הנחת תפילין לאדם שדעתו מבולבלת

שאלה

חולה ירא שמיים שנצרך לעבור ניתוח בהרדמה כללית ביקש מנכדו שלאחר הניתוח ידאג להניח לו תפילין, אף שהוא עלול להיות מטושטש עקב ההרדמה. ואכן, לאחר הניתוח, כשהחל להתעורר, ניגש אליו נכדו להניח לו תפילין, אך הסבא החולה סירב בטענה ששבת היום והוא אינו רוצה לעבור על איסור. הנכד ניסה לשכנעו שהיום הוא יום חול, ולבסוף אמר הסבא החולה: תניח עליי תפילין כרצונך, רק חבל שאני אעבור על איסור במקום לקיים מצווה.

נשאלת השאלה: האם יש תועלת להניח לחולה תפילין כעת, מכיוון שגילה דעתו מִתחילה שרצונו גם במצב הזה לקיים את מצוות הנחת התפילין? אם התשובה היא שבמקרה הנ"ל לא מועילה הנחת התפילין, האם ניתן למצוא דרך שיוכל בה להניח את התפילין כדין?

 

תשובה

יש לחלק את השאלה למצבים השונים שיצוינו להלן. יש מצבים שבהם החולה אומנם פטור ממצוות הנחת תפילין, אך אין עליו איסור להניח, ויש מצבים שבהם לא רק שפטור ממצוות תפילין, אלא שאסור לו או לאחרים להניח תפילין על גופו. כמו כן יש להבדיל בין הדין עצמו לבין הרצון לנהוג מעבר לחיוב, לפנים משורת הדין. לפיכך מובאות להלן שלוש תשובות מפורטות: הראשונה – בעילום שם, של אחד מגדולי הת"ח הבקיאים בהלכות רפואה. השנייה – של הרב מאיר אורליאן, והשלישית, המסכמת – של הרב אשר שקאני.

א. תשובה ראשונה מאת תלמיד חכם שחפץ בעילום שמו

אין שום חיוב להניח תפילין על חולה מבולבל.

ב. תשובת הרב מאיר אורליאן

ב'שלחן ערוך'[1] כתב בעניין אכילת מצה שאם סבור שיום חול, לא יצא ידי חובתו. ה'משנה ברורה' ו'ביאור הלכה'[2] כתב שדין זה הוא אפילו למאן דאמר 'מצוות אין צריכות כוונה': 'כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מעשה המצווה'. וא"כ לכאורה בנידון דידן אין טעם להניח תפילין, אפילו למאן דאמר 'מצוות אין צריכות כוונה'. ומכל מקום ייתכן שיש תועלת בהנחת התפילין מכמה טעמים:

א) ב'ביאור הלכה' (שם) הביא דעת ר' ירוחם בשם התוספות שלמאן דאמר 'מצוות אין צריכות כוונה' – יצא ידי חובתו, גם אם סבור שאוכל חמץ. ואף שהכריע ה'שלחן ערוך'[3] כדעה ב' ש'מצוות צריכות כוונה', יש תועלת בהנחה לדעה א' שם ש'אין צריכות כוונה'.[4]

ב) לדעת הרבה אחרונים, בדבר שמוכח לפי העניין שעושה לצורך מצווה, אין צורך בכוונה מפורשת.[5] ואף שה'משנה ברורה' נוטה לפסוק שאם התכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובה – אינו יוצא ידי חובתו,[6] במקרה זה, שניאות לדברי הנכד, לא ברור שיש לו כוונה שלילית, על אף התבטאותו שסובר שעובר איסור.

ג) בכל זאת טוב שינסה הנכד לשכנע את סבו להתנות שאם היום חול ייצא ידי חובתו, ואז בוודאי יצא ידי חובתו לכל הדעות.

ג. תשובת הרב אשר שקאני

נאמר ב'שלחן ערוך':[7]

כל זמן שהתפילין בראשו או בזרועו, אסור לישן בהם אפילו שינת עראי, אלא אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה, ישן בהם שינת עראי.

מקור הדין הוא בגמרא,[8] וכן נפסק ברמב"ם.[9] הטעם שבגללו אסור לישון עם התפילין אפילו שינת עראי הוא החשש שמא יפיח, כמבואר בגמרא שם ובאחרונים החונים על ה'שלחן ערוך'. לפיכך אם חולה זה הינו במצב של טשטוש שיכול לבוא לכדי הפחה, הרי שהוא אסור בזמן זה בקיום מצוות הנחת תפילין. וכן כתב בשו"ת 'שבט הקהתי'.[10]

במקרה שהחולה נמצא במצב של טשטוש אך יכול לשמור את עצמו שלא לבוא לידי הפחה, יש לדון מצד חסרון הכוונה והיסח הדעת. בהקשר לכך כתב ב'שלחן ערוך':[11] 'מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה, פטור מפני שאסור להסיח דעתו מהם'. וכתב ה'משנה ברורה'[12] לאור דברי כמה מן הראשונים שהיסח הדעת הוא כאשר האדם עומד בשחוק וקלות ראש. אבל כשהוא עוסק במלאכתו ואומנותו ואין דעתו על התפילין ממש – אין זה נקרא היסח הדעת אם לא שמטריד דעתו כ"כ לצורכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמיים מחמת טרדתו. בנידון דידן, שאין שחוק ואין קלות ראש, ויש רק חוסר בכוונה, כתב ה'משנה ברורה'[13] בשם הב"ח שעיקר המצווה וקיומה תלויים בכוונה שיכוון בשעת קיום המצווה, והוסיף ה'פרי מגדים' שמכל מקום בדיעבד אפילו אם לא כיוון רק לשם מצווה בלבד, יצא.

לכן מן הראוי לדבר על ליבו של החולה בדרכי נועם ובסבלנות, כי 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. רק 'כה תאמר לבית יעקב' – אמירה בלשון רכה, ולשון רכה 'תשבר גרם', שעכ"פ יתנה שאם היום שבת, כדבריו, אזי אינו מתכוון לצאת ידי חובה, ואם היום יום חול, יצא בזה ידי חובתה של מצוות תפילין. ובכך ודאי יצא ידי חובתו, ושלום על ישראל.

 

[1].    שו"ע, או"ח סי' תעה סעי' ד.

[2].    משנה ברורה, סי' תעה ס"ק לז; ביאור הלכה, ד"ה אבל.

[3].    שו"ע, או"ח סי' ס סעי' ד.

[4].    עיי"ש בבה"ל ד"ה וכן הלכה, שדן אם פסק השו"ע הוא בתורת ודאי או מספק.

[5].    משנה ברורה, סי' ס ס"ק י.

[6].    משנ"ב, סי' תעה, ס"ק לה-לו.

[7].    שו"ע, או"ח סי' מד, סעי' א.

[8].    סוכה כו ע"א.

[9].    רמב"ם, הל' תפילין פ"ד הט"ו.

[10].   שו"ת שבט הקהתי, ח"ד או"ח סי' כד.

[11].   שו"ע, או"ח סי' לח סעי' ט.

[12].   משנה ברורה, סי' מד ס"ק ג.

[13].   משנה ברורה, סי' כה ס"ק טו.

מכון שלזינגר |