מתן אפר בראש חתנים בימינו

שאלה

מתן אפר בראש חתנים בימינו

תשובה

לאחר חורבן הבית תיקנו חז"ל לתת אפר על ראש החתן, ככתוב בגמרא (בבא בתרא ס ע"ב):

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. אמר ר' יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכן מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר.

ה'תורת חיים' מבאר שהפסוק מתפרש: 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש – בשמחתי'. הלכה זאת נפסקה ברמב"ם[1] וב'שלחן ערוך'.[2] אולם כתב ה'כלבו'[3] שיש מקומות שהסתייגו ממנהג זה:

יש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים, מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפלין, ולא יהיה בהם האפר תחת פאר...

לכן נהגו לעשות זיכרון אחר במקומו, לתת מפה שחורה על ראש החתן והכלה, וכן לשבור את הכוס אחרי שבע הברכות. הטור[4] הביא מנהג נוסף, לתת על ראש החתן עטרה העשויה מעלה זית, שהוא מר, ויש בזה זכר לאבלות ירושלים. ויש שנהגו בשני המנהגים, מתן אפר ושבירת הכוס.[5] בביאור דברי ה'כלבו' הסביר הרב יעקב יוסף זצ"ל[6] שהמנהג בעבר היה ללכת עם התפילין כל היום, וגם הנישואין היו ביום ולא בלילה, וכך בפועל החתן בא לחופתו עם התפילין ונתן אפר תחת פאר כפשוטו. לפי זה, כאשר החתן אינו עם תפילין, כמקובל היום, לא שייך לתת לו 'אפר תחת פאר'. אולם פשט לשון ה'כלבו' שבמקום מסוים היו שלא הניחו תפילין כלל, כפי שמתאר הסמ"ג,[7] ולגביהם אכן האפר אינו 'תחת פאר', מה שאין כן למניחים תפילין מדי יום, גם אם לא בשעת החופה. גם ה'שלחן ערוך' הביא מנהג זה להלכה, אע"פ שבימיו כבר נהגו שלא להניח תפילין כל היום.[8] לכן בימינו אין כל עילה לבטל את תקנת חז"ל המקורית.[9]

לסיכום, תקנת חז"ל לתת אפר במקום הנחת התפילין, לקיים זיכרון ירושלים ב'ראש'. בתקופות שבהן לא הניחו תפילין, נתנו סימן אחר לאבלות ירושלים בראש החתן, במפה על ראש החתן ואף בתוספת שבירת כוס וכדומה. היום ב"ה בכל המקומות מניחים תפילין, לפחות פעם אחת בחייהם, ואינם בגדר 'קרקפתא דלא מנח תפילין'. ממילא אין כל מניעה לשוב למנהג המקורי של מתן אפר בראש חתנים.

 

 

 

 

[1].    רמב"ם, הל' תעניות פ"ה הי"ג.

[2].    שו"ע, או"ח סי' תקס סעי' ב; שם, אה"ע סי' סה סעי' ג.

[3].    כלבו, סי' סב.

[4].    טור, אה"ע סי' סב.

[5].    דרכי משה, אה"ע סי' סב.

[6].    ספר הזכרון תורת יעקב, עמ' ריב.

[7].    סמ"ג, עשה ג.

[8].    שו"ע, או"ח סי' לז סעי' ב.

[9].    עי' שו"ת אלישיב הכהן ג, סי' טז.

הרב אברהם כהנא |