הדלקת נר חנוכה בשמן אסור באכילה או בהנאה

שאלה

 

האם מותר להדליק נר חנוכה בשמן האסור באכילה או בהנאה או שהוא מאוס, או שאינו ראוי לאכילה?

תשובה

פתיחה

חלק גדול מהדיונים באחרונים עוסק בשאלה של הדלקה בשמן טבל או בשמן שריפה (תרומה שנטמאת) או בשמן שביעית. לשמנים אלו דינים מיוחדים בגללקדושתם, כגון טבל ותרומה שנטמאה עיקר העיסוק הוא בשאלה האם מותרת בהם הנאת כילוי. וכן לגבי שביעית האם ההנאה המותרת מנרות חנוכה יש בה משום 'לאוכלה' וכד'. לא נעסוק במאמר זה בשאלות השייכות באופן מיוחד לדיני שמנים אלו, אלא ננסה לבאר האם מצדדיני נר חנוכה עצמוישנו איסור להשתמש בשמנים האסורים באכילה או בהנאה או שהם מאוסים או שאינם ראויים לאכילה. 

 

א. שמן מאוס

כתב הלבוש (תרעג, ב): "מהר"ם התיר לקנות שעוה של נרות שהדליקו בתועבה, אפילו לנרות חנוכה, והוא הדין לנר של בית הכנסת, כי ודאי בטל לו הגוי קודם שמכרו". וכן בספר המנהגים (טירנא, הגהות המנהגים חנוכה אות כז) נכתב: "שמעתי שמותר לקנות שעוה הנוטף מנרות ע"א (תועבה) להדליק בבהכ"נ כי בטלם הנכרי. (דרשות מהר"ש סי' קי"ט)".

אולם ממשיך ספר המנהגים: "ובהג"ה בתשב"ץ וז"ל: ונרות של ע"א נהגו שלא לעשות בהן שום דבר מצוה ואפילו ללמוד בהן, ע"כ".

וכן באליה רבא (ס"ק ג) חלק על הדעה המופיעה בלבוש וכתב: "וליתא, דמ"מ מאוסים הם לתשמישי מצוה, וכן פסקו רש"ל (שו"ת סי' פה), ומטה משה (סי' תתקצ) ולבוש גופיה ביו"ד סי' קל"ט (סי"ג) ועיין סי' רס"ג [א"ר] ס"ק [ו'] וסי' קנ"ד ס"ק ט"ז".  וכ"כ באליה זוטא (ס"ק ד).

בשו"ע (או"ח סי' קנד סעי' יא-יב): פסק: "נרות שעוה שנותנם כותי לעובדי אלילים, וכיבן שמשן ונתנם או מכרן לישראל, אסור להדליקם בבהכ"נ. הגה: אע"פ שמותרים להדיוט. מומר עובד כוכבים שנתן שעוה או נר לבהכ"נ, אסור להדליקו (פסקי מהרי"ו סי' ס"ד) ועיין בי"ד סי' קל"ט בדינים אלו. עכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת, אם הוא מאוס, אסור להדליקו בבהכ"נ".

וכן בשו"ע (יו"ד סי' קלט סי"ג) פסק: "נרות ושעוה של עבודת כוכבים, אסורים לנר מצוה דשבת ודחנוכה ודבית הכנסת. וכן תכשיטי הכהנים (כגון המעילים שלובשים כהניהם) לא יתקן מהם טליתות ולא שום דבר מצוה, משום דמאיסי. (ועיין לעיל באורח חיים סימן קנ"ד)".

ומקורו הובא בבית יוסף (יו"ד סימן קלט אות יג): "כתב המרדכי בריש פרק רבי ישמעאל (סי' תתמג) ראבי"ה (שם עמ' כו) קבל מאביו רבינו יואל דנרות ושעוה של עבודה זרה אסורים לנר מצוה בשבתובחנוכהאו לבית הכנסת, כדאמרינן בפרק כל הצלמים (מז.) גבי המשתחוה לדקל שנטעו ולבסוף עבדו לולביהן מה הן למצוה, וכן באשרה שבטלה איבעיא להו וסלקא בתיקו [בדק הבית] וכן כתב רבינו ירוחם (ני"ז ח"ד קנז ע"ד) בשם רבותיו דאסורים לבית הכנסת".  

נראה מאליה רבא שהשווה נר חנוכה לנר בית הכנסת, ושמן זה מאוס הן מחמת צדדים פיזיים כגון לכלוך וריח (נפילת עכבר), והן מצדדים רוחניים שמקורו בעבודה זרה. כן פסק במשנה ברורה (סי' תרעג ס"ק ג): "אם נמצא עכבר בשמן מאוס הוא ואסור לנר חנוכה".

 

ב. שמן האסור בהנאה

בשו"ת שער אפרים (סי' לח) כתב ששמנים האסורים בהנאה כגון שמן מפרי ערלה או שמן שאסור משום בשר בחלב אסור להדליק בהם נר חנוכה[1] ואע"פ שאסור להשתמש לאור נר חנוכה וכן מצוות לאו ליהנות נתנו, ולכן לכאורה היה צריך להתיר הדלקה בשמן מאיסורי הנאה, בכ"ז מכיון שצריך לדלוק שיעור זמן מסויים - מיכתת שיעוריה ואין בו שיעור להדלקה. וכ"כ הפרמ"ג (אשל אברהם סי' תרעג ס"ק א).   

והעיר בערוך השולחן (או"ח סי' תרעג ס"ה): "ואינו כן, כבר כתבו התוס' בעירובין [פ': ד"ה אבל] דכתותי מיכתת אינו אלא בדבר שצריך גוש אחד אבל דבר שע"י דיבוקין כשר כמו לחי לא שייך בזה כתותי מיכתת, וכ"ש בשמן שאין בזה שום התחברות גושי, ותמיהני על האומר כן". כלומר שמן אינו נחשב לגוש אחד ולכן אין אומרים בו כתותי מיכתת שיעוריה.

וכן  בס' 'שערים המצוינים בהלכה' (סי' קלט אות ד) הביא מהישועות יעקב שתמה על זקנו השער אפרים "דכל ענין דצריך שיעור, היינו השיעור הכמות לפנינו בעין, משא"כ בנר חנוכה דצריך שיעור בזמן, והיינו זמן כילוי, ובכה"ג אין אומרים כיתותי מיכתת שיעורא"[2]. היינו, אין שיעור קבוע לשמן, אלא השיעור הוא במשך הזמן של בערתו ויכול לעשות פתילות דקות ואז הוא ידלוק זמן רב, או פתילות עבות והוא ידלק זמן מועט, ולכן אי אפשר לומר על השמן שמיכתת שיעוריה.      

תירוץ דומה הביא בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' כ פי"ב): "ובכה"ג ראיתי בשו"ת שב יעקב ח"א (סי' נ') שכותב לתרץ הקושיא המפורסמת של השער אפרים (סי' ל"ח) דאיך מדליקין נר חנוכה בשמן שריפה הא קיי"ל דנר חנוכה צריך שיעור ושמן שריפה כיון דלשריפה עומד נימא כתותי מיכתת שיעורא, ומתרץ דשאני נר חנוכה דהוא דרבנן משום פרסום הנס ונתנו שיעור זה לראות אותם דולקים עכ"פ זמן זה כדי לפרסם הנס ע"י הדלקתן וכיון שמותר להדליק באיסורי הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, מה דומה לי אם עומד לישרף עכ"פ השתא דרואין הנרות דולקים הוא פרסום הנס זמן זה לרואין ומה לי אי מיכתת שיעורא או לאו, עיי"ש בשב יעקב".

אולם המשנה ברורה (סי' תרעג ס"ק ב) פסק: "שומן או חלב הנאסרמבשר וחלבאסור להדליק ממנו נר חנוכה וג"כ אסור לבטולי בששים להדליק ממנו [פמ"ג]". אמנם לא עולה ממנו בבירור האם כתב כן משום הסיבות המיוחדות לבשר בחלב או כדוגמא כוללת לכלאיסורי הנאה(עי' הערה 2).

 

ג. הדלקה באיסורי אכילה

דיון נוסף שהאריכו בו האחרונים הוא הדלקה באיסורי אכילה כגון שומן חזיר. בשערים מצויינים בהלכה הביא משו"ת בית שלמה (סי' קח) ושו"ת בית יצחק (ח"א סי' קמב) שאף לפי המג"א (סי' תקפו ס"ק ג) שבכל המצוות אומרים רק "מן המותר בפיך" בכ"ז במצוה דרבנן יש להקל.

הבית יצחק חידש שרק בדבר העומד לקיום אומרים "מן המותר בפיך" וע"כ כאן שהשמן עומד לשריפה אין טעם זה. ואע"פ שהרמ"א (יו"ד סי' קד) כתב שבשמן שנפל לתוכו עכבר אין להדליק משום "הקריבהו נא לפחתך"  היינו דוקא בדבר המאוס מצד עצמו, אבל לא בדבר המאוס משום איסור.

האריך בשאלה זו בשד"ח (אס"ד מערכת חנוכה אות יד) ומביא מחלוקות בין הפוסקים היכן אומרים "מן המותר בפיך", המהר"ש  קלוגר בספר החיים אסר להדליק וממולו סיעת אחרונים שאין חוששים לכך והביא ראיותיהם. וכך סיכם את עיונו: "הנה הבאתי כל הכתוב לחיים בקונטרס הכללים במערכת הלמ"ד בענין זה, ועיניך הרואות דדעת הרבה מרבני האחרונים הנז"ל להתיר להדליק בנרות או שמן שיש בו תערובת שומן חזיר משום דלא קפדינן אהא דלא הוכשרו למלאכת שמים וכו' אלא במצוה שיש בה כתיבת תורת ה', או במצוות שיש בהן קדושה אבל לא במצוות בעלמא". למעשה, שאלה זו נתונה במחלוקת בין האחרונים.

 

ד. שמן שאינו ראוי לאכילה בגלל עכירותו

לגבי נרות הנעשות מחלב בהמה טהורה מביא השד"ח (סוף אות יד) מדברי ספר שו"ת פאת שדך (סי' כ): "ובכל הנרות הנעשות מחלב כתב בכרתי (סי' צב סקל"ב) שהוא נותן טעם לפגם ואפשר שנפסל מאכילת כלב ונעשה עפר ואם כן אין איסור". ולפי דבריו אין מקום לאסור בדורנו שמן זית שאינו ראוי לאכילה אלא רק למאור מחמת עכירותו, שהרי אין בו שום איסור ומצד החומר ממנו הוא נעשה הרי הוא מן המותר בפיך, ועל כן אין סיבה לאוסרו.    

 


[1] ואע"פ שהבאר היטב כתב בשם שער אפרים שמתיר טעות היא כפי שהעיר בשערי תשובה (תרעג, א).

[2] האחרונים דנו האם בהדלקת שמן בשר בחלב יש משום בישול בשר בחלב ומשום בישול אחר בישול עי' א"ר (תרעג, א), שו"ת שבו"י (ח"א סי' לח), שו"ת שו"מ (מה"ד ח"א סי' מא), שו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קכב), עי' שערי תשובה (סי' תרעג ס"ק א ושערים מצויינים בהלכה (שם). 

 

 

הרב יעקב אפשטיין | שבט-אדר תשס"ז