ממש בשעת הריצה, ועל כן פטור.

תשובה

כלל ברור נקוט בידך ממון של אחרים הוא כממון הקדש או או ממון
שאסור בהנאה ולא הותר, אלא במקרים מצומצמים מאד, להשתמש
בממון חבירו. גם אם הותר ממון חבירו כגון בפיקו"נ הוא צריך בדר"כ
לשלם את מה שהזיק לממון חבירו (ב"ק קיז ע"ב סנהדרין עד ע"א).
בעשיית מצוות שעשייתן כרוכה באיסורים שאינם ממוניים ישנם מצבים
שעשה דוחה ל"ת והוא דוקא אם נעשים בו-זמנית ויש רק עשה מול ל"ת
ולא עשה מול עשה ול"ת (כגון שאין שורפין את הקדשים ביו"ט). ובשאר
המקרים המצוה באה בעבירה ואין יוצא בה י"ח. בדוגמאות בהן הזכרת
בדרך כלל היתר ממון חבירו או ממון הרבים נובע מהפקרה של חז"ל,
בגלל העיסוק במצוה בהם חז"ל רואים את הפגיעה באחר כחלק
מקיום המצוה כגון: רץ בין השמשות. או שהאמצעי לקיומה אינו נחשב
לעבירה (רב ואב מכה את בנו). לגבי מזיק בשמחת פורים דוקא כשהוא
שתוי וגם אז כולי האי ואולי.
ומכאן להסבריך:
להסבר (א) הוא אינו ברור דיו מתי נחשב מוכרח ומתי לא וע"פ אילו
קריטריונים חז"ל התירו לו את ממון אחרים. לגבי הסבר (ב) כיון
ששהינך מדבר בפגיעה באחר או בממונו לא משנה אם הפגיעה נעשתה
בעידניה או שלא בעידניה היא אסורה וצריכה טעם אחר להתירה.

הרב יעקב אריאל |