דיני חרקים במזון-ג'

דיני חרקים במזון-ג'

המאמר עוסק בדין 'היוצא מן הטמא' בחרקים

הרב יגאל הדאיה | שבט-אדר א' תש"ס גליון 33

 

פרק ג: דין "היוצא מן הטמא" בחרקים

 

א. כל היוצא מן הטמא - הרי הוא אסור באכילה כמוהו1. לפיכך, כשם שהחרקים אסורים באכילה, כך אסור באכילה כל מה שיוצא מגופם, וכפי שיבואר בסעיפים הבאים.

 

ב. ההפרשות שמפרישים החרקים שאינן ראויות לאכילה לרוב בני אדם, כגון: גללים, קורים וחומרים שונים המופרשים דרך הפה2, אינן אסורות כשהן נאכלות בתוך המזון3. אולם באכילתן בפני עצמן יש איסור משום "בל תשקצו"4.               

 

ג. המשתמש בחומר המופק מחרקים הקרוי "שילאק" SHELLAC והמיועד בעיקר להברקה של מוצרי מזון - יש לו על מה שיסמוך. וכן מותר לאכול מוצרי מזון שהשתמשו בהם בחומר זה5.

 

ד. דבש דבורים מותר באכילה למרות שהדבורה עצמה היא שרץ טמא6. 

 

ה. אדם הרודה דבש מן הכוורת צריך להתיך ולסנן אותו מאברי דבורים המצויים בו כדי שיהיה מותר באכילה7. וכיום, הדבש המשווק בחנויות הוא דבש נקי מאברי דבורים.

 

ו. בדינו של דבש צרעות יש מחלוקת בין הפוסקים8. ולמעשה יש לנהוג כדעה המחמירה9, אלא שאין צורך לחשוש שמא הוא מעורב בדבש הדבורים כיון שאינו מצוי10.

 

ז. אבקת "פולן" מותרת באכילה11.

 

ח. דונג, מזון מלכות (טוני-רויאל), ו"פרופוליס", יש מהפוסקים המתירים אותם באכילה למרות שמקור חומרים אלו בכוורות הדבורים. בפרט יש להקל לצורך חולה או לשם חיזוק גופו של בריא12 .

 

ט. אבקת צבע מאכל אדום (המוכרת בסימון(E-120  המיוצרת מחרקים מיובשים וטחונים -  אין להשתמש בה  אלא בתחליפים סינטטיים המצויים בשוק. ובדיעבד, המזון שנצבע באבקה זו, מותר באכילה13.

 

י. תרופות שידוע שערבו בהם חומרים שהופקו משרצים – מותר להשתמש בתרופות14 כיון שהם מעורבים בחומרים אחרים ובטלים בתערובת כדין נטל"פ. אם עשו משחה שמושחים על הגוף משרצים - ודאי שמותר להשתמש בה ולסמוך על הפוסקים הסוברים אין סיכה כשתיה בכל האיסורים15. חולה שיש בו סכנה מותר להאכילו בשר שרצים בכל אופן ובתנאי שזו תרופה ידועה ובדוקה16.

 

›››ראה מאמר: דיני חרקים במזון-א'/הרב יגאל הדאיה

 

›››ראה מאמר: דיני חרקים במזון-ב'/הרב יגאל הדאיה

 

 

---

*   מתוך ס' בהל' תולעים שנערך ע"י צוות המכון, הנמצא עדיין בכ"י.

1. בכורות (ה ע"ב); שו"ע (יו"ד סי' פא). 

2. ראה לקמן בדין השלאק, הדונג, מזון המלכות והפרופוליס.

3. בגמ' (בכורות ז ע"ב) נאמר שהפרשות שאינן עומדות למאכל כגון זרע היחמור ושליה שהחמור נוצר בה אינן אסורות משום היוצא מן הטמא, כיון שהן "פירשא בעלמא". וכן פסק בשו"ע ) יו"ד סי' פא סעי' ג-ד). ובשו"ת קול גדול (סי' סא בסופו) כתב שכך דינם של ההפרשות שמפרישים הזבובים. ועי' עוד לקמן בדין השילאק ומזון המלכות.

ודעת הרמב"ם (הל' מאכ"א  פ"ד ה"כ) שמטעם זה אף מי רגליים של בהמות טמאות מותרים. וכ"כ בדעתו המג"מ (שם) והגר"א (סי' פא ס"ק ד).  אבל דעת הראב"ד (שם) שמי רגליים אינן כפירשא ואסורות וכדעת רב ששת בגמ' (שם). וכן משמעות  דעת השו"ע (סי' פא סעי' א).

בענין שימוש בפירשא הנ"ל לדברים שבקדושה, עיין שו"ת חת"ס )ח"א סי' לט) שדן בענין שימוש בקורי תולעת המשי לדברים שבקדושה.

4. ופעמים אף בתוך המאכל אם הם ניכרים הרי הם משוקצים כצואת העכברים המצויה באורז )בעבר): כה"ח (סי' קטז ס"ק ע).

5.  ה"שילאק" הוא חומר שחרקים מפרישים מתוך גופם, ובבואו במגע עם האויר הוא מתקשה. בתהליך העיבוד הוא הופך לנוזל צלול ללא טעם. בתעשייה מנוצל ה"שילאק" להברקת מוצרי מזון, ולפני כל שימוש מערבים את חומר הגלם באלכוהול.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' כד) התיר לכתחילה את השימוש בתמצית זו המעורבת באלכוהול מכמה טעמים:

א. משום שהיא כדבש שאינו מתמצה מגופו של השרץ וכדעת המתירים גם דבש גזין וצרעות, כמבואר לקמן.

ב. שמיד כשהוא יוצא מהחרק הרי הוא מתקשה כעץ ודינו כפירשא בעלמא וכמבואר לעיל.

ג. שהוא מעורב ובטל ברוב היתר של האלכוהול כיון שאין לו טעם לשבח.

וכן דעת הרב השואל בשו"ת מנחת יצחק )ח"י סי' סה), וכן נוטה דעת המנח"י עצמו.  מאידך, דעת מרן הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א (הובאה באנצי' לכשרות המזון  להרב אדרעי עמ' רנ) לאסור אף בדיעבד. ועי' שו"ת והרים הכהן (ח"ב קונט' צפונות המזון עמ' 29).

כיום ישנו תחליף לחומר ה"שילאק" הנקרא  ZEIN המופק מתירס. עי' "תהודת כשרות" (עלון לכשרות המזון, תמוז-אב תשנ"ד עמ' 44).

6. בגמ' (בכורות ז ע"א-ע"ב)  מובאים שני טעמים להיתר הדבש:

א. אמנם דבש הדבורים עובר תהליך עיבוד במעי הדבורים אך אינו מתמצה מגופן. כטעם זה נקטו רבינו תם (ספר הישר סי' תלו) והרמב"ם (הל' מאכ"א פ"גה"ג). להסבר טעם זה, עי' רש"י (שם ד"ה שמכניסות; רמב"ם בפיה"מ, מכשירין פ"ו מ"ד); פרי תואר (סי' פא ס"ק יד); שו"ת שבט מיהודה )להגרא"י אונטרמן, ח"א שער ה' עמ' שמה); שו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ב סי' כד); שו"ת ציץ אליעזר )חי"א סי' נט).

ב. דבש דבורים הותר מגזירת הכתוב. כדעה זו נקטו הרא"ש )בכורות פרק א סי' ז) והרמב"ן (הל' בכורות פרק א דף ד ע"א). השו"ע (סי' פא סעי' ח) הביא את היתר דבש הדבורים ללא נימוק. ההבדל להלכה בין הטעמים ראה לקמן הערה 8.

7. הפר"ח )סי' פא ס"ק כז) כתב שצריך לסנן את הדבש מחשש שמא נשארו בו חלקי דבורים האסורים באכילה. בשו"ע (סי' פא סעי' ח) נאמר שדבש שיש בו חלקי דבורים, מותר לחמם ולסנן אותו ואעפ"י שע"י החימום נותנות הדבורים טעם בדבש, מותר, משום שהוא טעם פגום. וה"ה לדבש שנפלו בו נמלים כמבואר בשו"ע )סי' פד סעי' יג). לדעת הפמ"ג (סי' פא שפ"ד ס"ק כז) יזהר לחמם את הדבש לחום שאין היד סולדת בו. אין בנידון הדבש חסרון של "מבטל איסור לכתחילה" כיון שאין כוונתו לבטל את האיסור בהיתר אלא לתקן את הדבש.  ט"ז (ס"ק יח), ש"ך (ס"ק לח).

רגלי דבורים שנותרו בדבש לאחר הסינון יש מן הראשונים שהתירום כיון שהם עצמות יבשות: תוס' )ע"ז סט ע"א ד"ה ההוא),  טור (יו"ד סי' פא). ועי' במה שכתבנו בגליון הקודם (גליון 32 עמ' 48 הערה 7).

8. הדעה המקילה היא דעת הרמב"ם (הל' מאכ"א פ"ג ה"ג), והולך לשיטתו (פ"ד הכ"א) שהתיר כל דבר היוצא מן הטמא אם אינו מתמצה מגופו, כגון: מי רגלים של הבהמה. ועי' מג"מ (הל' מאכ"א פ"ד הכ"א); ב"ח (סי' פא ד"ה ומ"ש דרגליה); פר"ת (סי' פא ס"ק א).

הדעה המחמירה היא דעת הרא"ש )בכורות פרק א סי' ז), הרמב"ן (הל' בכורות פרק א דף ד ע"א) והאו"ה (כלל לב סעי' יז), הסוברים שלא הותר אלא דבש דבורים, שנאמרה בו גזירת הכתוב.

9. פר"ח )סי' פא ס"ק כח); כה"ח (שם ס"ק עב). ועי' פר"ת (ס"ק יד).

10. כ"כ או"ה )כלל לב סעי' יח), ב"י (סי' פא בסופו); רמ"א )סי' פא סעי' ט).

11. אבקת ה"פולן" היא אבקת פרחים הנאספת מרגלי הדבורים או מהחדק שלהן ללא שעברה עיבוד בגוף הדבורה. חומר זה משווק כשהוא מעורב  במזון-מלכות ודבש: עי' אנציקלופדיה לכשרות המזון )להרב אדרעי, מזון מלאכותי עמ' רט­-רי, רטז-ריח). 

12. לעומת הדבש המיוצר בכיס מיוחד בגוף הדבורה - מזון המלכות, הפרופוליס והדונג מופרשים מבלוטות הלסת והדונג של הדבורה. בשו"ת שבט מיהודה )ח"א שער ה' עמ' שדמ) ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' נט) התירו את השימוש בחומרים האלו מהסיבות הבאות:

א. אפשר שהם כלולים בהיתר שהתירה התורה את הדבש היוצא מן הדבורה.

ב. כיון שהם מרים ואינם ראויים לאכילה בפנ"ע  דינם כ"פירשא" כמבואר לעיל.

ג. כיון שאינם נאכלים בפני עצמם אלא בתערובת בדבש, והם נותנים טעם לפגם בדבש ובטלים.

על דרך הכנתם ודרכי השימוש בהם עי' אנציקלופדיה "החי והצומח של ארץ­ישראלל" (כרך 12 עמ' 270).

13. יש מהאחרונים שהתירו מוצרים שהשתמשו בצביעתם באבקה כזו משתי סיבות:

א. החרקים יובשו תחילה ונטחנו כעפר .

ב. האבקה כבר נתערבה במזון ובטלה בשישים.

וכן פסקו: שו"ת שואל ומשיב (תליתאה סי' לט); שו"ת תפארת צבי (מובא בדרכ"ת סי' פז ס"ק קלג); שו"ת מנחת יצחק )ח"ג סי' צו). ועי' דרכ"ת (סי' קב ס"ק ל) שדן בדבר שעשוי למראה, אם הוא בטל בשישים. ולמעשה כתב בשו"ת והרים הכהן (ח"ב, קונט' הצפונות במזון עמ' 6 ) שכיום ישנם צבעי מאכל סינטטיים וכבר לא מקובל להשתמש בצבע הנידון. ועי' במה שכתבנו בגליון "אמונת עתיך" (גליון 1 עמ' 25).

14. עיין בגליון הקודם (עמ' 49 סעי' ח), ולפי המבואר שם יש מחלוקת הפוסקים אימתי שרץ שרוף מותר. והכל מודים שאם נתפחם השרץ – פקע ממנו איסורו, ואם רק נחרך – מחלוקת. ומותר אף לשורפו לכתחילה לצורך חולה.  מנח"י (כלל מו ס"ק ט), פמ"ג (מש"ז ס"ק כד).

15. עי' שו"ע (או"ח סי' שכו סעי' י בהגהה), ביאור הלכה (ד"ה בשאר).

16. כ"כ הגמ"י )הל' מאכ"א פי"ד אות ב), יש"ש (חולין פ"ג סי' קכו), ט"ז (ס"ק כד), ערוה"ש (סעי' צה).