בדיקת חרקים בהצפה במים

בדיקת חרקים בהצפה במים

גרעיני חיטה שהוכנסו לתוך כלי מים רותחים לצורך בדיקה מחרקים וכתוצאה מכך צפו שלושה חרקים במים, לאחר מכן הוכנסו הגרעינים פעם נוספת למים רותחים ולא נמצא כלום. חיטים אלו התבשלו בתוך החמין של שבת האם התבשיל מותר באכילה?

הרב אהוד אחיטוב | שבט-אדר תשנ"ט גליון 27

 

הקדמה

החיטים נגועות בעת הגידול ב"טריפס השחור" או ב"אקרית לבנה" כשעיקר הנגיעות שלהם היא בעת שהתבואה לחה. לאחר שהתבואה מתייבשת שהוא השלב הסופי של הגידול שכיחות החרקים נמוכה, והיא עולה משלבי האיחסון והלאה שם היא נתקפת על ידי ה"חדקונית" - אחד ממזיקי המחסן המצויים בקטניות. גרעיני החיטה המשווקים בשקיות עוברים טיפול נאות במפעלים לצמצום התופעה אך כאשר הם מועברים לרשתות השיווק, גדלים הסיכויים להימצאות החרקים בהם, בהתאם לאורך התקופה בה הם שהו במחסן. ניתן לומר שהחיטים המשווקות בשקיות נגועות ברמה של "מיעוט מצוי", ויש לבודקם בדיקה פרטנית. (ראה גם סיכום שנתי של בדיקת קטניות שנעשו במעבדת "מכון התורה והארץ" - עלון "אמונת עתיך" 8 עמ' 45).   

למעשה אם בישל חטים ללא בדיקה יש לבדוק את החטים לאחר הבישול עד כמה שהדבר אפשרי, ואם לאו יכול לאכול בלא בדיקה בהסתמך על פסק השו"ע (יו"ד סי' פד סעי' ט):

"עבר ובישל תוך י"ב חדש בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותר".

אולם המקרה שלנו מורכב יותר כיון שכאשר נמצאים ג' חרקים בתבשיל הדבר אוסר את כל התבשיל באכילה באותם סוגי מאכל שבדיקה אחר הבישול אינה יעילה, כנפסק בשו"ע (יו"ד סי' פד סעי' י):

"ירקות מבושלים שנמצאו בהם תולעים, הרוטב מותר על ידי סינון. אבל ירקות עצמם אם מצא בהם ג' פעמים יש לחוש שמא יש ואינם ניכרות".

וכן פסק בדיני בריה (שם סי' ק סעי' ד):

"ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים. הירקות אסורים, אבל מי השלקות מסננן ומותרים, וכן הבשר ירחצנו ויבדקנו ומותר"[1]

מתוך כך יש לדון כיצד להתייחס למקרה הנידון, אם הכנסת החיטים למים רותחים כמוה כבדיקה או לא. אם פעולה זו נחשבת לבדיקה, אף אם נמצאו מספר רב של חרקים לאחר ההשרייה - אין הדבר יוצר בעייה, כפי שסינון המים במסננת יעילה נחשב בדיקה יעילה אף אם לאחר הסינון נמצאו במסננת מספר רב של חרקים[2]. אולם אם השריית החיטים במים רותחים אינה נחשבת כבדיקה, יש להתייחס לנד"ד כאל דבר שנתבשל בלא בדיקה.

 

א. בדיקת קטניות שהתליעו בתלוש

הרשב"א (חולין נח ע"א ד"ה אמר רב פפא) והרא"ש (שם סי' נג) הציעו להציף תחילה את הקטניות במים קרים על מנת שיעלו הקטניות המתולעות שהם קלות יותר מחמת היותן חלולות; ואת השאר ישים לאחר מכן במים רותחים על מנת לגרום להם למות. עצה זו נועדה להקל על הצורך בבדיקה פרטנית של כל גרגרי הקטניות ששהו י"ב חדש לאחר הקטיף, באופן שיציף שיטה זו מועילה רק כשקיימת ודאות מוחלטת שהקטניות לא התליעו במחובר. כיון שבהתלעה במחובר החרקים נאסרו כבר בתוך הגרעין, כמבואר בגמ' (חולין סז ע"א), וז"ל: "קישות שהתליע באיביה אסורה", ונפסק להלכה ברמב"ם (הל' מאכא"ס פ"ב הט"ו), והשו"ע (יו"ד סי' פד סעי' ו). לעומת חרקים שהתליעו בתלוש שאינם נאסרים אם לא פירשו מתוך הגרעין כמבואר בגמ' חולין (סז ע"ב): "על הארץ" - להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושים שבכליסים ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות". לכך ההיתר להמית את החרקים שבתוך הגרגרים שייך רק בקטניות שהתליעו בתלוש[3].

בכדי שתהיה ודאות שאין התלעה במחובר קבעו הראשונים שהתנאי הבסיסי לאפשרות "בדיקת הצפה" הוא לאחר שקטניות שהו י"ב חדש מהקטיף, בהסתמך על הגמ' (חולין נח ע"א) שכל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת יותר מי"ב חדש[4]. וכפי שביאר הר"ן (חולין דף יט ע"א בדפי הריף ד"ה כל) שלאחר י"ב חדש לא רק שהבריה אינה חיה כי אם נחשבת כעפרא בעלמא והיא מותרת, וכן כתב הב"י (יו"ד סי' פד ד"ה אפילו הגדלים במחובר) בשם הראב"ד. לאור זאת נבחן את הטעם בפרטי "בדיקת הצפה".

 

ב. הצורך בהשרייה בצוננים וברותחים ואימתי הדבר מועיל

הרשב"א (חולין שם) נימק שאם יניחו את הקטניות ישירות ברותחים קיים חשש שמא יפרשו חלק מן החרקים לאחר שימותו בתוך הגרעין, ולדעתו גם חרקים שפירשו לאחר מיתה מוגדרים כפירשו ונאסרו כדין "שרץ הארץ". גם הרא"ש (חולין אלו טריפות סי' נג) הביא עצה זו וז"ל: "גם לאחר שנים עשר חודש צריך לבודקן ולהשליך התולעים הנמצאים ביניהם לחוץ או על גבי פרי ואף לאחר שישליך הנמצאים בחוץ יש לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה יצאו לחוץ וירחשו במים או בדופני הקדירה או על גבי הפרי הלכך מנהג יפה באלו העדשים שמצוי בהם הכנימה תוך שנים עשר חדש אין לו תקנה לאחר שנים עשר חדש יתנם לתוך מים צוננין. המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה ואחר כך יתנם בקדירה רותחת שאם נשאר בו תולע ימות מיד". וכלשון זו פסק השו"ע (שם סעי' ח)[5].

משום כך השרייה ישירות במים רותחים אינה יכולה להוות פיתרון מספק כיון שיתכן שיפרשו חרקים לאחר מיתה תוך כדי הבישול עצמו ויאסרו את התבשיל. 

יתירה מזו גם אם אכן היתה נעשית במקרה הנידון בדיקת צוננים ורותחים לא ניתן היה להסתמך עליה. כיון שמתוך דברי הראשונים הנ"ל עולה שבדיקה זו יעילה בקטניות שברור לנו שההתלעה היא רק בתלוש, וכן שאיננה התלעה חיצונית. לכן מועילה השרייה בצוננים ורותחים למנוע פרישה של חרקים תוך כדי הבישול. אולם אם ידוע שקיימת התלעה בתלוש של חרקים שיצאו מהגרגרים ורוחשים ביניהם, לגביהם אין יעילות כלל בבדיקה זו, כיון שהם נאסרו קודם הבדיקה ואין אפשרות לגלותם על ידי הצפה. ממילא אף שהנתינה ברותחים שנעשית לאחר מכן, ביכולתה להמית אותם אך אין תועלת בהמתת חרקים שנאסרו קודם לכן ויש להוציאם אחר בדיקה. 

 

ג. נמצאו ג' חרקים ללא בדיקה

בדיעבד, אם אדם בישל חטים ללא בדיקה פרטנית פסק השו"ע (שם סעי' ט) שיש להקל מחמת ספק ספיקא עפ"י דברי הרשב"א (תוה"ב הקצר בית ג' שער ג' פג ע"ב): ספק אם יש חרקים בחטים ואם תמצי לומר שיש שמא נימוחו ובטל מהם דין בריה שאינה בטלה.

במקרה שלנו הדבר בעייתי יותר כיון שמדובר שנמצאו ג' חרקים הרי שלא רק שבדיקה זו אינה מועילה אלא אף אם עבר ובישל ללא בדיקה אין הדבר מועיל. כנפסק בשו"ע (סי' פד סעי' י, וסי' ק סעי' ד) שאם בישל מאכל כלשהוא ונמצאו ג' חרקים בתוך התבשיל יש כאן מוחזקות בחרקים ואף בעבר ובישל אין מקילים בדיעבד כאשר מדובר במאכלים שאינם ניתנים לבדיקה.

וכך הסיק הש"ך (שם סוף ס"ק לא):

"...מיהו ודאי כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפילו דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתבשלו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל שלושה או ארבעה הכל אסור דליכא כאן אלא חד ספיקא דנימוח דדוקא כשאין לחוש אלא לתולעים שבפנים הוא דיש להתיר מטעם ספק ספיקא וכמ"ש ודו"ק"[6].

 

ד. בדיקה לאחר בישול

כתב הרשב"א (שו"ת סי' קיג) שבנמצאו ג' תולעים נאסרו רק הירקות שבתבשיל שאינם ניתנים לבדיקה אחר בישולם. אבל מרק שניתן לסינון לאחר הבישול יכול לאכלו לאחר סינון. ודברי הרשב"א הובאו להלכה בשו"ע (סי' פד סעי' י, וסי' ק סעי' ד) והרמ"א (סי' פד סעי' ט).

אולם הש"ך (שם ס"ק לד) כתב שגם פירות או אף פטריות מבושלות ניתן להסתמך בבדיקה שאחר הבישול. לפי זה נראה שאין כוונת השו"ע (שם סעי' י) לחלק בין ירקות לנוזלים אלא בין דבר שניתן לבודקו לאחר בישולו לבין דבר שלא ניתן לבדקו לאחר בישולו כגון ירק שנימוח בבישול. לכן נראה שתפוחי אדמה שהם קשים יחסית לשאר הירקות אם הם מתבשלים בישול רגיל ושומרים על צורתם ועל צבעם הבהיר, ניתן לבדקם גם לאחר הבישול עפ"י דברי הש"ך הנ"ל. מאידך כיון שמדובר כאן בתפוחי אדמה המצויים בחמין שהם שהו כל הלילה על הפלטה יתכן שבמצב כזה לא ניתן לזהות את החרקים, אך הדבר משתנה ממקרה למקרה. לכן אם ברור לשואל לפי צורת הבישול שלפניו, שניתן לזהות חרקים במידה ונדבקו לתפוחי האדמה אזי ניתן לאכלם לאחר בדיקה. ואם לאו גם תפוחי האדמה אסורים.

יש להעיר שבמידה והבדיקה אפשרית אין מניעה להסיר את החרקים בשבת ואין בכך טלטול מוקצה כשעושה כן לתיקון האוכל, עי' על כך בחזו"א (או"ח סי' מז ס"ק טו וס"ק כא), ושו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' לח), וכן פסק בשמירת שבת כהלכתה (פרק ג סעי' לו). וגם לדעת קצות השולחן (סי' קטז בדק השולחן ס"ק י, וסי' קכה ס"ק יח) שיש להחמיר בדבר ניתן להסירם יחד עם חלק מן האוכל ובכך גם אין הדבר נחשב כברירת פסולת מתוך אוכל. כמבואר בשמירת שבת כהלכתה (שם סעי' לז) עפ"י הט"ז (או"ח סי' שיט ס"ק יד, וסי' תקו ס"ק ג).

 

מסקנה

א. הרוצה לבשל חטים יש לבודקם לאחר פיזור על שולחן וכדו'. אין מועילה לגביהם בדיקת הצפה כלל, כיון שהחרקים עלולים להימצא גם בין הגרגרים.  כמו כן בכל הקטניות שיש ספק  על אופן הנגיעות יש להחמיר שלא להסתמך על בדיקת הצפה[7].

ב. המבשל סתם חטים בדיעבד ניתן לאכול מהם אף שלא ניתן לבדקם אחר הבישול.

ג. חיטים שנתבשלו בלא בדיקה פרטנית כמבואר באות א, ונמצאו בהם ג' תולעים לאחר הבישול אסורים באכילה, ולגבי הדברים הנוספים שנתבשלו איתם הדבר משתנה לפי סוג האוכל, ולפי יכולת הבדיקה שלו אחר הבישול.

ד. במצב שהדבר אפשרי ניתן לבדוק את התבשיל מחרקים אפילו בשבת וכמו כן ניתן להסירם מהאוכל, ואין בכך איסור מוקצה. ויש מחמירים להסיר עמהם מקצת אוכל.



[1] יש להדגיש שהימצאות של ג' חרקים אינה יוצרת שם איסור על האוכל אלא מעלה את חיוב הבדיקה מרמה של "מיעוט מצוי" לרמה של "חזקה". רק שעבר ובישל יכול להיות בתבשילים מסויימים מצב בלתי הפיך מבחינת יכולת הבדיקה. לכך ברמה של "מיעוט מצוי" היקלו ולא ברמה "חזקה".

[2] כיון שסינון מים בבגד דק מהוה את צורת הבדיקה היעילה ביותר גם במקרה שמצויים שם חרקים שנאסרו כבר, כגון שלא נוצרו במים או שפירשו וחזרו: עי' רמ"א (סי' פד סעי' ג בהגה) ודרכ"ת (שם ס"ק לד). וכן מהיכולת לסנן מרק שנמצאו בו חרקים, כמובא בשו"ע (סי' פד סעי' י). כמו כן לגבי ניפוי הקמח שכתב הש"ך (שם ס"ק יד) שניתן להסתמך על ניפוי קמח אם הנקבים שבנפה קטנים יותר מהחרקים שעשויים להימצא בו. 

[3] הסיבה לחילוק בין התלעה למחובר להתלעה בתלוש, נתבאר ברש"י (שם ע"ב ד"ה באיביה וד"ה להוציא), שתולעת הרוחשת בפרי המחובר: "שרץ הארץ היא ואסורה התולעת לאכול דכיון דמהלכת היא בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הוי כמהלכת על גבי קרקע. אבל התליעה לאחר מכאן מותרת עד שתצא לאויר". משום כך הזיזין שבעדשים מותרות בעודם בתוך הקטנית "דלאו על הארץ שורצין אלא בתוך העדשה". וכך פסק הרמב"ם (מאכא"ס פ"ב הי"ג), שו"ע (סעי' ד), חכמ"א (כלל לח סעי' ט).

[4] בפרי חדש (ס"ק כג) כתב שבמדרש רבה (פר' שופטים) נאמר שכבר לאחר ו' חדשים היא אינה חיה וביאר הפר"ח (שם) שאמנם לאחר ו' חדשים היא כבר מתה אך שומרת על צורתה ורק לאחר יב חדש בטלה לגמרי.

[5] אף שלדעת הרא"ש והשו"ע חרק שפירש לאחר מיתה מתוך הפרי אינו מוגדר כ"שרץ הארץ", דייק הב"ח (סי' פד ד"ה ומ"ש ואח"כ יתנם) שמתוך שהצריכו גם הם בדיקה בצוננים תחילה מוכח שס"ל שלמעשה יש לאסור חרקים שפירשו מן הקטניות לאחר מיתה. 

[6] יש לציין שעפ"י מתיישבת הסתירה לכאורה בדברי מרן השו"ע שהרי בתחילה (סעי' ט) כתב שאם נמצאו ג' או ד' תולעים הכל אסור, רק בשם "יש מי שאומר" ואילו בסתמא כתב שאף אם מצא התבשיל מותר לאחר שהסיר את החרקים, בלא הגבלת מספר החרקים שנמצאו. ואילו לאחר מכן (שם סעי' י) כתב שתבשיל שנמצאו בו ג' חרקים הכל אסור. אך עפ"י דברי הש"ך הכל מובן. כיון שבתחילה דיבר על קטניות שנתבשלו אחר י"ב חדש ללא בדיקה שהחשש הוא שמא תפרוש תוך כדי הבישול. וכתב הש"ך (שם ס"ק ל) שחשש זה קיים רק לרשב"א ש"פירשה מתה" אסורה, אך לדעת הרא"ש והשו"ע ש"פירשה מתה" מותרת, ניתן להקל אם לא בישל אף שמצא ג' או ד' לאחר הבישול, כיון שאנו אומרים שאף אם יש עוד הם מתו בבישול ופרשו. אך בקטניות שדרכם להתליע מחוץ לקטניות כמו בחטה, ג' החרקים מעידים על חרקים נוספים שנאסרו כבר לפני הבישול, ועל זה דיבר בהמשך (סשי' י).

[7] כדין השו"ע (שם סעי' ז) שספק אם התליע בתלוש או במחובר יש להחמיר, וה"ה כאן.