כלאים בשדה חברו

שאלה

ראובן שאמר לפועל שיזרע בשדהו אפונה, והפועל טעה בשעת הזריעה וזרע גם בשדה שמעון שכנו הקרוב הזרועה חיטים (זריעת החיטים הייתה יום קודם), נוצר מצב שבשדה שמעון יש כ-10 דונם הזרועים בערבוביא חטה ואפונה. מה דין שדה שמעון שנזרעה, ומי חייב בהוצאות?

תשובה

א. כלאי זריעה

בכלאי זרעים התורה (ויקרא יט, יט) מצווה אותנו "שדך לא תזרע כלאים", האיסור הוא בזריעה והעובר על כך וזרע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה[1]. א"כ נראה שאם ראובן זורע בשדה שמעון כלאים אין איסור זריעת כלאים מדאורייתא על ראובן שאין זה זורע "שדך" כלאים. כמו כן נראה שגם שמעון איננו עובר באיסור זריעת כלאים, שהרי הוא לא זרע את שדהו אלא ראובן זרע באונס את שדהו של שמעון ללא רשותו. א"כ אנו רואים שראובן לא עבר על איסור וכן שמעון לא עבר על איסור זריעה, נראה שגם הפועל לא זרע שדהו וא"כ אין כאן חיוב על איסור זריעת כלאים. 

עוד יש להוסיף שלהרבה דעות איסור כלאים מדאורייתא הוא רק כאשר הזרעים נזרעים כאחד, אבל כאשר הזריעה היא זה אחר זה אין כאן איסור דאורייתא אלא מדרבנן[2].

העולה שבנדון דידן אין איסור תורה של  זריעת כלאים על מי מבין המשתתפים במעשה.

 

ב. מקיים

מלבד איסור זריעה עלינו לדון האם אין חובת עקירה בגלל איסור קיום, שהרי למדנו שהמנכש והמחפה כלאים הרי זה לוקה[3], והמקיים ללא מעשה איננו לוקה אלא יש בכך איסור וחייב בעקירה[4]. לגבי משקה נחלקו האם דינו כמעשה וחייב משום מקיים או לא[5]. א"כ  בנידון דידן ברור ששמעון ישקה, ידשן, יגדור את שדהו הזרועה כלאים,  ויעבור בכך על איסור קיום.

אלא שיש לעיין האם כשאנס זרע את שדה חברו, יעבור המקיים על איסור קיום. שאלה זו תלויה בברור האם איסור  קיום הוא עצמי או שהוא שייך לדיני זריעה, דהיינו אדם שלא זרע האם יש מציאות לחייבו משום מקיים?

הרמב"ם (פ"א ה"ג) כתב "מותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים", ועל כך הקשה הראב"ד "והלא אף המקיים לוקה, ואיך אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו". ונראה שלדעת הרמב"ם אם הזריעה אין בה איסור כיוון שנעשית עלי ידי גוי, א"כ אין גם איסור קיום, ואילו לדעת הראב"ד אפילו אם אין איסור זריעה מכיוון שנעשה על ידי גוי, עדיין יש איסור קיום. וכן כתב הרב קוק זצ"ל בחידושיו[6], וכן כתב במשפט כהן[7] שכאשר אין איסור זריעה אין איסור קיום. וכן כתב הפנ"מ[8] שאין איסור קיום אם אין איסור זריעה, וכן במעדני ארץ[9].

על פי יסוד זה אנו יכולים לתרץ את הרמב"ם שפסק (פ"א ה"ב) שהמנכש והמחפה לוקה ואילו בהמשך דבריו (פ"א ה"ג) כתב שאין המקיים לוקה אלא יש בו איסור תורה. ונראה שהמכנש והמחפה הרי זה חייב מדין זורע, וכפי שכל הלכה ב (שם) עוסקת בדיני זורע, ואילו המקיים סתם ללא פעולה הגורמת לזריעה נוספת הרי זה אסור אבל אין בו מלקות כזריעה.  אנו רואים שהרמב"ם חיבר את דין הקיום עם דין הזריעה, ואין כאן דין קיום בפני עצמו אלא כהמשך לחיוב הזריעה[10]. על פי יסוד זה נבין שאפילו לדעת הכס"מ (פ"א ה"ג) שקיום יש בו איסור תורה, בכל אופן הרמב"ם (פ"ב ה"ז) פסק שהאיסור משום מראית עין בלבד, ומדוע לא כתב שיש איסור קיום עצמי, אלא צריך לחלק שדברי הכס"מ שיש איסור תורה בקיום היינו כאשר הזריעה הייתה על ידי יהודי שאסור לו לזרוע והמקיים עובר באיסור תורה, אבל אם נזרע בהיתר (כגון שלא ידע או שבאה רוח וסיערתו) בכך האיסור הוא רק משום מראית עין[11].

אפילו אם נחלוק ונאמר שאיסור הקיום איננו שייך ישירות לדין הזורע, ויש איסור קיום עצמי שאיננו שייך לזריעה כפי שעולה מדברי הראב"ן[12], המנ"ח[13], נראה שכל זה כאשר יש למקיים ניחותא בכך, שהרי הוא מקיימו כדי שיצמחו, אולם כאשר אין למקיים ניחותא נראה שאין איסור קיום כלל, וכפי שכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל[14] שעל מנת להתחייב באיסור קיום צריך שיהא ניחותא של הבעלים, אולם כאשר הוא רוצה לעקרו בעתיד א"כ אין כאן איסור קיום כלל, ולכן למרות שמקיים את הכלאים בהשקאה דישון וכדו' אין זה מקיים האסור שהרי הוא רק כמתעסק על מנת לקיים את שדהו שיש בה חיטה ולא ניחא ליה כלל בכך שיש כאן כלאים, שהרי אנס בא וזרע את שדהו, והוא לא הסכים ולא רוצה בכך.

העולה לנו שבנידון דידן אין  איסור קיום, ולכן אין צורך לעקור כעת את הכלאים שבשדה.

 

ג. מראית עין

הרמב"ם (פ"ב ה"ז) כתב:

הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים, אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה, בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה, ואם היה הצומח פחות מיכן אינו צריך למעטו.

כאן אנו לומדים שיש דין מראית עין אפילו אם הזריעה לא הייתה באיסור אלא על ידי רוח וכדומה, כיוון שכעת גדל כאן איסור הרי יש דין מראית עין.

הרמב"ם הזכיר גם לגבי אנס שיש דין עקירה לכלאים, וכפי שכתב (פ"ה הי"ב):

אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד ואפילו בחולו של מועד, ואם לא מצא פועלין יוסיף להן עד שליש בשכרן.

 הכס"מ הסביר שדין זה נובע ממראית עין. א"כ אנו לומדים שלעניין מראית עין אין הבדל מיהו הזורע, וכיצד נזרע הכלאים, על בעל השדה למעט שדהו למען לא יהא איסור מראית עין בשדהו.

העולה שבנידון דידן כאשר יגדלו הזרעים ויראו כמעורבים יהא דין של מראית עין המחייב למעט.

 

ד. תשלום עבור העקירה

מכיוון שפסקנו, שכאשר תגדל השדה יהא כאן איסור מראית עין ויצטרכו למעט, נראה שהפועל שעשה שלא כדין בזורעו את שדה חברו, גרם לכך שבעל השדה יצטרך כעת להוציא הוצאות על עקירת אחד המינים, דבר שיש בו עלויות גדולות, ולכן חייב לשלם על עבודת המיעוט. מפני שאין כאן גרמא אלא מזיק ממש בשדה חברו. כמן כן אין כאן מעשה בשגגה מפני שראובן אמר לפועל לזרוע רק בשדהו, והפועל ידע את גבולות שדה ראובן, א"כ זריעתו בשדהו של שמעון הייתה בפשיעה. משום כך נראה שהפועל יצטרך לשלם לשמעון את עלויות המיעוט שיעשה בשדהו.

כמו כן יכולים כעת להפך את הקרקע ולהשמיד את הכלאים וכמבואר ברמב"ם[15], ואחר כך יזרע חיטים מחדש. אלא שבאופן זה יצטרך הפועל לשלם לשמעון גם עבור זרעי החיטה שזרע שמעון בשדה. 

 

ה. סיכום

א.אין חובת עקירה מיידית של הכלאים.

ב.לכשתגדל השדה יצטרך שמעון למעט את הכלאים.

ג.ההוצאות תהיינה על הפועל.


[1] . רמב"ם הל' כלאים פ"א ה"א.

[2] . יש שהביאו זאת כדעת ר' יאשיה; הראב"ד (הובא ברשב"א ורמב"ן חולין פב ע"ב) ותוס' שאנץ (שטמ"ק ב"ק נה ע"א), ר"ש (פ"א מ"ז) ותוס' (חולין ס ע"א ד"ה הרכיב) על פי הסבר החזו"א (כלאים ב ס"ק י, סי' א ס"ק יב) ותורת זרעים (כלאים פ"א מ"ז).

כס"מ (פ"ד הט"ז. בארץ חמדה ח"ב מדור א פ"ט, עמ' קס, ביאר גם את הכס"מ פ"ה ה"א על פי שיטה זו), רע"ב (פ"ג מ"ד ד"ה שתי), תויו"ט (פ"א מ"ט ד"ה הרי זה), תפא"י (פ"א מ"ט יכין אות עה, פ"ג אות לג, בועז פ"ב אות ט), באור הגר"א הארוך (פ"ג מ"ה), לבוש (סי' רצז סעי' מ), בינת אדם (פ"א סעי' א, עיין בנ"א פ"ג אות א), תורת הארץ (פ"י אות ח-י).

שיטת רש"י על פי הסבר ערוך השלחן (סי' רצז סעי' ג), דברי מלכיאל (ח"ב סי' מא אות יח), הגרא"ז מלצר (כרם ציון ח"ח).

וכן משמע מדברי הרמב"ם בפירושו (פ"ג מ"ד), ובהלכה שכתב הזורע שני מינים כאחד.

[3] . רמב"ם הל' כלאים פ"א ה"ב.

[4] . רמב"ם הל' כלאים פ"א ה"ג, וכן כתב השו"ע יו"ד סי' רצז סעי' ב.

[5] . מנ"ח מצוה רמה ס"ק ב ד"ה והנה, חזו"א כלאים סי' ב ס"ק ח ד"ה ובראב"ד, סי' ב ס"ק ט ד"ה נראה.

[6] . חידושים להלכות כלאים פ"א ה"ג.

[7] . משפט כהן סי' כד אות ה ד"ה ואסור, ואולי.

[8] . פנ"מ ערלה ספ"ג ד"ה תני אין.

[9] . כלאים פ"ד הט"ז.

[10] . עיין בדברי הגרחי"ל אויערבאך זצ"ל, המודפסים בסוף ספר מעדני ארץ כלאים, אות ב, שהאריך בשאלה זו והכריע שאין איסור מקיים במקרה שהזריעה הייתה בהיתר.

[11] . עיין מעדני ארץ פ"ב ה"ז ד"ה עוד.

[12] . סי' נג.

[13] . מצוה צרח אות ח.

[14] . מעדני ארץ כלאים פ"א ה"ג  אות ט.

[15] . הל' כלאים פ"ב הי"ד.

הרב יהודה הלוי עמיחי | אייר-סיוון תשס"ה