פריוצ'יפ ודיני חציצה

שאלה

פריוצ'יפ מוחדר לתוך הכיס הפריודונטלי (המרווח שנוצר בין החניכיים לשן) בעומק של 5 מ"מ ומעלה, לאחר הסרת אבנית והקצעת שורשים. הוא מתפרק מאליו, תוך שחרור חומר נגד חיידקים, כלורוהקסידין (חומר אנטיספטי), לתוך הכיס במשך שבעה עד עשרה ימים. הפריוצ'יפ והחומר נגד החיידקים נספגים ונעלמים. עשרים וארבע שעות לאחר הכנסת הפריוצ'יפ (ואולי אף זמן קצר יותר מכך) אי אפשר להוציאו חזרה ממקומו. פרויצ'יפ הינו בגודל ציפורן של תינוק. האם אפשר לטבול במקווה כל עוד הפריוצ'יפ תחוב בין השיניים?

תשובה

לכאורה, פריוצ'יפ אינו חציצה, בראש ובראשונה מפני שאי אפשר להסירו. כמו כן, יש פוסקים הסבורים שחציצה הנעלמת מאליה לאחר שסיימה את תפקידה, כגון: תפרים הנספגים בגוף – אינה חציצה. על פי שיטה זאת אין חשש חציצה מיד לאחר הטיפול. עם זאת, רצוי להמתין שעתיים עד הטבילה, בשל האפשרות הנדירה שהפריוצ'יפ לא ייקלט ו'יקפוץ' החוצה. נראה שיש להתיר לאישה לטבול עם הפרויצ'יפ, משום שהוא 'מיעוט שאינו מקפיד בבית הסתרים', שמבחינה הלכתית דינו כ'תרי דרבנן'. וביתר פירוט:

ר' עקיבא איגר כתב ב'דרוש וחידוש'[1] שכל שעושה לצורך רפואה, הוא כמיעוט שאינו מקפיד עליו, ואינו חוצץ. יש לצרף גם את שיטת הריטב"א שהצורך שבית הסתרים יהיה ראוי לביאת מים הוא רק מדרבנן. לכן כאמור נחשב כ'תרי דרבנן', ויש להורות להקל, שאינו חוצץ. כעין זה נכתב גם בשו"ת 'אלף המגן'[2] לגבי צמר גפן התחוב בשיניים. גם בשו"ת 'דובב מישרים'[3] נכתב בדין אישה שעשו לה ניתוח בחניכיים, והרופאים תפרו את הבשר בחוטי תפירה, שיש להקל, כיוון שאין החציצה אלא בבית הסתרים ובמיעוטו. וכל שכן אם חוטי התפירה נמסים מאליהם, יש להתיר ואין בהם משום חציצה. וכן נכתב בספר 'מראה כהן'[4] בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.[5] ומינה לנידון דידן, אין בפריוצ'יפ משום חציצה, ובפרט שהחומר בלוע בתוך בשר החניכיים.



[1].     דרוש וחידוש, כתבים דף פו ע"א.

[2].     שו"ת אלף המגן, ח"ב סי' כו; והובאו דבריו בספר דרכ"ת, סי' קצח ס"ק עה. וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי, תליתאה יו"ד סי' כ; וע"ע בספר טהרת הבית, ח"ג עמ' קמב, בד"ה שן.

[3].     שו"ת דובב מישרים, ח"ג סי' מ.

[4].     מראה כהן, עמ' קפג.

[5].     וע"ע בשו"ת שערי טבילה, ס"ס לה עמ' קנג; וכ"כ בספר שיעורי שבט הלוי, עמ' שכא; בספר אהל שרה, עמ' כג; וכ"כ בספר טהרת הבית, עמ' סה, ד"ה וכיוצא; וע"ע בשו"ת אג"מ, ח"ב יו"ד סי' פז.

הרב אשר שקאני | תשרי תשע"ה