דיני חרקים במזון-א'

דיני חרקים במזון-א'

המאמר עוסק באיסור אכילת שרצים

הרב יגאל הדאיה | תשרי-חשון תש"ס גליון 31

 

פרק א: איסור אכילת שרצים

 

1. סוגי השרצים האסוריםוהמותרים

2. גודל החרקהאסורבאכילה

 

1. סוגי השרצים האסורים והמותרים

א. כל החרקים שנאסרו באכילה מכונים בתורה בשם: "שרצים". בתורה מוזכרים שלושה סוגים של שרצים אסורים: שרץ הארץ, שרץ העוף ושרץ המים. סוג אחד של שרצים מוזכר להיתר, והוא: חגבים.

 

ב. שרץ הארץ הוא כל אחד ממיני החרקים או התולעים המהלכים ביבשה[1]. איסור האכילה של שרצים אלו מופיע בתורה שלוש פעמים( ויקרא יא, מא-מד):

"וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יאכל.

כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ,לא תאכלום כי שקץ הם.

ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ".

 

ג. שרץ העוף כולל את כל החרקים המעופפים[2]. איסור האכילה של שרץ העוף מופיע בתורה פעם אחת (ויקרא יא, ג):

"ואת אלה תשקצו מן העוף, לא יאכלו שקץ הם..."

 

ד. שרץ המים כולל את בעלי החיים החיים במים ואינם דגים, ובכלל זה כל החרקים החיים במים[3]. איסור אכילתו מופיע בתורה פעמיים. האחת בספר ויקרא ( פרק יא, י):

"וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם. [יא] ושקץ יהיו לכם, מבשרם לא תאכלו..."

והשניה בספר דברים (פרק יד, י):

"וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו".

 

ה. מלבד האזהרות המתייחסות בפירוש לשלושת הסוגים האלו, הוסיפה התורה עוד שתי אזהרות כלליות על אכילת שרצים (ויקרא יא, מג):

"אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ,ולא תטמאו בהם ונטמתם בם".

 

ו. מכאן למדו חז"ל את מספר האיסורים שיש באכילה של כל אחד מסוגי השרצים[4]:

1. האוכל שרץ המים - עובר ארבעה איסורים[5].

2. האוכל שרץ הארץ - עובר חמישה איסורים[6].

3. האוכל שרץ העוף - עובר שישה איסורים[7].

העובר על כל אחד מאיסורים אלה במזיד בעדים ובהתראה היה לוקה ל"ט מלקות על כל איסור.

 

ז. בטעם הדבר שהתורה קבעה מספר כה גדול של איסורים דווקא לאכילת שרצים, כותב ה"פרי חדש" (סי' פד ס"ק נג בסופו):

"והחמירה תורה בזה בהרבה לאוין ומלקות להיות שהוא איסור מצוי מאד בפירות, ירקות וקטניות וברוב מיני מאכלות, ואי אפשר להזהר מלהכשל בהם אם לא בזהירות גדולה. לפיכך הוצרך הכתוב לזרז ביותר ולהרבות לאוין".

 

ח. חגבים: ישנם מיני חגבים המותרים באכילה, כפי שנאמר בתורה ( ויקרא יא, כא-כב):

"אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע, אשר לא [לו, ק'] כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ.

את אלה מהם תאכלו: את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו".

 

ט. החגב מותר אם מתקיימים בו התנאים הבאים[8]:

1. יש לו ארבע רגליים.

2. יש לו ארבע כנפיים החופות את רוב ארכו והיקפו.

3. יש לו שתי כרעיים לנתר בהם.

4. יש מסורת על כך שהוא חגב כשר.

כיום, מנהג רוב העדות בישראל הוא שלא לאכול שום חגב[9].

 

2. גודל החרק האסור באכילה

י. חרק אסור באכילה רק אם הוא בגודל טבעי שנראה לעין[10] אבל חרקים שהם קטנים עד כדי כך שאפשר לראותם רק באמצעות זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ - אינם אסורים באכילה[11].

 

יא. כל חרק שניתן להבחין בו ללא אמצעי הגדלה - אסור באכילה, למרות שניתן לראותו רק באמצעות תאורה טובה[12],  או לאחר רכישת מיומנות[13]. ולמרות שקשה לראותו בגלל שהוא נמצא במקום מוסתר הקשה לבדיקה[14].

 

יב. חרק שנראה לעין רגילה כגרגר חול ואין מזהים בו צורת אברים (כגון: אקרית קטנה) דינו כדלקמן:

1. אם ניתן לראותו זז ע"י חשיפה לשמש או לגירוי אחר - חרק זה אסור[15].

2. אם ניתן לראותו זז או לזהות את אבריו רק ע"י התבוננות בזכוכית מגדלת או באמצעים אלקטרוניים - הרי שהוא מותר[16]. אולם למי שיכול לזהותו מכאן ואילך בעין רגילה אסור לאוכלו.

יג. כנימות מגן הנמצאות על קליפות של פירות (כגון: הדרים, שזיפים או משמש) ונראות כנקודות קבועות - אסורות באכילה, מפני שגם עין בלתי מזוינת יכולה להבחין ברחישתן של הכנימות לפני שהן מתכסות במעטה המגן שלהן[17].

 

›››ראה מאמר: דיני חרקים במזון-ב'/הרב יגאל הדאיה

 

›››ראה מאמר: דיני חרקים במזון-ג'/הרב יגאל הדאיה



[1] עפ"י דברי הרמב"ם (מאכ"א פ"ב הכ"ג): "והיא מהלכת על הארץ". ובהלכה אחרת (שם ה"ו) כתב: "ואי זהו שרץ הארץ? כגון נחשים ועקרבים וחיפושית ונדל וכיוצא בהן". וכיוצ"ב כתב רש"י (חולין סז ע"ב ד"ה באביה):"הווי כמהלכת ע"ג קרקע".

לדעת הרמב"ם (שם הי"ג) "השורץ על הארץ" הוא דווקא מה שפרה מזכר ונקבה, אבל שאינם נולדים מזכר ונקבה "כגון רימה ותולעה" נקראים "הרומש על הארץ".

[2] לשון הרמב"ם (מאכ"א פ"ב הכ"ג): "כגון שהיו לה כנפיים". ובהלכה אחרת (שם  ה"ה) כתב: "ואי זהו שרץ העוף? כגון: זבוב או יתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן".

כתב המאירי (מכות טז ע"ב ד"ה אכל צרעה) שהזבוב שהוא מתחילתו תולעת ואח"כ צומחות לו כנפיים - בתחילתו הוא שרץ הארץ, וכשיתחדשו לו כנפיו הרי הוא שרץ העוף. וכ"כ שו"ת מחזה אליהו (סי' צ אות ג). ועי' תוס' (ע"ז לט ע"ב ד"ה אין) ותוס' (חולין סה ע"א ד"ה אעפ"י) דבעינן קרא לרבות אין לו ועתיד לגדל לאחר זמן.

ולפי האמור יוצא שגם זחלי זבובים ויתושים שנמצאים במים ייחשבו לשרץ המים ולא לשרץ העוף וממילא הם כלולים בהיתר שרץ המים שבמים עומדים. 

מדברי הרמב"ם והמאירי האלו משמע שצמיחת הכנפיים היא הקובעת ולאו דווקא היכולת לעוף. אולם עי' ס' המצוות להרמב"ם  (ל"ת קעט) שלא הזכיר כלל כנפיים, וכך מסתבר שאף המעופף ללא כנפיים ייקרא שרץ העוף.

[3] רמב"ם מאכ"א (פ"ב הי"ב) וכתב: ואיזהו שרץ המים, אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה, והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים. כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדולפין והצפרדע וכיוצא בהן.

[4]מניין זה הוא עפ"י רוב הראשונים: רי"ף (חולין כד ע"א); רש"י (מכות טז ע"ב ד"ה לוקה ארבעה); רמב"ן (השגות לסהמ"צ שורש תשיעי); רא"ש (חולין פרק ג סי' סט); ר"ן (לרי"ף שם ד"ה וקוקני).

אבל לדעת הרמב"ם (סהמ"צ ל"ת קעט, וכן בשורש תשיעי; הל' מאכ"א פ"ב הכ"ג) אין קשר בין מספר האזהרות בתורה למספר האיסורים והמלקות. משום כך, לדעתו, על אכילת שרץ הארץ או העוף או המים עוברים על איסור אחד, אא"כ אכל שרץ שהורכבו בו תכונות של כמה סוגי שרצים וכגון שהוא שרץ המים ושרץ העוף כאחד.

[5] שתי האזהרות המיוחדות לשרץ המים ושתי האזהרות הכלליות שנאמרו בכל השרצים.

[6] שלוש האזהרות המיוחדות לשרץ הארץ ושתי האזהרות הכלליות.

[7] כל אחד משרצי העוף חי גם על הארץ. לכן יש בו את כל חמש האזהרות שנאמרו בשרץ הארץ, ואליהן נוספת האזהרה המיוחדת לשרץ העוף.

[8] רמב"ם  (מאכ"א פ"א הכ"א-הכ"ב); שו"ע (סי' פה סעי' א). ומותר לאוכלו מת או לחתוך ממנו אבר ולאוכלו הואיל ואינו טעון שחיטה. אך אסור לאוכלו חי משום בל תשקצו. שבת (צ ע"ב), שו"ע (יו"ד סי' יג סעי' א בהגהה).

[9] ט"ז (סי' פה ס"ק א); חכ"א (כלל לט סעי' א). ועי' פרי תואר (ס"ק א) שאסר לבני עירו אכילת מין הדומה לחגבים - בגלל העדר מסורת. ועי' שו"ת יכין ובועז (מובא בברכ"י ס"ק א); ספר "ברית כהונה" (מנהגי ג'רבה, יו"ד, ערך חגב).

מאידך עי' אנציקלופדיה תלמודית (כרך יב ערך חגבים עמ' תקעו), שם מובא שבתימן ומרוקו נוהגים לאכול גם בדורנו מינים ידועים של חגבים שיש להם מסורת עליהם.

[10] בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קכה) כתב דהיינו עין בריאה. ומי שראייתו לקויה - חייב להשתמש במשקפי ראיה בשעת בדיקת המזון.

[11] כך הסכמת האחרונים, שלא אסרה תורה יצורים שאין העין יכולה לראות: תפא"י (ע"ז פ"ב מ"ו בועז ס"ק ג); חכ"א (כלל לח, בינ"א ס"ק מט); ערוה"ש (סעי' לו); שו"ת שואל ונשאל (ח"ה יו"ד סי' סד); שו"ת רבי עזריאל (ח"א או"ח סי' עד);  שו"ת טוטו"ד (תנינא קונ"א סי' נג); שו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ב סי' קמו ד"ה ומה שכת"ר); שו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' מז). ועי' שו"ת ישיב משה (סי' ריד); שו"ת מחזה אליהו (סי' צא); "אמונת עתיך"  (6 עמ' 14).

[12] ממעשה דרב אשי בגמ' (ע"ז לט ע"א) מוכח שדבר שנראה רק באמצעות תאורה טובה, אור השמש  או רקע ניגודי - יש להתחשב בו לאיסור או להיתר. כן יש ללמוד מדברי החכ"א (כלל לח סעי' כח, ובבינ"א ס"ק מט); שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קכד); ערוה"ש (סעי' לו); דרכ"ת (ס"ק מה ד"ה והנה). ועי' פר"ח (ס"ק לד) שכתב שתולעים שבירקות העלים נראים רק לאור השמש או במשמוש היד, ובכמון יראו רק ע"י שפשוף באגרוף, ופשיטא ליה שהן אסורות. ועי' מש"כ הדרכ"ת (ס"ק צד ד"ה וכתב) בשם הכנה"ג.

[13] עי' חכ"א (כלל לח סעי' כח) שמתוך נסיונו עמד על מציאותם של חרקים קטנים בדגים שאחרים לא ידעו מהם כלל, ועמד פרסם על חובת הבדיקה ברבים.

[14] שכן הקושי באיתורו אינו בגלל גודלו האובייקטיבי אלא מושפע גם מתנאים חיצוניים כמו צבע הרקע ומקומות מסתור. וכ"כ בשו"ת מחזה אליהו ( סי' צא אות ח).

[15] עפ"י שו"ת הרשב"א  (ח"א סי' רעה, מובא ברמ"א סעי' ו בהג"ה). וכיוצ"ב בחכ"א (כלל לח סעי' כח) לענין תולעים שבדגים. ועי' שו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' קכב).

[16] אמנם בשו"ת ישיב משה (למהר"ם שתרוג, סי' ריד) קבע שיש להתחשב בבדיקה חד-פעמית באמצעות זכוכית מגדלת, כגון, להתיר מין של דג שקשקשיו נראים רק באמצעות זכוכית מגדלת. והוסיף שמן הסתם ראייתם של הדורות הראשונים היתה חדה משלנו. וכן דעת  שו"ת ישא לאיש (למהר"י אלישר, יו"ד סי' א). ולדבריהם אפשר שיש לאסור בנד"ד. אך בשו"ת שואל ונשאל (ח"ה יו"ד סד) חלק עליו וכתב שאין להתיר על סמך בדיקה כזאת. ועי' שו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' מז). ואפשר שכאן לכו"ע אין להתחשב בזכוכית המגדלת ולאסור על סמך השימוש בה, כיון שבעין רגילה אין רואים מציאות כלל,  משא"כ בנידונם שהדג לפנינו ורק מציאות הקשקשים צריכה בירור.

[17] בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ג הע' קה) מובאת דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל שחכך להקל מפני ששמע שאין רואים את רחישתן לפני שמתכסות במגן. אך אח"כ שמע שהחזו"א מחמיר בזה וחזר בו. ולמעשה, ניתן בהחלט לראות את רחישתן של הכנימות הללו לאחר התבוננות באור השמש לפני התכסותן במגן.