בירור לימודי בנוגע לשיטת הרמב"ם בניצני הצלף

שאלה

שלום אפתח בכך שאני נוהג להלכה ע"פ מסורת תימן בלבד במקומות בהן יש חילוק בין המנהגים. ברצוני לשאול לגבי ניצני פרחי הצלף שאספתי וכבשתי במלח עם ילדיי משכונות ירושלים באשר לנטע רבעי . כוון שהם בבשטח הרבים ואינם שייכים לאף אחד ומדובר בניצני פרחים לא הופרש מהם דבר וכן לא חשבתי כי יש עניין נטע רבעי. אשמח להארות והרחבה ככל שניתן בעניין עם ציון מקורות נרחב ככל שניתן ללימוד והרחבה לאחר מתן התשובה. תודה

תשובה

ב"ה  ט"ז סיוון ה'תשע"ז

 

שיטת הרמב"ם אודות חיוב ערלה בחלקי הצלף השונים

בירור שיטת הרמב"ם לא למעשה

לכבוד

ראובן צברי

שלום וברכה וכל טוב

 

מקובל לפסוק למעשה, שבעצי הצלף הגדלים בארץ-ישראל צריך לנהוג דיני ערלה הן באביונות הן בתמרות והן בקפריסין.

אולם לבקשתך, כיוון ששיטת הרמב"ם ביחס לחלקי הצלף השונים היא ייחודית – אשתדל להביא את הדיון בשיטתו – אך כאמור, איננו פוסקים כשיטה זו.

א.    חלקי הצלף השונים – לענין מעשרות ברכות וערלה – במשנה ובגמ'

לגבי מעשרות בחלקי הצלף השונים נאמר במשנה (מעשרות פ"ד מ"ו) נאמר:

"רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות מפני שהן פרי".

משנה זו הובאה בגמ' (ברכות לו ע"א) כאשר היא דנה אודות הצלף הן בנוגע לחיוב ערלה בחלקי הצלף השונים והן לעניין סוג הברכה: "פרי אדמה" או "פרי העץ", וכן האם צריך לנהוג בו דיני ערלה כדין עצי פרי או שלא כמו פירות הגדלים בשיחים חד-שנתיים. וכך נאמר בגמ' (שם):

"אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ - זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. למימרא, דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי? ורמינהו: על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ! - הוא דאמר כרבי עקיבא; דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף - מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי. - ונימא: הלכה כרבי עקיבא! - אי אמר הלכה כרבי עקיבא, הוה אמינא - אפילו בארץ, קמשמע לן: כל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץ לא. - ונימא: הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ, דכל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ! - אי אמר הכי, הוה אמינא: הני מילי - גבי מעשר אילן, דבארץ גופא מדרבנן, אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא - אימא בחוצה לארץ נמי נגזור, קמשמע לן".

מלשון הגמ' דייקו הרבה מהראשונים שדעתה שלעניין עצי צלף שגדלים בחו"ל שחיוב ערלה בהם הוא עפ"י "הלכה למשה מסיני" נוהגים דיני ערלה רק באביונות, עפ"י הכלל שנאמר בהקשר אחר "כל המקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. זאת עפ"י הכלל שבכל ספק ערלה הגדל בחוץ לארץ מקילים בו. לעומת זאת כשמדובר בעצי צלף הגדלים בארץ שזהו איסור תורה גם בזמן הזה מחמירים לנהוג דיני ערלה גם בתמרות וגם בקפריסין של עצי צלף בשנת הערלה שלהם.

מסיבה זו, כאמור פוסקים למעשה, שבצמחי הצלף הגדלים בארץ חלים דיני ערלה בשלוש השנים הראשונות לנטיעה על שלושת מרכיבי הצלף.

 

  1. שיטת הרמב"ם בנוגע לחלקי הצלף – ברכות מעשרות וערלה "וצלף... ויש בו הפרי שנגמר בישולו ושמו הידוע אצלנו "פקוס אלכבר" והוא הנקרא אביונות. והלכה כרבי עקיבה בלבד".לכאורה כך גם שיטתו להלכה כפי שפסק בחיבורו ה"יד החזקה" (רמב"ם הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"ג) שרק האביונות של הצלף אסורים באיסור ערלה, וז"ל:אמנם ניתן לומר שפסק כן רק ביחס לצלף הגדל בחו"ל, אך הדבר קשה כיוון שאם אכן זו דעתו הוא היה כותב זאת במפורש שהרי לדברים מסויימים הגמ' מחלקת ביניהם במפורש. ואם דעתו שחלוקה זו של הגמ' נאמרת גם ביחס לצלף הגדל בארץ-ישראל שצריך להחמיר בתמרות ובקפריסין של הצלף, הרמב"ם היה כותב זאת במפורש כדרכו להביא את לשון הגמ'. כך נקט בספר החינוך מצוה רמו ד"ה ושומר הפרי, ולדעתו הטעם שהקפריסין לא נאסרו משום שהוא לא נחשב שומר לפרי, וז"ל: כך גם למד הכפתור ופרח (פרק נד תרומות ומעשרות בצלף) עפ"י לשון הרמב"ם בפיהמ"ש (מעשרות פ"ד מ"ו). שגם לעניין ערלה גם בא"י רק האביונות חייבים בערלה. בדיני ברכות פסק הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ח ה"ו) שרק האביונות של הצלף ברכת בורא פרי העץ ואילו הקפריסין של הצלף ברכתם בורא פרי האדמה, וז"ל: למרות שניתן היה לחלק ולומר שרק לגבי ברכות יש שוני בין חלקי הצלף השונים, היות שחלקים שהם פחות חשובים ונחשבים טפלים לפרי ברכתם מיד יורדת בחשיבותה, זאת בשונה מערלה שם גם הטפל לפרי אסור בערלה."וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג' שנים אסורין בהנאה לעולם, בין עיקר הפרי בין הגרעינים בין הקליפות, כגון קליפי אגוזים ורמונים....".
  2. לכן גם אם ברכת הקפריסין היא "בורא פרי האדמה" עדיין יתכן שלעניין ערלה הקפריסין ייחשבו כפרי כמו הקליפות של הפרי, עפ"י דרשת חז"ל "וערלתם ערלתו את פריו" - את הטפל לפריו" שגם קליפות אסורות משום ערלה, וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' א) שגם קליפות של פירות ערלה אסורות, כלשונו:
  3. "קפרס של צלף מברך עליו בורא פרי האדמה מפני שאינו פרי, והאביונות של צלף הן הפרי שהן כצורות תמרים דקים קטנים מברך עליהן בורא פרי העץ".
  4. אכן מצאנו שהרמב"ם נקט שיש מכנה משותף בין הל' ערלה לבין הל' ברכות והל ' מעשר, כפי שיבואר להלן:
  5. כך גם כתב החיד"א בפירושו ברכי-יוסף על השו"ע (או"ח סי' רב ס"ק ו) שאף שישנה שיטה אחרת בביאור הגמ', פשיטא לו שדעת הרמב"ם היא כפי הפירוש שמסקנת הגמ' שהלכה כר"ע בצלף לגמרי גם בארץ-ישראל. לפיכך הגמ' מביאה לאחר מכן את המעשה במר בר רב אשי.
  6. "ולפיכך אמרו זכרונם לברכה [שם] שהצלף חייב בערלה מן האביונות בלבד, אבל הקפריסין מותר מזה הטעם שאמרנו, כי ידוע הוא דאי שקלת ליה לקפרס מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מאית פירא".
  7. שהרי באותם מקומות שלדעתו קיים חילוק בין א"י לחו"ל בהלכות ערלה הוא כותב זאת במפורש. הוא מביא חילוק זה לפעמים בשני מקומות נפרדים אך הוא מציין זאת. לכאורה משמע שנקט שהקפריסין אינם חייבים בערלה. כפי שכתב הרדב"ז (שם) שהרמב"ם הבין כן מתוך שהגמ' הביאה את המעשה של מר בר רב אשי שזרק אביונות של ערלה ואכל את הקפריסין ולא חילקה בין הארץ לחו"ל.
  8. "נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג, זה שחשב עליו למאכל חייב בערלה, וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור, שהדבר תלוי בדעתו של נוטע, והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות".
  9. דעת הרמב"ם היא בניגוד להכרעה המסופקת שהלכה כדברי המיקל בחו"ל אלא הכריע ש"הלכה כר"ע בלבד", ומשמעותה שגם בא"י הלכה כדבריו.
  10. הרמב"ם בפירושו למשנה במעשרות (פ"ד מ"ו הוצאת מוסד הרב קוק שם ד"ה וצלף) כותב שהלכה כרבי עקיבא שרק האביונות חייבים במעשרות, וכך הוא כותב:

ואילו לעניין ברכות פסק השו"ע (או"ח סי' רב סעי' ו) "צלף.... על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין: בורא פרי האדמה ועל האביונות שהם עיקר הפרי, בורא פרי העץ".

אך למעשה הרמב"ם סובר שזה היינו הך, כלומר ברכת האדמה אינה מפני שזה טפל לפרי אלא בגלל שזה חלק אחר של העץ בדומה לעלי גפן שאף שהם נאכלים לא נוהגים בהם דיני ערלה.

אותו דבר בהשוואה בין ערלה לבין תרומות ומעשרות. היה מקום לומר שהסיבה שרק האביונות חייבים במעשרות, זה משום שבנוגע לתרו"מ בכל הגידולים שהם במצב גבולי מה שקובע אם לחייבם במעשר או לפטור אותם מהמעשר זוהי דעת הנוטע וכפי שהרמב"ם אכן פסק גם לגבי הצלף, וכלשונו:

"תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף פטורים מפני שאינן פרי, בד"א בשזרען לזרע אבל זרען לירק הרי אלו חייבים, וכן האביונות של צלף חייבים מפני שהן פרי".אך גם כאן בהיבט המעשי אין הבדל בין ערלה לבין תרו"מ בין חלקי הצלף. כאשר הרמב"ם פוסק (הל' תרומות פ"ב ה"ד) שהקפריסין פטורים מתרו"מ,

לעומת זאת בערלה כוונת נוטע אינה ייחודית לצלף כי שם כוונת הנוטע קובעת בכל האילנות. לכן אפילו בפרי גמור אם לא הייתה כוונת נטיעה לפירות אין חיוב ערלה כמו בנוטע לסייג, ואם היתה כוונה לאכול את עיקר הפירות ממילא גם הקליפות יתחייבו בערלה כדין "את הטפל לפריו". אם כן אע"פ שבהלכות ברכות ובהלכות תרומות, החשיב הרמב"ם את הקפריסין של הצלף לא כחלק מהפרי, היה מקום לומר שלעניין ערלה הרמב"ם יסבור עדיין שהם חייבים בערלה. וכל הדיון הוא נקודתי לעניין ערלה.

אולם לאור העובדה שהרמב"ם פסק באופן מעשי בכל שלושת ההלכות הנ"ל שהגדרת הקפריסין שווה בין לברכות בין לערלה ובין לתרו"מ. קשה לומר שבערלה פסק כן רק לגבי ערלת חו"ל מבלי לציין זאת במפורש.

ויתכן שאכן ההיפך הוא הנכון הרמב"ם סובר שמדיני ערלה למדים לשאר הנושאים. כלומר, שאם בדין ערלה החמור אנו מקילים שהקפריסין פטורים משום שאינם מוגדרים כפרי לגמרי ואפילו לא כמו קליפת הפרי שאמורה היתה להיות חייבת. כל שכן שלעניין ברכות שלא נחשיב את הקפריסין כפרי כפי שאכן ביאר הכס"מ בפירושו על הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ח הלכה ו ד"ה קפרס) שאם דין ערלה אין בקפריסין בוודאי בברכות ברכתו תהיה "בורא פרי האדמה". וכך כותב הכס"מ (שם):

"קפרס של צלף וכו'. הוא אילן הנקרא בערבי אלקפר ואביונות הוא הפרי ואסיקנא והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי הוא ולא מברכין עלויה ב"פ העץ אלא בורא פרי האדמה וכן פסקו הרי"ף והרשב"א".

לסיכום: נראה ששיטת הרמב"ם שרק באביונות של הצלף יש להחמיר לעניין ערלה אפילו בארץ-ישראל. אך כאמור למעשה מקובל לפסוק בזה שלא כשיטת הרמב"ם.

יתירה מכך, אף יוצאי תימן הנוהגים לפסוק כרמב"ם בדרך כלל, ישנם מקרים יוצאים מן הכלל.

לכן אף שאתה נוהג כשיטת הרמב"ם בדרך כלל, עליך לשאול את רבותיך כיצד לנהוג למעשה.


בברכת התורה והארץ

אהוד אחיטוב

הרב אהוד אחיטוב | י"ז סיון תשע"ז 16:28