הצורך בהשגחת כשרות ונאמנותה

 הצורך בהשגחת כשרות ונאמנותה

האם ניתן לסמוך על אמירתו של בעל מסעדה שהאוכל בה כשר? מה היתרון של משגיח כשרות על-פני בעל המסעדה?

הרב יצחק דביר | מתוך אמונת עתיך 111 ניסן תשע"ו

הצורך בהשגחת כשרות ונאמנותה

הקדמה

לעומת הלכות רבות שבהן כללי ההכרעה כתובים וברורים, בדיני כשרות עושים רבים דין לעצמם: לעתים מחמירים לכתחילה לאכול דווקא מאכלים המושגחים בהשגחה מסוימת, אך בשעת הצורך מקלים לעצמם לאכול גם מהמושגחים בהשגחות אחרות; לעתים מבררים עם המשגיח על טיב הכשרות, ולעתים מסתפקים באמירתו של בעל הבית. התשתית ההלכתית העומדת בבסיס ההכרעות האישיות הנ"ל מסתמכת על הכלל שבידינו ש'עד אחד נאמן באיסורים'. כלל זה נתפס על ידי רבים כאישור הלכתי כביכול לסמוך על כל גוף או אדם המעיד שהמאכל הוא כשר, וממילא כל הקפדה על כשרות מסוימת או בירור הכשרות עם המשגיח – אינם אלא כהידור שניתן להקל בו בשעת הצורך ולעמוד על שורת הדין. אמנם למען האמת דיני הנאמנות בכשרות מורכבים יותר, ובמהלך הדורות נכתבו מאות תשובות של הראשונים המבררות ונותנות כללים מסודרים ומחייבים מתי אפשר לסמוך על נאמנותו של המעיד על כשרות המאכל.

א. הצורך בהשגחת כשרות חיצונית

  1. מקור נאמנותו של בעל העסק

ממקורות רבים מוכח ש'עד אחד נאמן באיסורים'[1] ואין צריך לשם כך עדות של שני עדים. מדברי הגמרא ביבמות מוכח שדין זה נאמר מסברא,[2] וכלשון רש"י (שם):

ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו.[3]

וכן הובא בשם הירושלמי 'שאם אי אתה אומר כן אין לך מתאכסן אצל חברו'.[4] התוספות[5] לעומת זאת הבינו שהדבר נלמד במפורש מן התורה, שכתבה 'וספרה לה', ונאמנת אישה לומר לבעלה מתי היא טמאה ומתי היא טהורה. גם אדם שאינו נאמן לעדות בבית דין (כגון רשע, קרוב או נוגע), הרי הוא נאמן באיסורים, משום שאיננו זקוקים בזה לגדרי עדות.[6] לכן כתב הרמב"ם (הל' שחיטה פ"י הי"ד):

כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו והרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואין בזה חשש, שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו בין אין לו הנייה בעדותו...[7]

אם כן, סתם אדם נאמן על דבריו אפילו כאשר יש לו טובת הנאה מכך, ואיננו חוששים שמא שיקר כדי להרוויח. לפי זה לכאורה יהיה כל בעל עסק (שומר מצוות, כדלהלן) נאמן על ממכרו, ואין צורך בהעמדת השגחת כשרות על גביו.

  1. האם כל בעל עסק נאמן

במהלך הדורות מצאנו כמה מקרים שבהם חכמים ראו שמצב הכשרות פרוץ, והפקיעו את נאמנותם של אנשים שאינם מוחזקים בכשרות. הדוגמה הראשונה לכך היא שחכמים גזרו שרק אנשים שהוחזקו כנאמנים יאמנו על הפרשת תרומות ומעשרות, אך עמי ארצות אינם נאמנים גם כאשר מעידים שהפרישו תרומות ומעשרות. הטעם לגזרה זו מובא בגמרא במסכת סוטה (מח ע"ב):

לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד... עמד והתקין להם: הלוקח פירות מעם הארץ יפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני...

בגמרא בעבודה זרה (לט ע"ב) מובאת גזרה נוספת:

אין לוקחין ימ"ח מח"ג (אלו ראשי תיבות של המוצרים דלהלן) בסוריא. לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה.

רבים מן הראשונים[8] הבינו שגמרא זו מדברת על גזרה מקומית שנגזרה על חנווני סוריא, שהיו רגילים למכור מאכלי איסור, והפקיעו מהם חכמים את נאמנותם, אך למוכרים במקומות אחרים יש להאמין כל עוד לא הוחזקו כחשודים בוודאות. לעומת זאת הרמב"ם (הל' מאכא"ס פי"א הכ"ה) הבין שהגמרא מחדשת גזרה כללית המפקיעה את נאמנותם של כל המוכרים שלא הוחזקו בכשרות, וזו לשונו:

בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות...

בטעמו של הרמב"ם נחלקו הפוסקים:

(1) מה'חתם סופר'[9] משמע שאחר החורבן הייתה 'ירידת הדורות', וכבר אי אפשר לומר שמסתמא כולם נאמנים, אלא רק מי שהוחזק כנאמן.[10]

(2) ב'ערוך השלחן' (יו"ד סי' קיט סעי'ד) כתב:

וטעמו של הרמב"ם נראה דאע"ג דהתורה האמינתו לכל אחד מישראל על האיסורים מ"מ חנוני קבוע שמוכר תמיד בכל עת ובכל שעה שאני דהוא מורה התירא.

לדבריו, חכמים ראו שנפרצה נאמנות המוכרים המתעסקים במכירת המוצרים ומעידים על כשרותם כל היום, ולבם גס בנושא הכשרות, ולכן גזרו לקנות ממוכרים שהוחזקו בנאמנות בלבד.

(3) הנצי"ב מוולאזין מסביר בשו"ת 'משיב דבר' (ח"ב סי' ז) שחכמים הבדילו בין אחריות על כשרות פרטית לאחריות על כשרות של מערכת ציבורית:

ומזה הטעם כתב הגהת הרמ"א (סי' קי"ט ס"א) בשם הרמב"ם דאין קונין יין וכדומה ממי שאינו מוחזק בכשרות, אף ע"ג שמותר לאכול בביתו מכל מקום ברבים בעינן שיהא מוחזק בכשרות, מטעם שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם יהא דבר שיהא מקום לחשוד.

למעשה כתב ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' קיט סעי' א): 'החשוד לאכול דברים האסורים ... אין לסמוך עליו בהם'. רבים[11] הבינו מכך שדווקא על 'החשוד' אין לסמוך, והוא אינו פוסק כרמב"ם שאין לקנות מכל אדם עד שתוחזק נאמנותו.[12] לעומת זאת הרמ"א העיר על ה'שלחן ערוך' וכתב:

וי"א אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים[13] שיש לחוש לאיסור.

הרמ"א אמנם הביא את דברי הרמב"ם רק כ'יש אומרים' (ובדרכי משה כתב שהמנהג אינו כדבריו[14]), אך למעשה הבינו רוב הפוסקים שכך פסק למעשה,[15] ואין לסמוך אלא על אדם המוחזק בכשרות.

בערוך השלחן (יו"ד סי' קיט סעי' א) הסביר מהם הקריטריונים לאדם המוחזק בכשרות:

אין הכוונה שיהיה ירא אלהים מרבים או חסיד וצדיק, אלא כל שמתנהג ע"פ דת ישראל מניח טלית ותפילין ומתפלל ג' פעמים בכל יום ונוטל ידיו לאכילה ומנהיג את בני ביתו בכשרות דת תורתנו הקדושה זה נקרא מוחזק בכשרות...

וב'שלחן ערוך הרב' (הלכות שחיטה סי' א סעי' ב) כתב:

צריך לדרוש ולחקור עליו אם הוא אדם כשר ודרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו וגם שיהיה יודע ללמוד ולהבין בעצמו בגמרא ובפרש"י שאז יש לו לב להזהר כמו שאמרו רז"ל אין בור ירא חטא ואיכא מאן דאמר בגמרא שאם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים דהיינו למוד הגמרא הרי זה בור.

  1. הצורך במשגיח לכל הדעות

על פי האמור, לכאורה נתון הצורך בהשגחת כשרות חיצונית במחלוקת הפוסקים: לשיטת הרמ"א אין אפשרות לקנות מבעל עסק כאשר לא מכירים באופן אישי שהוא מוחזק כנאמן (מובן שלא מספיק לראות שיש לו כיפה על הראש, אלא צריך להכיר שמתנהג ומחנך עפ"י דת ישראל), ולכן צריך להעמיד על גביו משגיח כשרות שנבדק ונאמן בכך. לעומת זאת לדעת ה'שלחן ערוך' לכאורה אין צורך במשגיח כשרות, ובעל העסק עצמו נאמן על ממכרו (כאשר הוא אינו חשוד על אכילת מאכלים שאינם כשרים בעצמו[16]).

אלא שלמעשה לכל הדעות ישנם כמה סייגים המחייבים השגחת כשרות חיצונית:

(1) הרדב"ז[17] הקשה לדעת הסומכים על נאמנות כל אדם, מדוע גזרו חכמים שלא יהיו עמי הארץ נאמנים על תרומות ומעשרות, ותירץ:

שלא נחשדו עמי הארץ למכור אלא דבר שהם חושבין שהוא מותר, כגון דמאי אבל דבר שהוא אסור לכל מן הדין לא נחשדו עליו.[18]

כשרות בבית עסק היא נושא מסובך הכולל פרטים רבים, המחייבים בקיאות וידע רב, התעדכנות בנבכי הכשרות והתמקצעות בתחום זה. לכן גם לשיטות הסוברות שכל אדם נאמן בכך, יש לחשוש שהוא אינו משקר במזיד, אלא אינו מודע לכל ההלכות, עדכוני הכשרות והשלכותיהם למעשה, ולכן יש צורך בהעמדת משגיח שלמד והתמקצע בדבר זה.[19]

(2) הש"ך (ס"ק א) מעיר שה'שלחן ערוך' עצמו פסק בהלכות שחיטה[20] כדברי הרמב"ם שאין כל אדם נאמן לשחוט אלא רק המוחזק כנאמן. הש"ך מסביר שה'שלחן ערוך' מודה לדברי הרמב"ם לעניין שחיטה משום ש'דיני שחיטות מרובים, ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים'. לפי דברי הש"ך, בבתי עסק המוכרים בשר ועופות גם לשיטת ה'שלחן ערוך' אין להאמין אלא למי שמוחזק כנאמן, אך מלבד זאת מאחר וגם הכשרות בבתי עסק אחרים מורכבת מפרטי דינים רבים, יש לסמוך על אדם שהוחזק כנאמן בלבד.

(3) ב'ערוך השלחן'[21] הסביר שה'שלחן ערוך' חייב בשחיטה אדם נאמן דווקא כאשר השוחט הוא שמוכר את הבשר, משום שכאשר מי שהכין את המאכל הוא שמוכר אותו, יש לנו חשש רב שגם אם המאכל אינו כשר הוא ישווק אותו ככשר כדי לא להפסיד פרנסתו, ואילו מה שפסק ה'שלחן ערוך' – שניתן להאמין לכל מוכר, משום שהוא אינו מייצר את הדבר וביכולתו לקנות ולמכור מוצרים כשרים. לשיטתו אם כן גם לשיטת ה'שלחן ערוך', במסעדות, מאפיות וכדומה אין לקנות אלא ממי שהוחזק בכשרות.[22]

(4) ב'שלחן ערוך הרב'[23] כתב שהסיבה שהחמיר ה'שלחן ערוך' דווקא כאשר הוא מייצר את הדבר בעצמו, משום שכאשר הדבר מיוצר על ידי אחר יחשוש המוכר להציג את המוצר ככשר אם אינו כזה, שהרי היצרן יודע את האמת ושקרו יכול להתגלות, אך כאשר הוא מייצר את המוצר – כל הנתונים נמצאים בידו והוא אינו חושש לשקר.

(5) הנצי"ב מוולאזין בשו"ת 'משיב דבר' (שם) כתב שגם הראשונים הסוברים שכל אדם נאמן, לא כתבו כן אלא 'במושכר מאיזה יחיד', אבל במערכת קבועה וציבורית גם הם מודים שיש להעמיד השגחה נאמנת שתוודא את הכשרות המוצעת לרבים.

(6) לעתים אין בעל העסק שומר תורה ומצוות, והוא אינו נאמן על הכשרות,[24] ובמקרים אלו בוודאי יש צורך במשגיח חיצוני גם לשיטת ה'שלחן ערוך'.

בדורות האחרונים נתקבע במנהג ישראל שרב המקום משגיח על כשרות העסק ונאמנותו, וכך מעיד 'ערוך השלחן' (סי' קיט סעי' ט):

וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל כשאחד שאין מכירים אותו שהוא מוחזק בכשרות הביא יין או גבינה או חמאה או קמח פסח או כרשעות יבשות או בשר מעושן וכיוצא בדברים אלו מביא עימו כתב הכשר מרב היושב על כסא הוראה וביחוד בזמן הזה שרבתה הפריצות והמינות אסור ליקח מאדם שאין מכירים אותו בלא כתב הכשר.

בספר 'בית הלל'[25] כתב שאפילו מאדם נאמן בכשרות אין לקנות בלא השגחה:

ומזה יראה שתקנו בפנקס המדינה שלא ליקח שום דבר מאכל או יין אלא אם כן שיש בידו כתוב וחתום מאיזה אב"ד שנעשה בהכשר שקורין 'כשר', ואף אם הוא מחוזק בכשרות, משום לא פלוג...

כך גם קבעה הכנסת במדינת ישראל בחוק אונאה בכשרות: 'בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר'.

ב. נאמנות המשגיח

  1. יתרון המשגיח על בעל הבית

כאמור לעיל, ישנן כמה סיבות שלא לסמוך על נאמנותו של כל אדם במכירה ציבורית, ולשם כך מעמידים משגיחי כשרות:

(1) לא כל אדם מוחזק כנאמן.

(2) מחייבים פיקוח ציבורי על בתי עסק המוכרים לציבור.

(3) מערכת הכשרות מרובה בפרטים הלכתיים ומעשיים, וצריך אדם שיתמקצע בכך.

(4) ההקפדה על ההלכה נשחקת כאשר מוכר באופן קבוע.

(5) ישנו חשש שהשיקולים הכלכליים יגברו על השיקולים ההלכתיים.

נוהלי הרבנות הראשית לישראל מחייבים לעבור מבחני ידע של הרבנות הראשית כדי לקבל תעודת הסמכה לעיסוק כמשגיח כשרות. החומר למבחנים כולל את הידע הנצרך להתמקצעות בהלכות כשרות והיכרות עם עולם הכשרות כיום. במערכות הכשרות של הרבנות מחויבים להקפיד על תנאי זה, וכאשר המערכת פועלת באופן רציני, משגיחים אלו נבחרים ונבדקים בקפידה, והם עוברים השתלמויות מעת לעת כדי להתעדכן בחידושי עולם הכשרות. אמנם לצערנו גם בחלק ממערכות הכשרות של הרבנות לא מקפידים על מבחני הרבנות כתנאי סף לקבלת המשגיח, ומתקבלים לעבודה משגיחים שאינם מתאימים לתפקידם. במקומות אלו אין יתרון רב בנאמנותו של המשגיח על פני נאמנות בעל העסק. וכפי שכבר הזכיר ב'שלחן ערוך הרב' (הל' שחיטה סי' א סעי' ב):

ועכשיו שרבו נותני קבלה בלי דרישה וחקירה כל מי שנגע יראת ה' בלבו לא יאכל בשר כי אם משחיטת השוחט שמכירו שהוא אדם כשר וירא שמים או שהוא בעיר שראשיה הם יראי ה' שבוודאי דרשו וחקרו אחריו היטב... וגם ישאל לבני עירו אם אינו רגיל בשכרות או שאר רוע מעללים ואחר יאכל.

  1. מתי המשגיח אינו נאמן

אף שהמשגיח נחשב כנאמן יותר מבעל העסק, ישנם מקרים שבהם הוא אינו נאמן:

(1) כאשר הוא מתנהג בצורה חשודה – בגמרא במסכת גיטין (נד ע"ב) מסביר רבא מדוע חכמים לא האמינו למי שאומר שנטמאו פירותיו של חברו: 'כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה'. כלומר מכיוון שלא אמר לו את הדבר בפעם הראשונה שפגשו – התערערה נאמנותו. יש ללמוד מכך שגם כאשר על פי המעמד ההלכתי יש לו גדר של 'עד אחד נאמן באיסורים', כאשר הוא מתנהג בצורה מחשידה, כגון משגיח שאינו מוצא את תעודת הכשרות, או שאינו זוכר את רכיבי המוצרים של המטבח וכשרויותיהם – נאמנותו פוקעת.

(2) חשוד – במידה שיצאו על המקום שמועות רעות מבוססות, כגון ביקורות של הרבנות הראשית או של מערכות ביקורת אחרות, אף שהן אינן מגובות בעדות מסודרת, הדבר מטיל את נאמנותו בספק, וכפי שכתב 'ערוך השלחן' (סי' קיט סעי' כ): 'אפילו חשד בעלמא שיצא עליו קול קלא דפסיק או קלא דלא פסיק מקרי חשוד'. על פי ההלכה אסור להאמין לעדותו של חשוד על כשרות המזון, וממילא במקרה כזה אין אדם רשאי לאכול כרצונו ולהטיל את האחריות לפתחו של הרב נותן הכשרות, משום שעל פי כללי ההלכה הוא אינו נאמן. זאת ועוד, לעתים מתבסס שם רע על גוף כשרות שאינו מכשיר את משגיחיו, או שהם אינם מבצעים את עבודתם כראוי. כפי שהובא לעיל, ההלכה מייחסת חשיבות לשמועות אלו גם כאשר הן מערערות את נאמנותה של קבוצה מסוימת בלא התייחסות פרטנית לאדם העומד לפנינו. כך ראינו שגזרו חכמים שלא להאמין לחנוונים שבסוריא, לטבחים על ניקור החלב, לעמי ארצות על תרומות ומעשרות, ועוד.

  1. כאשר ישנה זיקת ממון

יתרון מרכזי של המשגיח על פני בעל הבית הוא ניתוק החלטות הכשרות מטובתו הכלכלית והעסקית של בית העסק. וכך כתב הגר"מ פיינשטיין (אג"מ יו"ד ח"ד סי' א):

שעיקר המעלה שהמשגיח נוטל שכרו מועד הכשרות ולא מהבעלים, שלכן א"צ להחניף את הבעלים שרוצים רק שיתירו להם הכל, כי ועד הכשרות משלם שכירותם והם הבעלים עליו, ולא בעלי בתי החרושת והחנויות שצריכין השגחה. שלכן עושה המשגיח מלאכתו באמונה דאין לו שום צורך להחניף לבעלים. והועד הכשרות הוא אלו שנמנו מהרבנים דועד הכשרות, שאין לועד הכשרות שום שכר יותר כשיכשירו משיאסרו.

לצערנו, מלבד בכמה 'בד"צים' ומעט מערכות כשרות של הרבנות, המשגיח אינו מקבל את משכורתו מהמועצה הדתית אלא מבעל המסעדה, דהיינו למשגיח ולמעסיק יש זיקה ממונית. נשאלת השאלה: האם גם כאשר יש זיקה ממונית בין המשגיח למעסיק, עדיין אנו רואים במשגיח מוחזק בכשרות, או שייתכן שחזקתו מתערערת, שכן אם יעיד שיש בעיית כשרות במזון, יפטרו אותו מעבודתו?

לעיל ראינו שמן הדין אדם נאמן על כשרותם של מאכלים שמוכר, אף על פי שיש לו הנאה ממונית מכך, וכלשון הרמב"ם (הל' שחיטה פ"י הי"ד): 'עד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו בין אין לו הנייה בעדותו'.[26]

לעומת זאת, המשנה במסכת כתובות (פ"ב מ"ז) מביאה: 'שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין', וכן נפסק ב'שלחן ערוך' (אבה"ע סי' ג סעי' א):

מי שבא בזמן הזה ואמר: כהן אני, אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו.

לכאורה הדבר קשה, מדוע לא יהיה נאמן על עצמו כ'עד אחד'?

הרא"ש[27] מסביר שהכהן אינו נאמן 'משום דהוי שבח כהונה ורווח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו'. יש להבין מכאן שאף שאדם נאמן גם כאשר עדותו מסבה לו הנאה ממונית, כאשר עדותו משפיעה הנאה ממונית גדולה לאורך זמן, הדבר מעורר ספק בנאמנותו. ייתכן שהוא הדין למשגיח כשרות שכאשר הוא מסתכסך עם בעל העסק הוא עלול למצוא את עצמו ללא עבודה, ובעדותו הוא מרוויח לעצמו מקום עיסוק לאורך זמן – נאמנותו נפגעת.

בהנחיות הרבנות הראשית לישראל לתנאי העסקת המשגיחים נכתב:

יוגדר בכתב, כי הרבנות איננה המעסיקה את המשגיח מבחינה מקצועית אלא אחראית לטיב פיקוחו והשגחתו, ואין סמכות לבעל העסק לפטרו כלל אלא לאחר תיאום מראש עם הרבנות ובכפוף לשמירת כל זכויותיו וחובותיו...

ייתכן שכאשר עומדים על קיום תנאי זה הבעיה ההלכתית נפתרת, אף על פי שעדיין ישנו טעם לפגם ביכולתו של בעל הבית לעכב את משכורתו של המשגיח וכדומה, אך למעשה יישום הנחיה זו באופן העסקת המשגיח תלוי ברצינות מערכת הכשרות שבאותה העיר.

  1. משגיח שאינו נמצא בכל שעות היום

ככל שיתאמץ המשגיח על הכשרות לראות בפועל כיצד נעשה כל דבר ועניין, כאשר הוא ממונה על מטבח שמכינים בו כמה מאכלים בו זמנית – הוא לא יוכל להעיד שראה את הכנת המאכל כולו בכשרות, אלא רק שמסתמא בזמן שהיה עסוק בצפייה בהכנת מאכל אחר - לא אירע במאכל השני שהוכן באותו הזמן שום איסור.

נאמנות זו נקבעה במשנה (עבודה זרה פ"ה מ"ד): 'המניח עובד כוכבים בחנות, אף על פי שיצא ונכנס מותר', וכתב הרא"ש (ע"ז פ"א סי' ט) 'ועל זה סומכין להניח הקדירות אצל השפחות כשהולכים לבית הכנסת', וכן פסק ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' קיח סעי' י): 'המניח עובד כוכבים בביתו, ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה, אם הוא יוצא ונכנס... מותר'.[28]

מאחר שדין זה מבוסס על יראתו של העובד להיתפס על ידי המשגיח, מבואר בהלכה שאפילו אם המשגיח הולך לזמן רב, אלא שהעובד אינו מודע לכך וחושב שהוא עלול להגיע בכל רגע – אין חוששים לכשרותו של המאכל. אמנם כתב הש"ך (ס"ק לב) שעל כך יש לסמוך בדיעבד בלבד, ולכתחילה לא יעזוב המשגיח לזמן רב, גם אם הפועל אינו יודע זאת. כמו כן, פעמים רבות ישנו זמן מה שבו יודעים הפועלים שהמשגיח לא יבוא (כגון בעת שיצא מן המפעל וודאי לא יחזור מיד), וכאשר יש חשש לאיסורים שזמן עשייתם קצר, כגון הוספת חומר שאינו כשר לתבשיל – אין אפשרות להעיד שהמאכל כשר,[29] ולכן כתב ב'אגרות משה' (יו"ד ח"ד סי' א):

צריך להעמיד שם משגיח שיהיה שם, שיוכל להעיד ע"י הזמן שנמצא שם שאין שם שום איסור, שלכן הוא כשר. וא"כ הוא דוקא כשיודע ומכיר כל המקומות בבית החרושת ששייך להניח שם מיני איסור, ובא לשם וראה שליכא שם שום איסור, או אופן אחר כה"ג, שאף החשודים על איסורין לא יוכלו ליתן שם דבר איסור, שאז יוכל להעיד שהוא כשר. היינו שעדותו הוא שלפי הזמן שהיה נמצא שם ולפי ידיעתו היטב את המקום, לא היה שייך במציאות שהבעלים והפועל הממונה לעשיית המאכל והמשקה יערבו שם איזה דבר איסור.

למעשה, ברוב הכשרויות שברמת 'מהדרין' משתדלים להקפיד על הימצאותו של המשגיח במהלך כל הבישולים. אמנם בכשרויות ברמה רגילה פעמים רבות סומכים על הימצאותו של המשגיח במקום כמה פעמים ביום בלבד. כאמור, על פי ההלכה הסדר זה אינו אלא בדיעבד, ומלבד זאת פעמים רבות המשגיח מגיע אל המקום בשעות קבועות פחות או יותר (בדרך ל'כולל' וכדומה), והעובדים לומדים להכיר את השעות הללו וכבר אינם יראים שהמשגיח ייכנס בכל רגע.[30]

לכן כתב ב'אגרות משה' (שם) שכדי להכשיר מקום שאין בו השגחה רציפה, אלא המשגיח 'נכנס ויוצא', צריך משגיח בעל שיעור קומה:

ואיני רואה שיוכלו ליתן הכשר אלא דוקא במשגיח תמידי, ושיוכל לבא בכל עת וליכנס בכל מקום מבית החרושת בלא שום רשות ובלא שום עיכוב. ויהיה המשגיח ירא שמים ואמיץ רוח – באם שלא פתחו לו תיכף יאסור. כי הבעלים וכל הפועלים יחזיקם לחשודים שלא להאמין להם כלל. וידעו הבעלים וכל הממונים וגם הפועלים, שאם יזדמן איזה חשד, יאסור, בלא קבלת שום תירוצים. ויהיה זה כתוב וחתום בכתב חוזה, שיהיה לו כח גם בדיני המדינה. ואם המשגיח הוא איש שאינו חושד באינשי כל כך, אינו ראוי להיות משגיח, וכן אם חסר לו אומץ רוח ותקיפות דעתו אינו ראוי להיות משגיח.

חשוב להדגיש שהיתר השגחה ב'יוצא ונכנס' שייך דווקא כאשר נוהלי הכשרות מחודדים וברורים לעובדי המקום, וברור מהו עונשו של החורג מהם, וממילא הם יראים שלא לשמור על הנהלים, אבל אם נהלי הכשרות אינם ברורים לחלוטין, הם אינם יודעים אם מה שהם עושים הוא לא בסדר, וממילא אינם יראים מן המשגיח.

ג. נאמנות מערכת הכשרות

נאמנותה של מערכת הכשרות הממלכתית טובה יותר משל מערכות הכשרות הפרטיות, משום שהמפקחים המקבלים את ההחלטות במערכת הכשרות הממלכתית מקבלים את שכרם באופן ישיר מן המדינה, ואין להם הפסד ממוני בהסרת הכשרות מבית עסק שאינו מתנהל כיאות. לעומת זאת, במערכות הכשרות הפרטיות הסרת כשרות מבית עסק ממעיטה את רווחי מערכת הכשרות, ועלולה לפגוע גם בשכרם של מקבלי ההחלטות. לצערנו כבר שמענו על מקרים שבהם משגיח שהתלונן על המקום שבו הוא משגיח – פוטר על ידי מערכת הכשרות, ובמקומו הביאו משגיח חדש. מסיבה זו ועוד רבות אחרות יש להקפיד שלא לאכול אלא מוצרים המושגחים על ידי מערכת הכשרות של הרבנות הראשית.

אלא שלכאורה יש לברר כיצד נאמנת מערכת הכשרות (המפקחים, המזכיר, רב הכשרות וכדומה) להעיד על כשרות המאכל, שהרי הם לא היו במקום בשעת הכנת המאכלים שעליהם נשאלת השאלה, וכיצד יכול המפקח או המזכיר שבמשרד להעיד כי המאכל כשר?

נאמנות זו מתבססת על שלושה עקרונות יסוד וכדלהלן.

עד מפי עד

דיני עדות באיסורים אינם כעדות בבית דין,[31] ולכן אף שבבית דין אין אדם מעיד אלא על מה שראה בעיניו ולא על מה ששמע מפי אחר, נאמר בגמרא (בכורות לו ע"א): 'אין עד מפי עד כשר אלא לעדות האשה, תני אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד', כעדות באיסורים שגם אישה כשרה לה.[32]

על היתר זה מסתמכים פעמים רבות, כאשר המשגיח שבחנות מוודא את כשרותם של המוצרים על פי השגחתם של המשגיחים במפעל וכדומה. כך הוא הדין גם כאשר ישנם שני משגיחים הממונים על אותו בית עסק בשעות שונות, והמשגיח מעיד גם על כשרותם של המוצרים שהוכנו בשעות שהיו באחריותו של המשגיח השני.

גם כוחם של מפקחי הכשרות נובע מעדותם של משגיחי הכשרות בפועל, לכן במידה שמשגיחי הכשרות אינם נאמנים, או כאשר משגיחי הכשרות עצמם מעידים שישנן בעיות בהשגחת הכשרות,[33] אין אדם יכול לסמוך על הרבנים העומדים בראש מערכת הכשרות, שאינם נמצאים במקום ואינם יכולים להעיד על כך.

  1. חזקה שליח עושה שליחותו

לא בכל הפעמים שמפקח הכשרות נשאל על כשרותו של מקום מסוים הוא יכול להעיד ששמע בפירוש מפיו של המשגיח שהאוכל באותו היום כשר, אלא פעמים רבות הוא מסתמך על האמון שהוא נותן במשגיח שמן הסתם עושה עבודתו נאמנה.

בכמה מקומות בגמרא (עירובין לא ע"ב ועוד) מובא שהשולח שליח לעשות בעבורו מעשה הלכתי, יכול להתנהל ולסמוך על כך שהשליחות בוצעה, משום ש'חזקה שליח עושה שליחותו'.

בגמרא (שם) נחלקו האמוראים בתוקפה של חזקה זו:

אמר רב נחמן: בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו, בשל סופרים - חזקה שליח עושה שליחותו. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחות.

למעשה נחלקו הפוסקים בהלכה זו (שו"ע יו"ד סי' שלא סעי' לד): 'האומר לשלוחו: צא ותרום לי ... אין חזקתו תרום'. וכתב הרמ"א (שם):

וי"א דבכה"ג חזקתו תרום, דאמרינן: חזקה שליח עושה שליחותו, אפילו באיסור דאורייתא.

אם כן לשיטת הרמ"א[34] אפשר לסמוך על המשגיח שעושה את עבודתו כראוי והמטבח כשר, אך לשיטת ה'שלחן ערוך'[35] לכאורה אפשר לסמוך על כך רק לגבי איסורים מדרבנן, ולא לגבי איסורי דאורייתא. אמנם כתב 'ערוך השלחן'[36] (חו"מ סי' קפב סעי' ז):

ויראה לי דאם שכרו בשכר, וכבר קיבל השליח שכרו – סומכין עליו בכל דבר שבידו לעשות בין לקולא בין לחומרא, דבוודאי לא יעבור על איסור גזילה ואלמלי לא עשה שליחותו היה מחזיר לו שכרו.

על פי זה כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט רלו, ג) שגם לשיטת ה'שלחן ערוך' ניתן לסמוך על כך שמסתמא המשגיח מבצע את עבודתו כראוי, משום שהוא מקבל על כך שכר.[37]

  1. נכנס ויוצא

כאמור לעיל, כמעט מן הנמנע שהמשגיח רואה את כל הנעשה בתהליך הכנת המזון, ונאמנותו נשענת על כך שכאשר הפועלים יראים מלעבור על דבריו וחוששים שמא יתפוס אותם בשעת מעשה, המשגיח נאמן גם ב'נכנס ויוצא'. במערכות כשרות הבנויות בצורה נכונה, המשגיח עצמו גם הוא ירא מן המפקח על המשגיחים מטעם מחלקת הכשרות, שעלול לבוא בכל רגע ולבדוק אם הוא עושה את עבודתו נאמנה, וממילא יכול גם המפקח להעיד על עבודתו של המשגיח ועל כשרות המקום.

מובן שהדבר תלוי ברצינותה של מערכת הכשרות, תדירות הבדיקות שמבצע המפקח, האחריות האישית המוטלת על המשגיח לשמירת הכשרות בפועל והעונשים המוטלים על משגיח שאינו עומד בתפקידו.

סיכום

לכל הדעות ישנו צורך בהעסקת משגיח כשרות חיצוני שיוודא את כשרות המאכלים. ויש קהילות שתיקנו במהלך הדורות שלא לאכול ממאכל שאין עליו השגחת כשרות, גם כאשר בעל העסק מוחזק כאדם נאמן וירא שמים.

המשגיח נאמן להעיד על כשרותו של המאכל, למעט במקרים הבאים:

  1. כאשר עדותו מחשידה, וניכר מדבריו שספק גדול אם הוא יודע על הנעשה במטבח ומעורב בו.
  2. כאשר יצא שם רע על המשגיח או על השגחת הכשרות.
  3. כאשר המשגיח מקבל את שכרו מבעל הבית, ויש לפעול לשם כך שמערכות הכשרות יספקו את שכרו של המשגיח בעצמן.

גם מערכת הכשרות נאמנה להעיד על כשרותו של המאכל. אמנם נאמנותה נשענת על נאמנותו של המשגיח, ולכן כאשר נאמנותו נפגמה מאחד מהטעמים לעיל, אין היתר לסמוך על מערכת הכשרות ועל העומדים בראשה.

באופן כללי עלינו לדעת שהאחריות על אכילת מאכלים כשרים מוטלת על כל אדם כלפי עצמו, ובשום אופן אין לנו הרשות להסיר את האחריות מאתנו ולסמוך על אמירתו של אחר כאשר נאמנותו אינה עומדת בכללי ההלכה, או שברור שהוא אינו דובר אמת.

 

 

[1].   חולין י ע"ב, גיטין ב ע"ב.

[2].   יבמות פח ע"א: 'אלא סברא היא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן'.

[3].   רש"י בחולין י ע"ב, אמנם הביא לכך מקור 'דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך (דברים יב, כא) ושחט את בן הבקר (ויקרא א, ה) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר', אך נראה שזו רק דוגמה להתבססותה של כל התורה על כך שסומכים על נאמנותו, ואינו לימוד מן הפסוקים ממש.

[4].   כך הביאו הרמב"ן, הרשב"א והר"ן בחולין שם, אך בירושלמי שלפנינו אינו נמצא. ועיין בצפנת פענח, הל' מאכא"ס פי"א הכ"ה, שכתב שלפי זה משמע שהתורה לא אמרה שמצד עדות מספיק אדם אחד לאיסורים, אלא משום שאין אפשרות להתנהל אחרת האמינוהו, ומאידך גיסא הביא מקומות אחרים שמהם משמע שמצד עדות נאמן, ועיי"ש שהביא נפקא מינות לכך.

[5].   גיטין שם. רבים מן הראשונים דחו לימוד זה, ואף לי בעניותי קשה מנין ללמוד מכאן לכל התורה, שאפשר שחידשה תורה לגבי נידה שנאמנת בכך וזהו גדר האיסור, אך אין זו נאמנות כללית בשאר איסורי תורה.

[6].   עיין בחקרי לב, יו"ד סי' קצב, שהאריך בכך, ועי' קצות החשן, סי' מו ס"ק יז, שהסביר שפסול רשע אינו מחשש שמשקר, אלא משום שגזרה התורה שאינו נאמן לעדות, ולעניין איסורים איננו צריכים עדות. ועי' בגיליון מהרש"א, לשו"ע סי' קכז ס"ק ג, שהתיר גם בפסול נוגע וכן בשאר קרובים, ועי' בשערי יושר, שער ו פ"ח, שהביא ראיות מראשונים רבים שאין פסול במעיד על עצמו.

[7].   עי' להלן שמצינו מקרים חריגים שכאשר ישנה הנאה אינו נאמן בכך.

[8].   כן דעת רש"י שם, וכן הריטב"א, המאירי, הר"ן והרא"ה שם. וכן דעת הראב"ד, הל' מאכא"ס פי"א הכ"ה.

[9].   שו"ת חתם סופר, אבה"ע סי' קמו.

[10]. כך משמע מדבריו שהשווה זאת לדיני עדויות אחרות. לדבריו קשה שהרי הרמב"ם במפורש כתב שגם בזמננו אדם בתוך ביתו נאמן. בשו"ת יהודה יעלה, ח"ב סי' טז, הבין שמחמת ירידת הדורות אסר הרמב"ם את קניית המוצרים מאדם שאינו נאמן לכתחילה, אך בדיעבד לא בטלה נאמנותו. לדבריו אפשר להסביר את החת"ס שלכן בתוך ביתו נאמן, משום שאין למתארח אפשרות אחרת לקנות ממקום אחר והוי כדיעבד.

[11]. ש"ך שם ס"ק א, הלבוש שם ס"ק א, פר"ח שם ס"ק א.

[12]. אמנם יש שהבינו שאף ה'שלחן ערוך' מודה לדברי הרמב"ם, אלא שהשו"ע מדבר על אכילה בביתו, ובזה גם לשיטת הרמב"ם כל מי שלא הוחזק לחשוד נאמן; חכמת אדם סי' עא סעי' ב, וכן הסכים גם בערוה"ש שם ס"ק ז, ובפרי תואר שם ס"ק א.

[13]. מדברי הרמ"א משמע שנאסרה קניית כל הדברים, ולא רק הדברים שהוזכרו בגמרא, וכן משמע מטעמם של המשיב דבר וערוה"ש דלעיל, וכן משמע מהמג"א, או"ח סי' לח, שהרחיב זאת לעניין נאמנות על תפילין. אך הרדב"ז, לרמב"ם שם, כתב שדווקא מוצרים אלו הוחזקו כקלים בעיניהם ונחשדו עליהם, וכן משמע קצת ממרכבת המשנה שם, וכן התוס' יו"ט, דמאי פ"ד מ"ה.

[14]. ולכן בש"ך הבין שלמעשה פסק כראב"ד.

[15]. ט"ז, לשו"ע יו"ד סי' קיט ס"ק א; הגר"א, לשו"ע שם ס"ק יח; פרי תואר, לשו"ע שם ס"ק א, והבין שכן דעת השו"ע ג"כ; ערוה"ש ס"ק ח, חכמת אדם, סי' עא סעי' ב; מג"א או"ח סי' לח ס"ק יג (אך עיין במחצה"ש שם שהבין שהמג"א פסק כש"ך, שרק במקום שדיניו מרובים אסור), וכן במשנ"ב סי' לח ס"ק ד, וכן הבין בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' ז.

[16]. שו"ע, יו"ד סי' קיט סעי' א.

[17]. רדב"ז, לרמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"א הכ"ה.

[18]. כך תירץ גם בערוה"ש שם ס"ק ב. וכן הסביר בחזו"א, דמאי סי' י ס"ק ו; וכן יישב במטה יהונתן, סי' קיט (הובא באוצר המפרשים), את הקושיה מהשו"ע שבהלכות שחיטה דלהלן.

[19]. ובכל מקרה יש צורך בהעמדת משגיח כדי שיהא נאמן על תרומות ומעשרות, עיין בחזון איש, שביעית י אות ז ואילך שהסתפק מי נחשב כנאמן לעניין תרומות ומעשרות בימינו.

[20]. שו"ע, יו"ד סי' א סעי' א.

[21]. ערוך השלחן, סי' א סעי' י.

[22]. בערוה"ש שם הקל גם לדעת הרמ"א באיסורי דאורייתא, שבזה אין לחשוד שימכור לו, ורק כאשר שוחט ומוכר בעצמו יש לחשוד בו. אך בסימן קיט סעי' ט כתב שבימינו בעוונותינו אין לסמוך על סברא זו, שלא מירתתי מאיסורא דאורייתא וגם בזה יש חשש שיכשילו את הרבים.

[23]. שו"ע הרב, הל' שחיטה קו"א סי' ב.

[24]. שו"ע יו"ד סי' קיט סעי' א.

[25]. בית הלל, סוף סי' סה; והעתיקו דבריו בבית לחם יהודה, סי' קיט ס"ק א, ובדרכ"ת ס"ק ז.

[26]. במשנה בדמאי פ"ד מ"ז, אנו מוצאים שיש מקרים שבהם העדות נפסלת מחשש לטובת הנאה: 'החמרים שנכנסו לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חבירי ישן שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין'. טעם הדבר מובא בגמרא כתובות כד ע"ב, וכן פסק הרמב"ם, הל' מעשר פי"ב ה"י: 'שמא קנוניא עשו ביניהן'. יש לומר שהדבר אינו סותר את דברי הרמב"ם, ודווקא שם – שאין דרך אדם שבא למכור להמליץ על חברו – הדבר מחשיד, ואנו חוששים שעשו קנוניא ביניהם.

[27]. רא"ש, גיטין פ"ה סי' יב; וכן כתב גם הב"ש שם ס"ק ב, וערוה"ש, שם ס"ק ב.

[28]. אף שבשו"ע, יו"ד סי' א ס"ק א, הובא שדין 'נכנס ויוצא' אינו מועיל אצל מומר, בתוס' חולין ג ע"ב ד"ה הביא, שהטעם לכך משום שהמומר חושב שמכיוון שהוא יהודי לא יבדקו אחריו ואינו חושש, וכתב בשו"ת דעת כהן, סי' ס, שנראה שבמצב של השגחת כשרות הבודקת את כולם ואינה מאמינה לאיש, דבר זה אינו שייך.

[29]. אג"מ, יו"ד ח"ג סי' ח: 'אבל בכאן שנקלפים במכונות גדולות ובזמן קצר כבר נקלף אף בשעה קטנה שיאמדו שודאי יתאחר הרי יכולין לערב כמה דגים טמאין'.

[30]. וכפי שכתב באגרות משה, יו"ד ח"ג סי' ח: 'וגם בענין יוצא ונכנס אף במקום שסגי בזה רבו המכשולות שמקילין בזה הרבה עד שכניסתם הוא לפעמים רחוקות שכבר יודעין הבעלים והפועלים בערך ולא מירתתי כלל'.

[31]. כך כתב בשו"ת התשב"ץ, ח"א סי' סו, ובשב שמעתתא, שמעתתא ו פ"ח, העיר שמדברי הט"ז, יו"ד סי' לט ס"ק כב, משמע שדווקא בעדות בבי"ד נאמן, אך דחה שאין הפשט כדבריו (ועיין בשערי יושר, שער ו פ"ה, שיישב דברי הט"ז).

[32]. וכ"כ התשב"ץ, ח"א סי' סו.

[33]. כן פשוט בגמרא בכתובות עב ע"א, שאם אמרה 'פלוני תיקן לי את הכרי' והוא מכחיש אינה נאמנת, וכן כתב הרמ"א, יו"ד סי' קפה סעי' ג: 'אמרה: פלוני חכם טהר לי כתם, והחכם אומר שהיא משקרת, החכם נאמן, וטמאה היא'.

[34]. וכן פסק המג"א, סי' תט ס"ק יז; פרמ"ג א"א שם, ובאיה"ט שם ס"ק ח, ובנודע ביהודה, קמא אהבע"ז סי' ב.

[35]. ובמשנ"ב, סי' תט ס"ק נ, הביא שתי הדעות בשם יש אומרים ולא הכריע, אך באהבת חסד, סי' י סעי' יב, כתב בסתמא שאין אומרים חזקה זו באיסור דאורייתא.

[36]. וכ"כ בשו"ת אחיעזר, ח"ג סי' עג, ובתשובות והנהגות, ח"ב סי' ריח, כתב שלכן נהגו לשלם שכר לרב המוכר את החמץ בשליחות, כדי שיהיה נאמן על שליחותו.

[37]. ואמנם במשנה למלך, הל' בכורות ריש פ"ד, כתב שכאשר המעשה תלוי באחרים ליכא 'חזקת שליח עושה שליחותו' שאולי רצה לעשות ולא הצליח. אמנם נראה שאפשר שמשגיח יכול לפרסם הדבר אם לא שומעים לדבריו כדי שלא יסמכו עליו, ומכיוון שלא פרסם חזקה שעשה שליחותו.       עוד יש להעיר שאף שבגמרא כתובות ע ע"ב מובא: 'עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד שליח שליחותיה', וא"כ לכאורה אין אפשרות למנות משגיח לתקופה ארוכה – הרשב"א שם הסביר שגם אחר שלושים יום עושה שליחותו אלא שאינו עושה בפנים מאירות, והריטב"א הסביר שדווקא היכא שעושה שליחות מעצמו בלא בקשת המשלח, אינו עושה יותר משלושים יום. ובערוה"ש, חו"מ סי קפח סעי' ז, כתב ש'לא מצאנו להפוסקים שהזכירו זה דאפשר דלמסקנא שם לא קאי הכי'.

      אמנם ייתכן ש'חזקה שליח עושה שליחותו' אינה שייכת אלא כאשר נשלח לעשות מעשה מוגדר, אך כאשר נדרש 'להשגיח', ותפקידו משתנה על פי המקרים וצורכי ההלכה, אין חזקה שהחליט ופעל כפי שצריך לכל אורך הדרך.