תשובות בענייני פסח

שאלה

שאלות ותשובות קצרות בענייני פסח 

תשובה

הקינואה בפסח (ה רב יעקב אפשטיין)

שאלה

האם מותר לאכול תבשילים ומיני מאפה מקינואה בפסח?

תשובה

צמח הקינואה אינו דגן (על אף דמיונו לדגן), וכל שכן שאינו מחמשת מיני דגן, אשר על חמצם עוברים בפסח. דינו כדין כל ירק שזרעו נאכל, ולכן הוא קטנית. אם כן שאלת איסורו בפסח תלויה בטעמי איסור קטניות.

כתב הטור (או"ח, סי' תנג):

ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חטין מתערבין בהן וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן.

אך ה'בית יוסף' מביא שלושה טעמים לאיסור קטניות בפסח:

א)  'משום דדגן מעשה קדרה וקטנית מעשה קדרה גזירה הא אטו הא'.

ב) 'יש מקומות שעושין פת מקטנית ואתי לאיחלופי בדייסא שהוא מעשה קדרה'.

ג)  'פעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר לבררו יפה'.

שלושת החששות הם  מטעות בין החיטה לקטנית, במצבים שונים: ראשית, משום הדמיון במעשה קדרה, היינו תבשיל. שנית, משום הבלבול בין הנעשה מקמח מדגנים ובין הנעשה מקטנית. שלישית, בגלל תערובת הזרעים.

השאלה העולה היא: מה דינן של קטניות שלא היו ידועות כלל בצרפת ובאשכנז, האם גם אותן יש לאסור כקטניות שהיו מוכרות, או שאין לאוסרן? נחלקו בכך האחרונים:

ה'אגרות משה' (או"ח, ח"ג סי' סג) פוסק:

ולכן אין לנו בדבר אלא מה שמפורש שנהגו לאסור וכן מה שידוע ומפורסם... לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו...

ולכן לפי ה'אגרות משה', יש להתיר את כל שימושי הקינואה, בין למאפה ותבשיל, בין לשמן ובין לסלט ירקות. זאת משום שהוא נפוץ רק בשנים האחרונות, ואף אחרוני האחרונים כמעט ולא הכירוהו, ובוודאי שאין לאף עדה מנהג קדום לאוסרו.

אולם יש אחרונים שנהגו לאסור כל מין קטנית, אף שהתגלה רק בימינו ולא היה כלול בתוך מנהג קטניות אשר נזכר בראשונים. כגון ה'אבני נזר' (או"ח, סי'שעג), שסבר שכל דבר שגדל בשרביטין אסור לאוכלו, ואפילו שמנו אסור. וכן שו"ת 'מלמד להועיל' (ח"א סי' פח) מעיד שמנהג ירושלים היה לאסור בוטנים, על אף ששונים הם לגמרי משאר קטניות. וכן בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ג סי' קלח) נכתב שיש לאסור כל מיני זרעים מפני שקשה לבוררם מחיטים, ולפי זה נאסר שמן כותנה (וב'מקראי קודש' לגרצ"פ פרנק, ח"ב סי' ס אות ב, נכתבשהגר"ח מבריסק התיר שמן כותנה, וכן בית הדין בירושלים, בראשות הגרצ"פפרנק). 

מסקנה

מעיקר הדין, מותר לאכול תבשילים ומיני מאפה מקינואה בפסח, לאחר שברר את הקינואה היטב מחיטים ושאר מיני דגן. ויש המחמירים בכל מיני זרעים.  

 

 

שימוש בסבון, משחות, ותמרוקים בפסח ( הרב יגאל קמינצקי)

שאלה

האם מותר בפסח להשתמש להנאתו בסבון, משחות ותמרוקים שמעורב בהם חמץ (כגון אלכוהול שהופק מדגנים וכדו')?

 

תשובה

לכאורה, מוצרים אלו אינם ראויים לאכילת כלב, ולכן הם מותרים בהנאה. וכך נפסק ב'שולחן ערוך' (או"ח, סי' תמב סעי' ד):

דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאקה וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד אחר הפסח...

וכתב ה'משנה ברורה' (שם, ס"ק כב): 'הרי זה אסור לאכלו - ומ"מ בהנאה מותר כשנעשה התערובות קודם פסח'.

יש פוסקים שרצו ללמוד מדיני יום כיפור, שסיכה כשתייה: 'ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו', מכאן שפעולת הסיכה מקבילה לפעולת השתייה: כשם שהמים חודרים פנימה, 'בקרבו', כך שמן הסיכה חודר פנימה , 'בעצמותיו'.

אך יש החולקים על כך, ואומרים שגדר 'סיכה כשתייה' נאמר בדבר הראוי לאכילה (שמן וכדו'), אבל בדבר שאינו ראוי, ייתכן שלא גזרו. 

מסקנה

נראה שכל מוצרי הקוסמטיקה והניקיון שהינם תערובת חמץ שנעשתה לפני הפסח - מותרים בשימוש לכל הדעות.

מוצרים הבאים להסיר לכלוך וריח (סבון, דאודורנט וכדו'), ניתן לצרף את דעת הסוברים שהם נחשבים כחטטין, ולצורך - מותר השימוש בהם.

מוצרים הבאים לרפואה (כגון משחות נגד יובש ופטריות, וזלין וכדו') - מותרים לכולי עלמא.  מוצרי איפור וצביעה  מותרים לכולי עלמא, גם מהטעם שאינם נחשבים סיכה, כי אין בנתינתם הנאה.

  

 

תרופת חמץ שעבר עליה הפסח (הרב יעקב אפשטיין )

שאלה

מה הדין אם אדם שכח לכלול תרופות או ויטמינים המכילים חמץ או עם חשש חמץ, במכירת החמץ? האם הם אסורים מדין 'חמץ שעבר עליו הפסח'? 

תשובה

השו"ע (סי' תמז סעי' יב) פסק: 'חמץ נוקשה, אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח...'.

והסביר ה'משנה ברורה' (סי' תמז ס"ק קז): 'מפני שלא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים'. וכתב ה'מגן אברהם' שחמץ נוקשה מותר אפילו באכילה, והשו"ע נקט 'אינו אסור בהנאה', מפני שחמץ נוקשה אינו ראוי לאכילה. אבל רוב האחרונים סוברים שחמץ נוקשה אסור באכילה ולכן דינו כ'חמץ שעבר עליו פסח'.

בפוסקים מצאנו ארבעה טעמים להתיר בליעת חמץ נוקשה שלא נתבער, לצורך רפואה, לאחר הפסח: 1) החמץ אינו ראוי לאכילה. 2) בליעה אינה אכילה והיא אינה דרך הנאתו. 3) על כל איסורי דרבנן מותר לעבור כדי לרפא אפילו חולה שאין בו סכנה. 4) יש אומרים שבאיסורי אכילה, מותר לאכול את החמץ שלא בדרך הנאתו, אף לא לצורכי רפואה.

 

למעשה, נראה שאין צורך כלל למכור תרופה כזו לנוכרי לפני הפסח, ומותר לבלוע את התרופה לאחר הפסח.

 

 

חסה שאניה מרה למרור (הרב יהודה זולדן)

במשנה (פסחים, לט ע"א) נאמר:

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא ובחרחבינא ובעולשין ובמרור.

בגמרא שם, נאמר:

חזרת - חסא... מרור - מרירתא (רש"י: חסא - לטוגא... מרירותא - אמירפווי"ל והיא פופרץ).

הגמרא מביאה בהמשך הגדרה כללית למרור:

רבי יהודה אומר: כל שיש לו שרף. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כל שפניו מכסיפין. אחרים אומרים: [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רבי יוחנן: מדברי כולן נלמד: ירק מר יש לו שרף ופניומכסיפין. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

על אף שכל מין שנכלל בהגדרה זו מתאים למרור, יש עדיפות למין הראשון הנזכר במשנה: החזרת שהיא החסה.

מהסוגיה בבבלי ניתן להסיק שלוש מסקנות מרכזיות:

א.  במינים הנזכרים במשנה, וכן בכל ירק אחר שהוא מר, יש לו שרף ו'פניומכסיפין', ניתן לקיים מצוות מרור.

ב.  יש עדיפות לחזרת (חסה) על פני כל המינים האחרים, שכן הוא נמנה ראשון במשנה, וכן בשל הדרשות שהגמרא הביאה ('חס רחמנא עלייהו' ועוד).

ג. רמת המרירות המורגשת באכילה אינה זו הקובעת את עדיפות הירק, אלא הדרשות המסבירות את תוכן מצוות מרור שבתורה.

 

ישנה סוגיה מקבילה בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ה), וגם שם ניתן להגיע לאותן מסקנות (כמעט), אך ה'חזון איש' (או"ח, סי' קכד ד"ה: לט' א') למד מהירושלמי שיש לחזר אחר הירק המר ביותר והוא המובחר.

 

סיכום

מהבבלי והירושלמי עולה שהעיקר אינו רמת המרירות המורגשת באכילה, ולפי בבלי יש עדיפות לחסה. הטור ,ה'מחבר' והרמ"א פוסקים כבבלי.

הרדב"ז כתב שיש להעדיף חסה ששהתה הרבה זמן באדמה, מפני מרירותה.החזו"א כתב שיש להעדיף מרור מר (אך לא כלענה). הרב עובדיה יוסף ('חזון עובדיה' ח"א, כרך ב' סי' ה) דחה דבריהם, ופסק שיש בלקיחת חסה הידור, אף על פי שהיא מ


[1] התשובות פורסמו בשנים עברו באריכות. עריכה: הרב גבריאל קדוש.

רבני מכון התורה והארץ | תשעג