חיוב נשים במצוות ביכורים

שאלה

למה נשים חייבות בביכורים למרות שהינה מצוות שזמן גרמא?

תשובה

חיוב נשים במצוות ביכורים מופיע במשנה (ביכורים א, ה).

ונשאלת השאלה, שהקשו רבים, מדוע נשים חייבות במצווה זו שהיא מצוות-עשה שהזמן גרמא, שהרי מצוותה מעצרת ועד החג, ומחנוכה ואילך אינו מביא.

תשובות רבות נאמרו בנושא זה, אך נדמה שניתן שיש להגדיר את המושג 'מצוות עשה שהזמן גרמא' מכוח שאלה זו.

טרם אבוא להגדרה הנ"ל, אציג מספר יישובים לשאלה זו:

 

1. שו"ת חדוות יעקב (סי' קמה אות לז) חידש שרק במצוות עשה שבין אדם למקום, כתלמוד תורה ותפילין, נשים פטורות אבל במצוות עשה שבין אדם לחבירו אף שהזמן גרמן נשים חייבות.

וכיון שהביכורים ניתנים לכהן הרי זו מצווה שבין אדם לחבירו.

לפי"ז יישב גם את קושיית שער המשפט שהקשה למה נצרך הפסוק 'ועמדו שני אנשים', למעט נשים מעדות (שבועות ל ע"ב) תיפוק ליה דאין מקבלים עדות בלילה (שו"ע חו"מ כח, כד), וממילא מצוות הגדת עדות היא מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות.

אך לפי האמור מובן, כיוון שהגדת עדות היא מצווה שבין אדם לחבירו, גם נשים חייבות בה הגם שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

 

2. מעיין החכמה (עמ' קלז) יישב ע"פ דברי התוספות (חולין קג ע"ב ד"ה כל בשר) שכתבו שישנו היקש בין ביכורים לבשר וחלב בפסוק אחד, 'ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו', ולכן נשים חייבות בבכורים כמו בבשר בחלב, אף דביכורים הוי מצוות עשה שהזמן גרמא.

 

3. הגרי"ח זוננפלד (הובאו דבריו בספר באר רואי עמ' רפז) תירץ, שמצוות הביכורים מורכבת מהפרשה והבאה, ומכיון שאין זמן קבוע להפרשה שהיא תחילת המצווה (אך לא עיקרה), נחשבת מצווה זו למצוות עשה שאין הזמן גרמא. והסתייע מלשון הרמב"ם (ספר המצוות, מצווה קכה) שכתב: 'היא שציוונו להוציא הביכורים ולהביאם למקדש'. ('להוציא' פירושו 'להפריש', וכמו שהרמב"ם כתב במצווה קכ"ו 'שציוונו להוציא תרומה גדולה', ובמצווה קכ"ז 'להוציא מעשר', וכעין שתי המצוות - הפרשה ונתינה לכהן שיש בתרומות ומעשרות, יש גם בביכורים).

אולם, ראה בדברי הגרי"פ פרלא (רס"ג מצווה פא) שחולק על הרמב"ם, ולדבריו ההפרשה וההבאה הם ב' מצוות נפרדות.

 

מכאן נבוא לתירוץ המקובל והידוע שממנו ניתן לעמוד על הגדרת 'מצוות עשה שהזמן גרמא':

רבי עקיבא איגר (חידושי רע"א, ביכורים פ"א אות ו) והטורי אבן (מגילה כ ע"ב) חידשו, כי מצוות עשה שהזמן גרמא היא מצווה שהסיבה לקיומה תלויה אך ורק בזמן, כדברי רש"י (קידושין כט ע"א ד"ה שהזמן) "שהזמן גורם לה שתבוא".

לדוגמא, הזמן של ט"ו בתשרי גורם לקיום מצוות סוכה, וזו הסיבה היחידה לכך שלא ניתן לקיים את מצוות סוכה אלא בעת זו. אולם, כאשר קיום המצווה לא מתאפשר בזמן מסויים, לא בגלל שהזמן מעכב את קיום המצווה, אלא בגלל שיש דבר אחר המעכב את קיומה, אין זו מצוות עשה שהזמן גרמא, כי אין זו מצווה שהזמן גורם לה שתבוא.

הדוגמא לסוג כזה של מצווה, היא מצוות הבאת הביכורים, שהסיבה לכך שאי אפשר להביא ביכורים אלא בזמן מסויים, בין עצרת לחנוכה, אינה בגלל שיש זמן שמגביל את קיום המצווה, אלא בגלל שיש דבר אחר המעכב את קיום המצווה, שהרי אפשר להביא ביכורים רק כאשר האדם שמח בהבאתם (זו הסיבה שיכול להביא ביכורים רק בין עצרת לחנוכה, ואילו היה שמח גם לאחר זמן זה, היה רשאי להביא את הביכורים גם אז).

לאור זאת יתכן להבין את דברי הרמב"ן (קידושין לג ע"ב) שמצוות הביכורים היא מצוות עשה שאין הזמן גרמא. ולאור האמור הכוונה היא, שהיות וקיום המצווה מוגבל לזמן מסויים לא בגלל הזמן אלא מחמת דבר אחר המעכב את קיומה, הרי שאינה עוד מצווה שהזמן גורם לה שתבוא, אלא גורם אחר הוא הגורם לקיומה.

כך ביאר גם דברי יחזקאל (סלבודקה, סי' מה) את המשך דברי הרמב"ן הללו הטוען שגם מצוות ספירת העומר היא מצווה שאין הזמן גרמא וממילא נשים חייבות, שכן היות ומצווה זו מוגבלת בזמן מסויים לא בגלל שיש זמן שגורם לקיומה, אלא בגלל שיש דבר אחר המעכב את קיום המצווה, והיינו הבאת קרבן העומר, כי ספירת העומר לא יכולה להיות אלא "מיום הביאכם את עומר התנופה", ממילא ספירת העומר אינה נחשבת כמצוות עשה שהזמן גרמא, כי אין זו מצווה 'שהזמן גורם לה שתבוא', אלא יש דבר אחר המעכב את קיום המצווה.

(ראה עוד קונטרסי שיעורים להרב גוסטמן, קידושין סי' יט).

 

כיסוד זה יש לבאר ביחס לחיוב נשים בקידוש לבנה:

בבבלי סנהדרין (מב ע"א) נאמר: 'הני נשי דידן מברכי על הלבנה', והסתפק המג"א (או"ח סימן תכו) האם משמע מהגמרא שנשים חייבות במצוות קידוש לבנה, או 'לישנא בעלמא נקט' (עיי"ש מהרש"א ומרגליות הים בביאור דברי הבבלי).

למעשה כתב המג"א: 'נשים פטורות דמ"ע שהז"ג הוא. ואע"ג דהם מקיימות כל מ"ע כגון סוכה (כמנהג בנות אשכנז עפ"י הרמ"א), מכל מקום מצווה זו אין מקיימים מפני שהם גרמו פגם הלבנה'.

ותמה הגר"ש קלוגר (חכמת שלמה, שו"ע או"ח סי' תכו; האלף לך שלמה או"ח סי' קצג – יש לערוך השוואה בין ב' מקורותיו אלו) על המג"א, הרי 'מצוות עשה שהזמן גרמא לא הוי רק אם גוף המצווה שייך בכל יום בשנה ואין מניעת קיומה רק מכוח הזמן, בזה נחשבת למ"ע שהזמן גרמא. אבל בלבנה אין המניעה מכוח הזמן, רק מכוח גוף הלבנה שאינה מתחדשת רק מחודש לחודש, ולא שייך לברך אחר שכבר הולכת וחוסרת, והוי כאילו לא היה לבנה מעולם. ואם כן אין המניעה מכוח הזמן, ולכך לא שייך לומר דהוי מ"ע שהזמן גרמא'.

(ראה בנוסף אגרות משה, חו"מ ח"ב סי' מז אות ב - שהקשה על הגר"ש קלוגר והבין אחרת בגדר מצוות עשה שהזמן גרמא).

יסוד זה ניתן להיאמר גם ביחס לשאלת חיוב נשים בברכת האילנות (ראה בזה הגר"מ שטרנבוך, תשובות והנהגות ח"א בי' קצ).

ובעניין זה כתב הגרצ"פ פראנק (שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קיח) שברכת האילנות אינה נחשבת כמצוות עשה שהזמן גרמא היות והחיוב לברך אינו בזמן מסויים אלא כאשר האילנות מלבלבים כל מקום ומקום לפי זמנו, ולכן אין זו מצוות עשה שהזמן גרמא, שכן ההגבלה לברך את הברכה בזמן מסויים לא נובעת בגלל שיש זמן שמעכב את קיום המצווה, אלא בגלל המציאות שמברכים את ברכת האילנות בזמן לבלובם בלבד.

ודבריו מיוסדים בין השאר על דברי הריטב"א (רש השנה יא ע"ב, ד"ה רבי אליעזר) שכתב: 'ויומי ניסן לאו דווקא אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלב', וזה לא כהפוסקים דיומי ניסן דווקא.

[על יסוד זה של הרע"א והטו"א בגדר מצוות עשה שהזמן גרמא, ראה עוד ברכת מרדכי, עניינים סי' עד].

 

בברכה,

נתנאל

 

 

 

הרב נתנאל אוירבך | כ"ד אייר תשע"ה 13:02