'פיגם-מצוי' בכרם

שאלה

אדם שגידל בגינתו את צמח 'הפיגם המצוי' בסמוך לעץ גפן בודד - האם מותר לו לקיימו ומה דין הגפן?

 

תשובה

בהלכה קיים הבדל בין ירקות לאילנות לגבי גידולם בכרם. בעוד שמותר לטעת בכרם את כל סוגי האילנות ולטפל בהם, הרי שזריעת ירקות בכרם אסורה בין בתוך הכרם[1]  ובין בסמוך לו[2], ואפילו בסמוך לגפנים בודדות[3].

אמנם חומרת האיסור שנויה במחלוקת: יש הסוברים שכל הירקות אסורים בכרם מן התורה[4], ויש הסוברים שרק 'קנבוס' ו'לוף' אסורים מן התורה, ושאר ירקות אסורים מדרבנן[5]. לפיכך, אם 'הפיגם המצוי' מוגדר בתור ירק - לכאורה אסור לשתול אותו בכרם, ואם עשה כן, הדבר עלול לאסור בהנאה את הצמח וכן את הגפנים[6].

 

א. הגדרת אילן והגדרת ירק לעניין כלאיים

 

להגדרת אילן וירק יש כמה משמעויות בהלכה: לעניין ברכות, כלאי הכרם, שנת המעשרות, ברכת הבשמים[7]. הגדרה מפורשת בקשר לכלאי הכרם מצאנו בתוספתא (כלאים פ"ג הי"ג):

מיני דשאים הרי הן כלאים בכרם, הקנים והחבין והוורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם. זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי הוא ירק, וכל שאין מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן. 

מפשט הדברים נראה שהכוונה שכל צמח שהענפים שלו עולים מהשורשים הרי הוא ירק, אולם אם הענפים עולים מהגזע הרי הוא אילן.

הגדרה דומה מובאת גם בירושלמי (כלאים פ"ה ה"ז, מעשרות פ"ד ה"ד): '...תני רבי חיננא בר פפא את שהוא עולה מגזעו מין אילן, משרשיו מין ירק'. סימן זיהוי נוסף הובא להלכה בגמרא (ברכות לו ע"א), והמפרשים האריכו לדון האם קיימת זהות בין דברי התוספתא, לבין הבבלי (ברכות שם) והירושלמי, או שמא קיים שוני בין הסימנים בחלק מהמקורות הנ"ל. אולם בנוגע לאיסור כלאי הכרם, פסק הרמב"ם (הל' כלאים ה"כ) כלשון התוספתא, ש'כל המוציא עלים מעיקרו הרי זה ירק'.

 

 

ב. הגדרת 'הפיגם' במשנה - מין ירק   

 

הצמח הקרוי 'פיגם' מוזכר בכמה מקומות במשנה; ובכל המקומות הוא מוגדר בתור ירק, אם במישרין ואם בעקיפין.

'הפיגם' מוזכר במשנה (כלאים פ"א מ"ח) בתור ירק בנוגע לאיסור הרכבת שני מיני צמחים: 'אין מרכיביןעל גבי קידה לבנה מפנישהוא ירקבאילן'. כלומר ש'פיגם - מין ירק'[8]. את שם הצמח בערבית מציין הרמב"ם[9]  'אלסד'ב'. ובתרגום לספרדית הוא מזוהה עם מין ירק או עשב הנקרא 'רוד"א' בלע"ז'[10].

במס' שביעית (פ"ט מ"א) מובא 'הפיגם' בתור צמח הפקר שפטור ממעשרות ושאין בו איסור ספיחין,וכך נכתב שם: 'הפיגם והירבוזין השוטים... פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית...'. ומתרגם הרמב"ם: ל'פיגן'[11]. אמנם במשנה (שביעית שם) אין מצוין במפורש ש'הפיגם' הוא מין ממיני הירקות, אך הדבר ברור מההקשר בו הוא מוזכר במשנה, שהוא איסור ספיחין, איסור שקיים כידוע רק בירקות שביעית ולא בפירות האילן. כך משמע מדברי הריבמ"ץ[12] וכך מפורש בדברי הרמב"ם בהלכה (הלכות שמיטה ויובל פ"ד ה"ג), ש'הפיגם' הוא סוג של עשב, מתוך מה שכתב 'והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם', וכפי שהרחיב  הרמב"ן[13].

במסכת עוקצין (פ"א מ"ב) נכלל 'הפיגם'בתור אחד ממיני הירקות בנוגע לטומאת אוכליןשל שורשיו: 'שורשי המיתנא והפיגום וירקות שדה... הרי אלו מיטמאין ומטמאים ומצטרפין'. בפירושו מביא הרמב"ם (שם, ד"ה ופיגם) בתרגומו את שני השמות: 'ופיגם: 'אלפיג'ן' והוא 'אלסד'אב", והרע"ב (עוקצין פ"א מ"ב, ד"ה והפיגום) מביא את התרגום לערבית ולספרדית; 'והפיגום - רוד"א בלע"ז, ובערבי סרא"ב'.

 

ג. השוואת תכונות 'הפיגם המצוי' להגדרות אילן וירק בהלכה

 

הצמח הקרוי בימינו 'פיגם' נקרא בספרדית 'רוד"א' או 'רוט"א' כפי שמובא בחלק ממפרשי המשנה. כמו כן גם יוצאי תימן המגדלים אותו בגינותיהם אף הם קוראים לו 'שדא"ב' כפי שתרגם הרמב"ם את שם ה'פיגם' המוזכר במשנה. יוצא שעל סמך הזיהוי בשמות,תואם 'הפיגם המצוי' ל'פיגם' המוזכר במשנה; ויש להחשיבו בתור ירק לכל דבר ועניין.

בשונה מזיהוי הצמח על פי הדמיון בשם, הרי שבזיהוי על פי תכונות הצמח, תואם 'הפיגם המצוי' באופן מוחלט את תכונות האילןהמפורשות בדברי חז"ל, כמובא לעיל: 'הפיגם המצוי' הוא צמח שהעלים שלו אינם צומחים ישירות מהשורשים, אלא הם צומחים מהגזע שיוצא מהשורשים[14]. כמו כן יש לו גזע מעוצה רב-שנתי, וזו סיבה נוספת להחשיב אותו בתור אילן ולא בתור ירק[15].

המונחים המדעיים אינם תואמים בהכרח את המונחים ההלכתיים בהגדרת אילן וירק[16]. אולם במקרים רבים קיימת התאמה בהגדרות, וכך גם בנידון שלנו; את 'הפיגם המצוי' מגדירים אנשי המדע בתור אילן לכל דבר. אנשי המדע מכנים אותו: שיח[17], או בן-שיח השייך למשפחת הפיגמיים, הכוללת; עשבים, שיחים ועצים בעלי בלוטות שמן, וביניהם כל עצי ההדר[18]. כמו כן הפיגם הוא שיח זקוף המעוצה בחלקו התחתון, הוא בעל ריח חריף, והוא שתול בגינות נוי ובושם[19].

 

לאור האמור לעיל, שיש ל'פיגם' תכונות שבגינן יש לסווגו בתור אילן, יש לשאול מדוע בכל זאת המשניות הנ"ל רואות בו ירק לכל דבר? מצאנו כמה תשובות על כך:

 

לדעת ה'ברכי יוסף' (או"ח סי' רטז, שיורי ברכה אות ג) :

מפוגם - כתב שיבולי הלקט; 'עשבי (בשמים)' ומהר"ש הבדלה בתשובה כתב יד הנזכר, חקרדשנינו בכלאים דהפוג"ם ירק, ועין רואה שהוא אילן?!ותירץ מהר"ש נאוואי בתשובה הנזכרת שכתב בה"ג בצלף שדרך האילן לפירותיו ולא לאכול (את) עליו, ומה שהוא לאכול עליו או נטעי ליה אדעתא דעליו ואינו עושה פרי אחר, ועצו אינו שווה כלום זה נקרא ירק, שרוב עשבי השדה הם לאכלם כמות שהם ואף שנראה בו סימני עץ וצורתו. וזהו טעם לפיג"ם שנקראת ירק דעיקר מה דנטעי ליה הוא לעלים דהעץ אינו שווה לכלום ואינו עושה פירות זהו תוכן דברי הרב מהר"ש נאווי הנזכר.

מדברי המהר"ש נאווי וה'ברכי יוסף' 'עין רואה שהוא אילן', נראה שהם משווים בין צמח ה'פיגם המצוי' ל'פיגם' המוזכר במשנה. לדעתם הסיבה שדינו כירק היאשעץ שאינו נותן פירות, ונוטעים אותו רק לצורך העלים נחשב ירקמבחינה הלכתית 'אף שנראה בו סימני עץ וצורתו'.

גם הרב יוסף קאפח זצ"ל בהערותיו למסכת כלאים (שם הע' 49) מזהה את 'פיגם' הנזכר במשנה בתור הצמח הקרוי בימינו 'פיגם'. ולשאלתנו הוא השיב בעל-פה, שמברכים עליו 'בורא עשבי בשמים', משום שב'פיגם' העלים צומחים ישירות מהגזע, ולא באמצעות ענפים. לדעתו ה'עיקר' שמוזכר בתוספתא (לעיל) הוא הגזע של הצמח, ולכן דברי הרמב"ם (כלאים פ"ה ה"ז) ש'כל המוציא עלים מעיקרו - מין ירק', מתפרשים שכאשר הצימוח הוא ישירות מהגזע זהו סימן לירק[20].

גם פרופ' יהודה פליקס ז"ל בספרו 'כלאי זרעים והרכבה' (עמ' 157) מזהה את 'הפיגם המצוי' בתור בן-שיח ירקות, ולדעתו הוא נחשב ירקמשום שיש לו גבעולים רכים, וכך הוא כותב:

הפיגם הוא בן-שיח ירקות ובעל גבעולים רכים... אף שהצמח רב-שנתי וכמעט תמיד ירוק, נחשב להלכה כמין ירק, כנראה בגלל גבעולו העשבוני והרך...

סיווג צמח רב-שנתי לירק בגלל רכותו של הגזע אכן מוזכר בפוסקים, אך כמעט כל הפוסקים אינם מקבלים הגדרה זו. כמו כן הקביעה המציאותית שהגזע של הפיגם נחשב כגזע רך, היא בעייתית; כיוון שאמנם בצעירותו הגזע שלו רך, אך לאחר שנים מספר מתקשה הגזע ונעשה מעוצה כמו גזע של עצים צעירים.

אמנם ניתן לומר, ש'הפיגם המצוי' אינו זהה בהכרח ל'פיגם' המוזכר במשנה, כפי שה'רודא' הינו שם כולל לכל משפחת ה'פיגניים', שבחלקם הם עשבים גמורים. לפי הסבר זה, ה'פיגם' המוזכר במשנה הוא עשב חד-שנתי, המוגדר בתור ירק לפי המונחים ההלכתיים. לעומת זאת 'הפיגם המצוי' הוא שיח רב-שנתי וייחשב לאילן לכל דבר גם על פי ההלכה. כעין ראיה ניתן להביא מלשון הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ג), שמונה את ה'פיגם' בין 'עשבי השדה', תיאור שקשה ליחסו ל'פיגם המצוי'. אך כמובא לעיל, ההבנה הפשוטה במפרשים ש'הפיגם המצוי' המוכר לנו, הוא אותו צמח בשם 'פיגם' המוזכר במשנה שדינו כירק מבחינה הלכתית.

 

ד. האם 'הפיגם המצוי' נחשב בין הירקות האסורים בכרם

 

אמנם כיוון שהשאלה במקרה הנידון  היא האם מותר לקיים 'פיגם מצוי' שגדל בסמוך לגפן; יש לדון האם הוא נמנה בין הצמחים שנכללים באיסור כלאי הכרם, כיוון שאף אם אנו מגדירים את 'הפיגם המצוי'  בתור ירק - ייתכן  שלא ניתן להחשיבו בתור אחד מן הירקות שחל לגביהם איסור כלאי הכרם. הסיבה לכך היא משום שהוא אינו משמש בתור צמח מאכל, אלא בתור צמח שמיועד לריח, ובמקרים נדירים יותר בתור צמח מרפא לכאבי אוזניים. אמנם הרב יוסף קאפח זצ"ל אמר לנו בשיחה בעל-פה שבתימן הוא שימש לעתים גם בתור צמח מאכל, אך ניתן לומר בוודאות שהדבר אינו מקובל כיום, וגם אם הוא שימש לעתים צמח מאכל, לא גידלו אותו לשם כך, כיוון שהוא היה מוגדר בתור צמח בר.

כבר אמרנו לעיל שאין איסור ספיחין בצמח ה'פיגם'. הסיבה לכך היא מפני שחז"ל רואים ב'פיגם' צמח בר שאין מגדלים אותו באופן יזום[21]. דברים אלו מפורשים בלשון הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ב-ה"ג), והוא מנמק מדוע אין 'פיגם' נכלל באיסור ספיחין בשביעית:

הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנותוהעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגםוהירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן. אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות... כל הצומח מהן אסור מדבריהם...

בשונה מדיני שביעית, הרי שבנוגע לאיסור כלאי הכרם קיימת מחלוקת במפרשים, האם האיסור חל גם על צמחי בר שגדלים מאליהם. לדעת הרש"ס[22] כולל האיסור את כל הזרעים והירקות הנאכלים, אף אם הם גדלים מעצמם. כמו כן הוא חל גם על צמחים שאינם צמחי מאכל, אם דרכם של בני אדם לגדל אותם לצרכים אחרים כגון: צביעה, ריח, וכדו'. לעומתו סובר רבנו תם[23]שאיסור כלאי הכרם חל רק על צמחי מאכל שדרך בני אדם לגדל אותם לשם כך. אך צמחי בר אינם נכללים באיסור כלאי הכרם, אף אם הם צמחי מאכל[24].

הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה הי"ח) כתב שאיסור כלאי הכרם חל רק על צמחים ש'כמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום':   

הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש.

פרשני הרמב"ם נחלקו האם 'דבר שכמוהו מקיימין' כשלעצמו נחשב ירק האסור בכלאי הכרם, או שזו הגדרה משלימה, ולפיה רק צמח המשמש למאכל אדם או למאכל בהמה, וגם 'כמוהו מקיימין', אסור בכלאי הכרם.

לפי זה ניתן לומר ש'הפיגם המצוי' אינו אוסר את הגדל בכרם, מחמת שתי הסיבות גם יחד:  1. בימינו רק מעט  אנשים שמגדלים את הצמח בגינותיהם,  ובודאי שלא ניתן להגדיר אותו בתור צמח 'שכמוהו מקיימין רוב העם שבאותו מקום', משום כך, נראה שאין איסור לשתול צמח זה בכרם. 2. אף אם הוא היה מוגדר  בתור צמח 'שמקיימים אותו רוב העם שבאותו מקום' - הוא לא אמור לאסור את הצומח בכרם; כיוון ש'הפיגם המצוי' הוא צמח המיועד לצורך בשמים או רפואה, ולא לצרכי אכילה[25].

 

סיכום

א. יש איסור לזרוע או לשתול ירקות גם בתוך כרם הנטוע זה מכבר, ובנסיבות מסוימות הצמחים גם נאסרים באכילה ובהנאה.

ב.  צמח ה'פיגם' נחשב לירק בהלכות כלאי הכרם, טומאת-אוכלין, ואיסור ספיחין.

ג. באופן פשוט 'הפיגם המצוי'- דומה בסימניו החיצוניים לאילנות ולא לירקות.

ד. אולם יש מן הפוסקים המזהים את 'הפיגם המצוי' בתור ה'פיגם' המוזכר במשנה, והם מציינים כמה סיבות מדוע הוא נחשב  כירק אף שהוא נראה כאילן:  

  1. פירותיו אינם אכילים אלא רק העלים שלו

  2. העלים שלו צומחים ישירות מהגזע

  3. הוא בעל גזע רך.

ה. אמנם גם לפוסקים הסוברים שה'פיגם-המצוי' נחשב ירק לכל דבר - אם גידלו את 'הפיגם המצוי' בכרם, הוא אינו אוסר באכילה או בהנאה את הגידולים של 'הפיגם המצוי' ושל הגפנים שגדלו יחד בכרם - וזאת מחמת שתי סיבות:

   1. 'הפיגם המצוי' נחשב לצמח בר, שהרי רוב בני האדם בארץ אינם מגדלים צמחים מסוג זה בגינותיהם. 

   2. אף אם רוב האנשים היו מגדלים אותו בגינותיהם, עדיין  הוא לא היה נכלל בין הצמחים האסורים בכרם לדעת חלק מן הפוסקים - כיוון שייעודו של 'הפיגם המצוי' אינו למאכל, אלא לצורכי בשמים או רפואה בלבד.

מסקנה: לענ"ד נראה שבצירוף כל הטעמים האמורים לעיל, אין לאסור את הגפן ואת ה"פיגם המצוי" שצמח בסמוך לה. וייתכן לומר, שאף לכתחילה מותר לקיים את ה"פיגם המצוי" בכרם. כל זאת להלכה ולא למעשה, אלא למעשה יש להתייעץ עם גדולי הפוסקים.



[1] על פי המשנה (כלאים פ"ה מ"ה) : 'הנוטע ירק בכרם', וכן פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה ה"א, ה"ו-ה"ז), בדומה לתבואה האסורה מן התורה לדעת כל הפוסקים, על פי המשנה, כלאים פ"ז מ"ד.

[2] רמב"ם, הל' כלאים פ"ה ה"ז, פ"ז ה"א; שו"ע, יו"ד סי' רצו סעי' ג, לא.

[3] על פי הרמב"ם, הל' כלאים פ"ז ה"א; שו"ע, שם סעי' לא.

[4] כס"מ לרמב"ם, שם ה"ג, ד"ה שהם נגמרים; בדעת הרמב"ם, הל' כלאים פ"ה ה"א, ה"ו-ה"ז; וכן משמע מלשון הר"ש, פ"ה מ"ח, ד"ה וכל מין זרעים; רא"ש, שם, ד"ה וכל מין; וכן כתב הלבוש, יו"ד סי' רצו סעי' ב; חסדי דוד, פ"ג הי"ד, סוף ד"ה הלשישות; תפא"י, פ"ה אות נ; תוס' אנ"ש, פ"ה מ"ח; שו"ת שאילת יעב"ץ, ח"ב סי' כא, סוף ד"ה ובכל מקום.

[5] כס"מ לרמב"ם, שם פ"ה ה"ג, ד"ה שהם נגמרים; בדעת התוס', מנחות טו ע"א, ד"ה והתירו הגפנים; יבמות פג ע"א, ד"ה רבי יוסי אומר; הר"ן, חולין מז ע"א בדפי הרי"ף, סוף ד"ה וכרבי יהודה; וכן כתבו בדעת הרמב"ם שם: רש"ס, כלאים פ"ז ה"ה, ד"ה וכל מין זרעים; רדב"ז, שם ה"ו, ד"ה אין אסור.

[6] שו"ע, יו"ד סי' רצו סעי' ג.

[7] עי' במאמרו של הרב יואל פרידמן, התורה והארץ, ח"ג עמ' 431-398.

[8] ר"ש ורא"ש, כלאים פ"א מ"ח, ד"ה הפיגם.

[9] פיהמ"ש לרמב"ם, כלאים פ"א מ"ח, ד"ה פיגם.

[10] רש"ס, כלאים פ"א ה"ד, ד"ה פיגם; רע"ב, כלאים פ"א מ"ח, ד"ה פיגם.

[11] בביאור הרב קאפח זצ"ל (פיהמ"ש לרמב"ם, שביעית, הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' קנט הערה 10) מצוין שלפיגם יש שני שמות, כפי שאכן הרמב"ם עצמו כתב בפיהמ"ש למס' עוקצין פ"א מ"ב.

[12] ריבמ"ץ, שביעית פ"ט מ"א שם, ד"ה כוסבר.

[13] רמב"ן, ויקרא כה, ה, עפ"י ירושלמי שביעית שם.

[14] כפי שמפרשים את לשון התוספתא: 'כל המוציא עליןמעיקרו הרי זה ירק',  שהכוונה  לכל צמח שהעלים צומחים באופן ישיר מהשורשים; כפתור ופרח, פרק נו (הוצ' בית המדרש להלכה בהתיישבות עמ' רנח); הדרישה, או"ח סי' רג; ביאור הגר"א, יו"ד סי' רצו ס"ק לה; חזו"א, ערלה סי' יב ס"ק ג. ולדעת הגר"א והחזו"א שם זוהי גם כוונת הירושלמי (כלאים פ"ה ה"ז).

[15] כן נכתב בהלכות גדולות, הל' ברכות (הוצאת מכון ירושלים, עמ' סה-סו); וכן כתבו: שיבולי הלקט, ברכות סי' קס; ראבי"ה, ח"א סי' קיג, עמ' 95-94; אוצר הגאונים, ברכות עמ' 48, אות קעו, בשם רבינו חננאל; ספר הרקח, הל' ברכת המזון, סי' שמא עמ' רלג; מאירי, ברכות מג ע"ב, ד"ה ריח טוב; מרדכי, ברכות פ"ו סי' קלא; רמ"א, או"ח סי' רג סעי' ב בהגה.

[16] על ההקבלה בין הסימנים המובאים בדברי חז"ל להגדרות המקצועיות; ראה במאמריהם של הרב ישעיהו דבורקס ז"ל ופרופ' יהודה פליקס ז"ל, מראות המשנה, ירושלים תשכ"ז; וכן במאמרו של פרופ' מרדכי כסלו, (תחומין יח, עמ' 384-399).

[17] ד"ר אבי שמידע, דוד דרום, המדריך לפרחי הבר כרך א', הוצאת כתר עמ' 116

[18] פרופ' מיכאל זהרי, כל עולם הצמחים, עמ' 487-489.

[19] פרופ' אבינועם דנין ונעמי פיינברון-דותן, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, עמ' 415.

[20] ביאור זה מתאים להסברו של 'בעל התניא' בשו"ע הרב, או"ח סי' רג - בהגהות לסידור; שו"ת ברכה מציון, סי' כד;  אנציקלופדיה תלמודית, עמ' תקל הערה 1; קצות השלחן, סי' מט סעי' ז בבדי השלחן.

 

[21] עי' רמב"ן, ויקרא כה, ה, שם הוא מביא לכך מקור מן הירושלמי.

[22] רש"ס, כלאים פ"ה ה"ז.

[23] ספר הישר, פסקים סי' תקיט.

[24] וראה עוד בספר דרך אמונה, פ"ה הי"ח ס"ק קכא, בדעת חזו"א, סי' א ס"ק ט, ד"ה ר"מ.

[25] אמנם היה מקום לומר שאף על פי שאין איסור מן התורה, יש בדבר איסור דרבנן. כפי שכתבו חלק מן המפרשים בקשר לדברי המשנה ש"האירוס והקיסוס ושושנת המלך אינם כלאים בכרם", שאף  שאינם 'כלאים בכרם' מן התורה, אך הם אסורים מדרבנן. על פי הגמרא, מנחות טו ע"ב: 'שאר זרעים מדרבנן'; כן כתבו: סמ"ג, ל"ת רפ, ד"ה הקנים; ר"ש, פ"ה מ"ח, ד"ה וכל מין זרעים; רא"ש, פ"ה מ"ח, ד"ה וכל מיני זרעים;רע"ב, פ"ה מ"ח, ד"ה וכל מיני;והתפא"י, פ"ה אות נ; לבוש, יו"ד סי' רצו סע' יד.

אך במקרה שלנו, בקשר ל'פיגם מצוי', קשה לומר שצריך לחשוש לשיטה זו ולהחמיר בגללה היות שעל פי ההבנה הפשוטה המסתמכת על סימני הזיהוי, וכפי הבנת רוב המפרשים, הרי 'הפיגם המצוי' ראוי להיות מוגדר בתור עץ לכל דבר, ולפי שיטתם היה מקום להקל אף לשתול אותו לכתחילה בכרם.

 

הרב אהוד אחיטוב | תשע"ב