שאלה

אני אחות בחדר מיון, וברצוני לברר את עניין אמירת וידוי עם החולה. בהיותי אחות אני נוכחת ושותפה לפעולות החייאה בעת התדרדרות מצב החולה (מלבד חולים ספציפיים שעפ"י שיקול דעת רפואית אין אפשרות להציל, כמו חולים אונקולוגים, סופניים וכדו'), ולפעמים פעולות אלו אינן מצליחות והחולה הולך לבית עולמו. מתי נכון לומר וידוי וקריאת שמע? האם יש דברים נוספים שכדאי לומר?

תשובה

א. ראשית, יש לתת עדיפות לטיפול המקצועי המקובל, ואין להתפשר או למעט בו רק למען אמירת וידוי. מצוות וידוי הינה מצווה חשובה, יסודה לעורר לתשובה ולחרטה וממילא לזכך את הגוף לפני הפטירה והעלייה לעולם הבא.

ב. באופן יסודי, ישנה מעלה לערוך את הווידוי בעוד החולה צלול בדעתו וכוחו במותניו, כלומר לא ברגעיו האחרונים.

ג. בעבר היה ריטואל קבוע של אנשי דת או תורנות גבאֵי הקהילה וחבריה שהיו עוברים בין כל החולים (בביתם) ואומרים איתם את הווידוי. ממילא לא היה במעשה זה חשש מדרדור קיצוני של המורל האישי של החולה. כיום לא קיים מנהג מסודר כזה.

ד. כיום, בקשה או תזכורת לחולה לומר וידוי יכול לדרדר את החולה מורלית, בשונה מבימים עברו. יש לבחון היטב, בכל מקרה לגופו, אם נכון לספר לחולה במצב סופני (על גבול הפטירה) את מצבו הרפואי וממילא אם לומר וידוי. יש להיוועץ ברופא המטפל, רופא המשפחה, רב הקהילה ובני משפחה קרובים.

ה. בשל נתונים אלו, על פי רוב, כיום אין להורות לחולה לומר וידוי.

ו. בשעות הגסיסה האחרונות, ישנו עניין שהחולה יתוודה, אך רק אם הוא מבקש ורוצה בזה מעצמו, או לחילופין אם הוא ייזכר בזה מתוך שיחה נסיבתית עימו כבדרך אגב.

ז. חולה שאינו מסוגל להתוודות בפיו, יתוודה בליבו.

ח. חולה שנמצא בתרדמת או חולה מורדם, ניתן וראוי ללחוש לתוך אוזנו את מילות הווידוי.

ט. אין להפחית את מינון ההרדמה לצורך אמירת וידוי בצלילות ע"י החולה.

אצל חולה המבקש לומר וידוי, יעשו כנוסח הזה:

א. אם יש בידו זמן והוא עדיין בכוחותיו, יאמר פרקי תהילים אלו: טז, כג, כה, נא, צא, קב, קג, קכא, קלט, קמב, ואח"כ יאמר את הווידוי של יום הכיפורים (על חטא...) או וידוי של רבנו ניסים וכד'.

ב. אם כוחו נחלש, יאמר וידוי של 'אשמנו, בגדנו וכו''' (ומן הראוי שיתכוון גם לחטאים שיודע שחטא בהם).

ג. אם כוחו נחלש והקץ קרב, יאמר את הנוסח כפי שמופיע בשו"ע (יו"ד סי' שלח סעי' ב):

מודה אני לפניך ג' א' וא' אבותי שרפואתי ומיתתי בידך, על כל החיים וצרכי החיים שנתתי לי. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם ח"ו אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועוונות ופשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים, אל נא רפא נא לי.

ויוסיף (עפ"י גשר החיים א, פרק א, ה, ב):

אני מאמין באמונה שלימה בה' אלוקים אמת ושמו אמת ושלוש עשרה העיקרים, וימחול לכולם, ויבקש מחילה מכולם.

ד. וכשהזמן קצר עוד יותר, יאמר: 'יהי רצון שתהיה מיתתי כפרתי על כל עוונותי'.[1]

ה. חולה מורדם או שאינו בהכרה, והמדדים הרפואיים מורים שהוא קרוב מאוד לפטירתו, ראוי שהצוות הרפואי או בני המשפחה יאמרו בעבורו את הווידוי, ויגידו את נוסח 'אשמנו, בגדנו וכו'', ולאחר מכן את התפילה לעיל [ג], וכשהזמן קצר (כאשר נמצאים באמצע משמרת ויש חולים שצריכים לטפל בהם), יאמרו רק את התפילה באות [ג] לעיל.

ו. לאחר יציאת נשמה, יש לומר 'שמע ישראל' (פ"א), ואם יש זמן, יאמרו גם: 'ברוך שם כבוד וכו" (ג"פ בלחש), 'ה' הוא האלקים' (ז"פ), "ה' מלך, ה' מלך וכו" (פ"א), ואם יש זמן, יאמר: יגדל, אדון עולם, אנא בכוח, על כן נקווה לך.[2]

ז. ראוי לכל בית חולים או הוספיס ליצור ריטואל קבוע שבו רב בית החולים עובר מדי יום בין המחלקות ועורך וידוי כללי עם החולים.

ח. במקרה שבו אין רב או איש דת שיעשה זאת, יש מעלה וגמילות חסד שהצוות הרפואי והסיעודי יעשו וידוי בכפוף לאמור לעיל.

 

[1].     הדרכת הרב יעקב רוז'ה, ראה בספר מפנקסו של רופא, עמ' 151.

[2].     מדקדקים עד כמה שניתן שאמירת שמע ישראל תהיה ברגע יציאת הנשמה. ואם כבר אמרו 'שמע ישראל' וחזר לנשום, מתחילין שוב על 'על כן נקווה' ומסיימים 'בתורתך כתוב לאמור: שמע ישראל וכו''. ראה עוד בספר החיים א, פרק ב, ג אילו פרקי תהילים ניתן להוסיף עפ"י המעבר יבוק, בכפוף לזמן שיש בידו.

הרב יהושע וייסינגר |