"ירקות-עלים לא מתולעים": גידרם דינם ומעמד הבדיקה המדגמית - חלק ב'

"ירקות-עלים לא מתולעים": גידרם דינם ומעמד הבדיקה המדגמית - חלק ב'

סקירה מדוקדקת על ההלכות לקביעת חזקת 'ללא תולעים' בירקות עלים בגידול בחממה.

הרב נריה גוטל | התורה והארץ ב'

 

ה. חזקת היתר - ומיעוט המצוי

בהקשר זה, ובנוגע למיעוט המצוי, יש מקום להוסיף ולומר כי לאור הדברים הנ"ל גם חשש זה מעיקרו קל יותר. הן ברורות ביאר בשו"ת חת"ס דחששא דמיעוט המצוי קיל "בפירות התלוש ממיעוט המצוי דהתליע במחובר". והטעים שם החת"ס: החומרא היתירה במחובר נובעת מכך שמעולם לא התקיימה אצלו חזקת היתר, ולכך חיישינן למיעוט המצוי, הגם שמרובא פריש. והרי זה בדומה לריאה, שמעולם לא היתה לבהמה חזקת היתר מבוררת, אלא שמרובא פריש. ואולם בתלוש (או אחר י"ב חודש) הן קדמה חזקת היתר, ולא נותר עתה אלא ספק אם נולד איסור חדש, ובזה לא חיישינן למיעוט המצוי וסמכינן על כך שמרובא פריש להקל בבדיקה. לכן קבע הרמב"ם שיש לבדוק מתולעים במחובר ולא בתלוש.

אם כך הדבר אזי י"ל ש"הירקות ללא תולעים" גדלו בחזקת היתר, וחשש מיעוט המצוי מעיקרא קיל בהן. נכון הוא שהחרקים, השרצים והתולעים נטפלים בד"כ אל ירקות העלים כבר במחובר, ולכאורה יש לדון להשוותם לריאת הבהמה שמעולם לא היתה לה חזקת היתר. אם כי לאמיתו של דבר יש להרהר אחר מידת תקיפותה של השוואה זו. הן אינה דומה ריעותת טריפת הבהמה אשר היא חלק בלתי נפרד מקיומה קודם שחיטתה, בעודה אסורה, לעומת ריעותת התולעים אשר אינם חלק מהותי מן הירק, ואינם דרים עימה בזיקה ישירה. הירק עצמו, גם אם אין לו חזקת היתר בפועל, הרי בכח יש לו חזקת היתר, ורק נספחו נלוו אליו שרצים האוסרים. לא כן הבהמה, אשר היא עצמה מעולם לא הותרה קודם שחיטה, והריעותה (הסירכה) תלויה ועומדת בגופה, והרי זו חזקת איסור בכח ובפועל כאחד. הא ראיה שבדיקת הירק "בחייו" מועילה להתירו, ולא כן בדיקת הבהמה בחייה, שאין בכך כדי להועיל מאומה להתירה אותה שעה! לעומת זאת, בנידון דנן היתה גם היתה חזקת היתר. בהיתר גדלו במחובר ובהיר שווקו בתלוש, וסמי מהכא חומרתו של מיעוט המצוי. ומכאן גם פינה ויתד להתייחסות לאותם שרצים הנטפלים אליהם אחר עקירתם מן הקרקע, אשר גם לגביהם כבר קדמה אותה חזקת היתר, ושוב לא מחייבי בסתמא בדיקה.

משום כך גם לאותם שנטו אחר שיטת הרשב"א וחשו לבדוק גם בספק ספיקא "במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר", וכפי שנקט גם מהר"ם חלאוה, ברם גם לדידם ביאר בשו"ת נובי"ק דאין זה אלא רק בספק דרוסה דבהמה, אשר בחייה בחזקת איסור עומדת, ולאור האמור הן זה אינו מקרה דנן! מה גם שהיו שהעירו לחזרת הרשב"א, ולמסקנה סבירא ליה שא"צ לברר, ושכן דעת הסמ"ג, בעה"ת, מרדכי ורוב הראשונים. ולגופם של דברים יש להדגיש שבסוגיא דנן, הן כלל לא מגידרי ספק ספיקא אנו באים, אלא מפטור הלכתי גמור מחובת בדיקה, אשר לדינא אינה נצרכת משום הבירור המציאותי. בכגון דא כלל לא עסק הרשב"א, ואין נדונו דומה לראיה.

ו. בדיקה מדגמית - להפקעת ה"שם"

כלל זה נקוט איפוא עתה בידינו, שאותו יסוד עקרוני המעמיד את ההיבט המציאותי ברקע הלכות שרצים ותולעים, הוא הוא המפקיע גידול אחד ממשנהו, תקופה אחת מחברתה ואיזור אחד מכלל איזורים אחרים.

אלא שהיא גופא טעונה בירור: כיצד ייקבע שאכן חרג אותו גידול (או תקופה או אזור) מן השאר, עד שנקרא שמו עליו כ"מין" שונה בעל מעמד עצמאי. בשלמא בגידולים שונים, כחסה וגזר או כתמרים ושזיפים, הן שמם ואף מהותם מעידים עליהם, ולית מאן דפליג וסבר שיש להקישם ולהשוותם זל"ז כמין אחד. ברם כאשר באותו גידול עסקינן, ולכל הגידולים, המתולעים ושאינם מתולעים, ישנם צדדים זהים ומשותפים (ירק אשר צורתו, צבעו ועליו דומים וכדו'), כאן קיים ללא ספק כורח חיוני באיתור אופני הבחנה והבדלה חדים, אשר יבטאו את ההבדל. אופנים אשר יחשפו חד-משמעית את הפרדת המינים, ויחלקום הלכה למעשה אלה מאלה.

נראה, שלצורך זה גם לא יועיל כאן הכלל שכקביעתם כך עקירתם (כנגיחת השור וכוסתות), לפי ששם הקביעה היתה פרטית וזמנית, ומלכתחילה היה ידוע שעשויה להשתנות, ואף העקירה הינה פרטית וזמנית, וידוע שזה דרכם - להיקבע ולהיעקר. לא כן בנידון דנן, שמדובר בעקירת "שמו" - מהותו והלכותיו של המין, עד כדי קריאתו כ"שם" מין אחר, והרי זה כמובן שונה בתכלית.

דוקא משום כך יש לשוב לאותה סוגיית "בדיקה מדגמית". אולם עתה מופנות פניה של השאלה לא לכוון ההיתר הפרטני לגידול המסויים, אלא לכוונה של החלוקה העקרונית המבדילה מין מרעהו. נצרכת בדיקה אשר יש בכוח אמינותה להפקיע ירקות אלה מן השאר, כך ששוב לא ייקרא שם "מין מתולע" עליהם.

הנה ידוע כי הבדיקה המפורסמת בעניינם של תולעים אינה אלא "בדיקה מדגמית" של מציאת ג' תולעים, האוסרת את התבשיל, ברם נידון זה שונה מנידוננו לא רק משום בואו לאסור, ואנן להתיר, אף לא רק משום מקריות המציאה התם לעומת הבדיקה המכוונת בדידן, אלא בעיקר משום השוני העקרוני עליו הצביעו הפוסקים: בין תולעים ואיסורם את הירק ובין שאר ריעותות.

כך הדגיש הט"ז בענין מציאת ג' בהמות דרוסות: "שהוא טעות גמור" ... (להשוותם לתולעים) "ולא קרב זה אל זה, דהתם אמרינן: דודאי טבע של ירקות זה לגדל בו תולעים, משא"כ כאן שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפני עצמה, ומה יזיק איסור של אחת לחברתה".

מבחין אם כן הט"ז בין תולעים המגלים על טיב הירק (וממילא: דינו) הכללי, כאומרים שמדובר במין "בעייתי", ובין טענה למקריות פרטית ביחס לכל בהמה.

המג"א אף הוא נטה להבחין בין ג' תולעים האוסרים משום "דמיניה קא רבו" ובין "ג' שעורים בתבשיל" שהם "מילתא דאתי מעלמא", ולכן אין מציאותם מורה מאומה על התבשיל עצמו. ואמנם בחק יעקב הקשה ד"לא נמצא חילוק זה בשום פוסק, דסתמא אמרינן: תלתא זימנא הוי חזקה" גם אם אתי מעלמא, וכדמשמע מסוגיית שכונת קברות. ממילא, אף דלאו מינה קא רבו, הוי חזקה! ברם עיי"ש במקור חיים שהציב בזה תשתית ומסד: "דלא אמרינן חזקת ג' פעמים כ"א בדאיכא דבר הגורם דמסתבר שיהיה כך וההקש השכל מחייבהו שיהי' כך. אבל בדבר שנופל במקרה וליכא דבר הגורם המסתבר כ"כ - אין חזקה למקריים ".

לכן כתב שם, במקור חיים: "אין ראיה מדירדו גשמים על אלו שירדו ג"כ על המותר, דאימר הני מבטן ערימה וכו' ולא קשה ג"כ מהא דנזיר דשם מסתבר הוא שנתיחד לשכונת קברות כיון שמונחים משש ועד שמונה".

עד שסיכם וקבע: "ודאי אין אומרים חזקת ג' פעמים אלא בדבר המסתבר שיהיה כך".

בכך יישב והסביר שיטת המג"א, ואף הוא הסכים עימו להתיר אותו תבשיל שנפלו בו חיטין. ועי' בשו"ת הר צבי שאכן סמך פסקו על אדני הט"ז והמג"א הנ"ל, וקיבלם הלכה למעשה. וכן כתב בשו"ת בית שלמה לבאר תוקפה של חזקה דוקא מתוך ביסוסה והצטרפותה כנדבך על גבי מסד השיקול השכלי-הגיוני, ושיקול זה הוא הוא התשתית לבנין גידרה של החזקה.

ז. מבחן הסבירות

מכאן שלא המספר (שלוש) עצמו הוא הוא הקובע חזקה, אלא הסבירות שהוא מבטא, ולכן שלישיה בלא סבירות - אכן אינה חזקה. לכן כתב המג"א כי מאחר ואותה מציאת חיטים אינה מעידה על ריעותא עצמותית וניתן לתלותה במקריות, לכן אין לראות בה השלכה מעבר למה שנמצא, ואין בה כדי להעיד על חברותיה. מעין הסברה שננקטה ע"י הט"ז בבהמות שנדרסו, כך נקט המקו"ח בביאור המג"א ב"חיטים". 

יותר מזה עוד מצינו בחיי אדם הקובע מפורשות שניתן להסתפק בבדיקה מדגמית: "כיון שבדק ג' פעמים, והתחזק שאין (שק) זה מן הרוב (המצומחים), וא"כ אדרבה, הם בחזקת סתם חיטים ואנו תולין שהמצומחים הם מתחתית הגדיש ומעליונו".

היינו, מאחר ומדובר במידגם אקראי, הרי סבירותו תקיפה ומועילה להלכה, ובלבד שיש מקום לתלות את חשש האיסור בענין אחר (תחתית הגדיש ומעליונו); והרי זה שב ומבסס את הבדיקה המדגמית, כמו גם את החזקה, על אדני הבירור השכלי.

כיו"ב גם לאידך גיסא, לאיסור. עי' בשו"ת חת"ס לגבי בדיקת ג' בועות בבשר, דגם אם הן כשרות עדיין אין די בכך להכשיר את השאר: "מה יגידו ג' על השאר, אולי זה המקום לא נשרף וזה נשרף".

מעין זה מצאנו גם בשו"ת ישועות מלכו לגבי חיטים מצומחות שכתב: "מה בכך שבדק אותם ונמצאו יפים, שמא "הפראבע" (המידגם) היה טוב והשאר לא היה טוב, כי היה בעליונה של השק ושם לא הגיע הלחלוחית".

נמצא שהמידגם אינו משקף בהכרח את המצב בכללותו, אא"כ יש בכך סברה הגיונית.

וע"ע בשו"ת שבט הלוי המבסס עניינו וגידרו של "מיעוט המצוי" על הסבירות המציאותית ולא על חישוב מספרי קבוע. והרי זה מעין הדברים הנ"ל: העמדתה של התשתית (חזקה - מיעוט מצוי וכיו"ב)

על אדני ההגיון המסתבר.

זהו איפוא יסודה ושורשה של הבדיקה, ומכאן נפקותא יוצאת לענין ההכרעה: אם יש בה כדי לשקף ולייצג את התכולה כולה - כך לאיסור וכך גם להיתר. במידה וניתן לתלות (באופן סביר והגיוני) את מימצאי הבדיקה כשייכים וכחלים ביחס למקום ממנו ניטלה, אזי בכך פקע ממנה שם "מידגמה" ואין בה כדי להעיד ולקבוע הלכה לכלל כולו. לא כן בנטילה אקראית-מזדמנת המשקפת נכונה את התכולה כולה - דמאי שנא הניטל בדגימה מהנותר, והניטל ילמד על הנותר.

לאמיתו של דבר אף בתולעים כך הוא. כאשר אין מדובר במין מתולע המחוייב בבדיקה לגופו, הרי גם לגביו תקיפה חזקת ג', וכעיקרה של השוואת הפוסקים הנ"ל תולעים לשאר תחומים. רק העובדה שזה טבעם (ט"ז) ומיניה קא רבו (מהרש"ל ומג"א) הביא לפסיקתם לאיסור, בכפוף לסבירות שבדבר (מקו"ח): דזהו באמת טבעם ואכן מיניה קא רבו! ברם לולא כן, לא היה מקום להחמיר בהם יותר מהשאר.

ח. סבירות הבדיקה המדגמית

מכאן איפוא יסוד מוסד לנידון דנן, שסבירות אמינותו של המידגם היא העומדת בשורש ההכרעה. אחר שהובהרה יעילותו של הטיפול (מעין המובא בדרכת"ש, דאם הוכח שטיפול כגון סינון מועיל, הרי ניתן לסמוך עליו, וכמש"כ בשו"ת הרשב"א, הרמ"א והש"ך), והכל יכולים לראות במו עיניהם את הפער העצום שבין ירקות "ללא תולעים" שמטופלים ובין אותם שאינם מטופלים, נוצרה אם כן סיבה שכלית והגיונית לחלוקה. יש ויש במה לתלות את ההבדל, ובודאי שאיננו מקרי ולא מאליו הוא נוצר. מעתה שוב לא ניתן לומר שאלה ואלה שוו לסוג-הלכתי אחד, בעוד שהסבירות מדברת בפה מלא נגד קביעה כזו, ומחלקתם זה לעצמו וזה לעצמו.

לכן, אחר שהוברר, הן מעבדתית והן תחושתית וחזותית, יעילותו של הטיפול (דרך הגידול: חממה, רישות, ריסוסי הדברה, ועוד), הרי בכך הופקע הגידול הנ"ל מחבריו, וגם אם הוא והם עדיין נושאים אותו שם: "חסה", "פטרוזיליה" וכדו', ברם לדינא אין זה אלא כשיתוף השם. להלכה אין להקיש את האחד למשנהו, ואין להכליל ירקות דנן גם עם שאר ירקות-עלים. אם להשתמש בסגנון הרשב"א הנ"ל עצמו, אזי עתה ניתן לומר שאכן כן "נחזיק אותן במין שאין הרחש מצוי בהן במחובר" הגם שקרויים "עדשים פולים וזיתים", וכל זאת, אחר שהובהר והוברר קיומו של מין נפרד שכזה.

נכון הוא, שמן הראוי להורות למגדלים לבצע בדיקה מדגמית לגבי יבול החממה לפני שווקו, גם אם מעיקר הדין אין זו חובה, לפי שבכך יוודע ויוודא שהטיפול אכן נעשה כדת וכדין (תרתי משמע) - והצליח. והלוא על נקלה ניתן להיווכח בכך - די בבדיקת קלחים ספורים לחשוף את הענין: אם בדיקה יסודית של כמה קלחים (נניח עשרה) לא העלתה מימצאים שליליים, הרי בכך הוכח בוודאות שאין מדובר בחסה "רגילה". דומה שהכל יסכימו שבין עלי עשרה קלחים "רגילים" ודאי היו נמצאים תולעים, ואם נבדקו כולם ולא נמצא ולו חרק ושרץ אחד, על כרחך עליך לומר שהטיפול הצליח, וירקות עלים אלו אינם מוחזקים כמתולעים, ומעיקר הדין פטורים מבדיקה.

יחד עם זאת, אף אם כן נמצאו תולעים באותה בדיקה, עדיין אין זה אומר בוודאות שהטיפול כשל וגידולי החממה כולה מוחזקים כמתולעים. אף זו תוצאה של "מבחן הסבירות" הנ"ל. הן המימצאים החיוביים והן המימצאים השליליים צריכים לעבור את אותו "מבחן סבירות". כפי שבדיקה "מתוכננת" ולא אקראית אינה משקפת את המכלול וממילא אינה מפקיעה את המין - להיתר, כך גם איתור מימצא שלילי "מוסבר" אינו פוסל ושולל מיידית את השאר. היינו, אם ישנה סבירות לתלות את התולעים בגורם מסויים המשייכם ייחודית ובלבדית לקלחים הנבדקים, אזי אין בכך כדי להשליך על דינם של שאר הקלחים. כך לדוגמא: אם נבדקו קלחים של השורה הראשונה, החיצונית, ונמצאו מתולעים, והובהר והוברר שדרכן של אקריות החודרות דרך הדפנות לרדת ולהתקדם עד השורה הראשונה ותו לא, או אז לא יהא מקום להחליט שהחממה כולה מוחזקת כמתולעת, ואסורה, אלא דוקא אותה שורה. כל השאר יבדקו מדגמית, ודינם יוכרע לאור ממיצאיהם.

ואכן כן מטו משמו של הגאון רז"נ גולדברג שליט"א אשר קבע כי ניתן יהיה לסמוך על בדיקה שתאשש "סברתו של האגרונום המבחינה בין השורה הראשונה לשאר שורות החסה", והראשונה לבדה תיאסר ולא האחרות.

ועוד הוסיף וקבע הגרז"נ שליט"א כי אם נמצאו שלושה חרקים ואין כל הסבר להימצאותם, אזי זו תהא דוקא סיבה להיתר. שהרי כאמור לעיל, בכדי שניתן יהיה להסיק מהימצאות ג' תולעים על כל החממה, נצרכת לא רק כמות כי אם גם סבירות, וכל עוד זו אינה קיימת יש לתלות את ההימצאות במקריות. לכן "ללא סיבה ברורה המסבירה את תופעת כניסת החרקים לתוך החממה, אני אומר שזהו מקרה בלבד". כדינם הנ"ל של בהמות (ט"ז) וכדינם הנ"ל של חיטים (מג"א-מקו"ח)

כך דין זה: מהימצאות לא מוסברת אין להקיש על השאר ואין לך בו אלא הוא עצמו בלבד.

יוצא איפוא שהחממה כולה תיאסר רק אם מציאת החרקים במידגם הינה מוסברת, היינו: לא מקרית, וההסבר משייך אותם במידה שוה לנבדק כמו ללא נבדק. אך אם אין הסבר, או אם ההסבר מצמצם לאיזור מסויים ומתוחם, אזי הנגוע - הוחזק, ואילו השאר נותר בדינו המקורי: לא מוחזק. ברור שכדי לוודא את הדבר צריך יהיה לבצע בדיקה מדגמית בחלקים האחרים, ובכך תיקבע המקריות או יאושש ההסבר המצמצם.

אמנם בנקודה אחת חלוק עימו, ככל הנראה, הגאון ר"ש פישר שליט"א, אשר משמיה מטו לומר דסיבה אינה נצרכת לפסילה אלא רק להכשרה. דהיינו, כבר בעצם מציאת השלוש די לאסור, לפי שנודעה ריעותא של הגידול. רק אם אכן מוסברת ההימצאות (דוקא שורה ראשונה; דוקא בימין וכיו"ב) רק אז ניתן לומר שהמימצא השלילי אינו משקף את התכולה כולה, הנותרת בהכשרה. ברם בלא הסבר - נודעה ריעותא ואסור. אלא שצ"ע ליישוב שיטתו עם האי דמקריות אינה משקפת, לא להיתר ולא לאיסור, ודומה שסבר כ"חק יעקב" ולא כמש"כ הט"ז, המג"א, המקו"ח וכל הנזכרים לעיל; ויש לדון בכך לאור ביאור החת"ס הנ"ל ברמ"א הנ"ל; ודו"ק.

מכל מקום לדינא, להלכה ולא למעשה, כמובן, נראה שירקות דנן עשויים להיות מופקעים משאר ירקות-עלים, וגידרם וממילא דינם - שונה. אחר שבדיקת מיקבץ קלחים מקרי מוודא ביצוע הטיפול ומברר יעילותו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אזי שוב לא עסקינן במין מתולע החייב מדינא בבדיקה פרטנית.

משום כך, מבחינת הצרכן אכן הושגה פריצת דרך רבת ערך, ופטור הגברא מבדיקת החפצא (אם כי עדיין מחוייב הוא בניקוי - ככתוב בהערות המשווק, עיי"ש). נכון הוא שמבחינת המגדל נוספה כאן מטלה: המשימה להבטיח לא רק את ביצוע הטיפול עצמו אלא גם את ביצוע הבדיקות הנדרשות, המוודאות ומאמתות את ההפקעה, וכבר הוברר לעיל דרך ביצועה של הבדיקה, כמו גם ההתייחסות הנכונה למימצאיה (חיוביים - שליליים; מוסברים - אינם מוסברים). חתימת התהליך ע"י פיקוח ובקרה נכונים, איטום האריזה וצירוף תעודת הכשר אמינה (ולא מזדייפת) הם שיבטיחו נאמנה כשרותם של אותם "ירקות עלים ללא תולעים", אותם יאכלו ענוים וישבעו.

 

למעבר לחלק א'