חרק שהתייבש (תגובה)

חרק שהתייבש (תגובה)

הרב קמינצקי דן במאמרו "דין חרק יבש" (גיליון 52), האם ירקות שמעורבים בהם חרקים שהתייבשו והצטמקו עד שבקושי הם נראים, ורק ע"י הסתכלות בזכוכית מגדלת ניתן לקבוע שאלה הם חרקים, האם הם בטלים בתערובת? והאם מותר לעשות כן לכתחילה[1]?

הרב יעקב אפשטיין | ניסן-אייר תשס"ג

פתיחה

הרב קמינצקי דן במאמרו "דין חרק יבש" (גיליון 52), האם ירקות שמעורבים בהם חרקים שהתייבשו והצטמקו עד שבקושי הם נראים, ורק ע"י הסתכלות בזכוכית מגדלת ניתן לקבוע שאלה הם חרקים, האם הם בטלים בתערובת? והאם מותר לעשות כן לכתחילה[1]

 

1. איסור אכילת חרקים ואיסור בריה

כתב הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ה): "חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף והאוכל כזית משרץ העוף לוקה שנאמר כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו, ואי זהו שרץ העוף כגון זבוב או יתוש וצרעה ודבורה וכיוצא בהן". היינו, ישנו איסור לאו מן התורה על אכילת חרקים.

לגבי השיעור הכמותי עליו לוקים, כתב הרמב"ם (שם פ"ב הכ"א, הכ"ב): "זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית, כשאכל כזית מבריה גדולה או שצרף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שיאכל כזית, אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה, ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה. נמלה שחסרה אפילו אחת מרגליה אינו לוקה עליה אלא בכזית, לפיכך האוכל זבוב שלם או יתוש שלם בין חי ובין מת לוקה משום שרץ העוף".

מדברי הרמב"ם עולה שכל שאכל את הבריה בשלמות לוקה, ואין משנה גודל החרק.

יש לציין שהרמב"ם כתב: "ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה הואיל ואכלה כולה לוקה". באר המגיד משנה (פ"ב הכ"א): "ומה שכתב רבינו אפילו סרחה הבריה וכו' הוא בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראויה לאדם, אבל אם סרחה כל כך כבר ביאר רבינו פרק ארבעה עשר (הי"א) שמי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור. וכן הוא דהלכה כרבי שמעון דאמר (ע"ז סח ע"א) נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה וכמו שיתבאר שם".   

היינו, לפי המגיד משנה דוקא אם הבריה הסריחה ואינה פסולה לאכילת אדם, היא עדיין אסורה בלאו, אבל אם היא פסולה לאכילת אדם פטור על אכילתה (אבל אסור לאכלה לכתחילה). אולם הפר"ח (יו"ד רס"י ק"ג) חלק  עליו להחמיר, וכתב שאפילו נסרחה הבריה קודם אכילה מאכילת אדם האוכל עובר בלאו[2]. (ועי' לקמן בדברי הפרי תואר על דברי הפר"ח).

למדנו שחרק שנפסל מאכילת אדם לאחר שהסריח או התייבש נחלקו הפוסקים אם עובר עליו בלאו, ולהלכה נפסק כמו המ"מ.

 

2. "בריה" בתערובת

לגבי ביטול בריה בתערובת כתב בשו"ע (יו"ד סי' ק ס"א): "בריה, דהיינו כגון נמלה…  אפילו באלף לא בטל…  וכן צריך שיהיה דבר שלם… ואם הוא שלם מקרי בריה. (בארוך כלל כ כח)".

ובסעיף ב' כתב: "דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר, אם אינו מכירו הכל אסור, והרוטב בנותן טעם".

היינו, כל זמן שהבריה שלמה היא אוסרת את כל התערובת.

 

3. ביטול "בריה" שהסריחה בתערובת

בשו"ע (יו"ד סי' קג ס"א) כתב: "כל דבר שטעמו פגום, אינו אוסר תערובתו. ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח, אלא שפוגם תערובתו, מותר. הגה: מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה, אם אינן פגומים בעצמן אע"פ שפוגמין התבשיל, אינן בטלים אפילו באלף (וכן כתב הארוך כלל לב)". מדברי הרמ"א משמע שבריה שהיא פגומה  בעצמה בטלה ברוב. השאלה היא אם כן הדין גם לגבי חרקים שהם פגומים מברייתם.  

בביאור דברי הרמ"א מספר ביאורים באחרונים:

א. יש מן האחרונים שהבינו שלפי הרמ"א חרקים מתבטלים משום שהם פגומים. כתב על כך בכף החיים: "גם דלא כערוה"ש אות י"א שכתב דהרמ"א מתיר גם תולעים המאוסים בעצמם וכן זבובים ופרעושים וכיוצא בהם שנאבדו בתבשיל ואינם ניכרים ובטלים לגמרי, יעו"ש, דהוא נגד דברי הפוסקים הנזכרים, וגם הוא נגד דברי הרשב"א שפסק הש"ע בסוס"י ק"ד. ומבואר שם בב"י דדוקא אם חסרו או נתרסקו בטילים ברוב ולא כשהם שלימים יעו"ש".

ב. בפתחי תשובה (יו"ד סי' קג ס"ק א') כתב: "וכ"מ בספר תפארת למשה בשם או"ה. וע"ש עוד שחלק על הרמ"א ופסק דבריה אף שנסרח אינה בטילה באלף ובשאר דברים חשובים כחה"ל וכדומה מודה להרמ"א ע"ש. גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ס"ז חולק על הרמ"א בזה, וסובר ג"כ דבריה אפילו פגומה בעצמה אינה בטילה והבאתיו לעיל סימן ק' סק"ג והסכים עמו הגאון בעל חוות יאיר שם ע"ש". היינו לדעתם כל בריה אפילו היא פגומה אינה בטלה ברוב וככף החיים.

ג. הגר"א (קג אות ב) בביאורו  כתב: "מיהו כו'. ר"ל לבטל עצמותן וכמ"ש בסי' ק ואפילו פגומין בעצמן אינן בטלין כמש"ש ס"ד ע"ש. וכאן איירי בבריה חשובה כגון עוף טמא שנסרחה וכמ"ש נבילה הראויה לגר כו' דאף אם אכלן בפ"ע פטור וכמ"ש הרמב"ם פי"ד ע"ש". הגר"א מחלק בין שני סוגי בריה, בריה שבטבעה אינה פגומה ונסרחה מותרת בתערובת, כיון שאף אם אכלה בעצמה כשהיא פגומה אינו חייב עליה מלקות. לעומת זאת בריה שמעצמה היא פגומה כגון חרקים אינם בטלים אע"פ שנסרחו ואע"פ שהם בתערובת.

וכן בפמ"ג (קג מש"ז ס"ק א) כתב: "ומיהו בדברים המאוסין ופגומין מעיקרא כמו זבובים ויתושים דאינם ראויים לאדם כלל ואפ"ה לקי עלייהו כמו שמתבאר בר"מ פ"ב ממ"א דלא כהרא"ה בבדק הבית ק"י ב', ועיין שם במשמרת הבית".

וכאמור בפמ"ג, הרשב"א (בתוה"ב בית רביעי שער ראשון ובמשמרת הבית שם) סבר כרמב"ם והרא"ה חלק.

ד. הפר"ח (סי' קג ס"ק א) כתב: אם אינן פגומים בעצמן כו'. לאו לבטל פליטתן קאמר דא"כ אמאי בטלים באלף אלא לבטל עצמן, ושאינן פגומין דקאמר לאו למעוטי פגומין ומאוסין מעיקרן כגון זבובים ויתושים דהנהו ודאי לא בטילי נמי אפילו באלף דאע"ג דמאיסי נינהו הכי אסרינהו רחמנא, אלא מיירי בבריה חשובה... ".

בפרי תואר (לבעל אור החיים) העיר על דברי הפר"ח שתלוי בדרגת הסרחון: "ומה שכתב הפר"ח בענין דברים הפגומים מעיקרם שנסרחו אח"כ שאסורים מדאורייתא, ודייק לה מדברי רמב"ם אין הכרח לדבריו. והמגיד משנה חלק וכתב במשמעות דברי הרמב"ם דהסריחה דקאמר היינו לא הסריחה כ"כ עד שנפסלה מאכילת אדם אבל נפסלה מאכילת אדם אינו לוקה". היינו לפי הפר"ת אם פגום מעיקרו הסריח עד שנפסל ממאכל אדם אינו אסור מן התורה. ואילו לפי הפר"ח פגום מעיקרו אף שנסרח מאכילת אדם כל זמן שהוא בריה אסור מן התורה בתערובת.

בכף החיים (אות ו) פסק כפר"ת שחרקים שנסרחו ואינם ראויים לאכילת אדם והתערבו בטלו, ולא כפר"ח. אבל בגליון מהרש"א (לגר"ש איגר סי' קג ס"א) כתב כפר"ח: "אם אינן פגומים בעצמם. משמע דפגום מעצמו בטל, ובאמת זה אינו דהא נמלה פגום בעצמו ועי' בזה תשובת פנים מאירות ח"ב סי' ס"ז וסי' ס"ח וכ"מ ש"ע סימן ק"ד ס"ג ממ"ש ונמחה גופן משמע דכל שהוא שלם אינו בטל. אך בפר"ח כאן ביאר היטב דפגומין מעצמן דמשמע הכא, היינו שבעצם אינו פגום כגון צפור טמאה ואח"כ הבאיש ונסרח, ולקמן סימן ק"ד היינו שבעצם הוא נמאס. ולדעתי בדעת הרמב"ם בנמאס מעיקרו אף שהבאיש ונסרח גם אח"כ מ"מ אסיר... ".

היינו הוא מקבל את דעת הפר"ח שחרקים אף אם נסרחו, כיון שגם קודם אינם ראויים לאכילת אדם אוסרים את תערובתם.

מתבאר כי מחלוקת אחרונים היא האם חרק שלא נמחה גופו ונפגם ונתערב בתערובת, האם מתבטל או לאו.

 

4. "בריה" ששהתה י"ב חודש

פסק בשו"ע (יו"ד סי' פד ס"ח): "כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש, אוכל בלא בדיקה. שכל בריה שאין בה עצם, אינו מתקיים י"ב חדש. ומכל מקום צריך לבדקן, להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ, או על גבי הפרי".

ובאר הש"ך (יו"ד סי' פד ס"ק כג): "ומ"מ צריך לבדקן להשליך כו' - כלומר באותן שדרכן להתליע נהי דא"צ לבדוק בפנים כיון ששהו י"ב חודש ונרקב התולעת שבתוכן והוי כעפרא בעלמא, מ"מ צריך לבדקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ, אבל אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל ודאי אין צריך בדיקה כלל אפי' מבחוץ... "

היינו יסוד היתר תולעים וחרקים לאחר י"ב חודש הוא מפני שהם התפוררו כבר (=עפרא בעלמא), וע"כ בטלה חשיבותם, אבל לא בגלל שבטלה חשיבותם בלבד. וע"כ אם הם שלמים אוסרים את התערובת אף לאחר י"ב חודש.

כן הסביר הפר"ח (ס"ק כג): "כתב בספר באר שבע  דף פ"א (בחי' לחולין סז ע"א) דאיתא במדרש רבה פ' שופטים (דברים פר' ה ב) דבריה שאין בה עצם אינה חיה אלא ששה חודשים, ואיתיה נמי בירושלמי רפ"ק דשבת (ה"ג). ומעתה על כרחך הא דאיתא בש"ס דילן (נח ע"א) אינו מתקיים י"ב חודש היינו שחוזר לעפרא בעלמא וכדברי המפרשים"...  וכ"כ בערוה"ש (סי' פד ס"ק ס"ו): "ופירשו הראשונים דחיותה הוא רק ששה חודשים ואח"כ מתה אך עדיין בשלמותה עד י"ב חודש ולאחר י"ב חודש נעשה עפרא בעלמא... ".

היינו יסוד ההיתר של חרקים לאחר י"ב חודש הוא מפני שהם מתפוררים[3]. וכבר שאלו והרי חזינן שלא כן, שהרי אם תשים חרק בקופסא סגורה, צורתו קיימת? ונ"ל בתשובת הדבר, ראשית אף בחרק החלקים הבולטים מחושים, רגלים, כנפים – נושרים אם החרק התייבש ומזיזים אותו ימינה ושמאלה. ועוד, חרק שמתפורר הוא הנמצא בתוך פרי וכד' שתהליכי הרקבון שפועלים על הפרי מרקיבים אף אותו. אבל אם הוא נמצא סגור באויר יכול להיות שאינו מתפורר. וכ"כ בבא"ח  (סוף פר' נשוא שנה ב) שחרק בדבש או ריבה אינו מתפורר, אלא להיפך הדבש מעמידו.

 

5. שרץ שנשרף

כתב המרדכי (פסחים ריש פרק ב): "פסק רבינו אבי העזרי דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכש"כ מאפרן, דתנן כל הנשרפין אפרן מותר. ומעשה בא לידי ושאלוני מהו לשרוף שרץ אחד טמא ולשתות האפר לרפואה והשבתי דמותר דכל הנשרפין אפרן מותר". שתי דעות לפנינו: דעת הראבי"ה המתיר לגמרי שלא כדרכן, ודעת המרדכי עצמו המתיר לרפואה בלבד.

כן במהרי"ל (מנהגים, הלכות איסור והיתר משערי דורא אות ז) כתב: "שרץ מותר לשרוף ולאוכלו משום רפואה".

ובשולחן ערוך (יו"ד סי' פד סי"ז) פסק: "שרץ שרוף, מותר לאכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא הוא". וכן פסק הרמ"א ביו"ד (סי' קנה ס"ג) שמותר לשרוף שרץ לרפואה. (ויש מדייקים שהשו"ע התייחס למצב בדיעבד והרמ"א לכתחילה ויבואר להלן).

כתב על כך בפרי תואר (ס"ק ל): "וצריך לדקדק בו שיהיה נשרף עד שיעשה גחלת מבפנים וישרף כולו עד שיעשה אפר גמור כולו, אבל אם נחרך עד שנעשה כפחם לבד אסור, כי עדיין יש בו ממש והגם שמחמת שריפתו נפגם טעמו עכ"ז אין לאוכלו אלא על האופן הנזכר כאשר הוכחתי במקומו בכמה הוכחות". כן הביא בכף החיים (אות קסו) אף מזבחי צדק (אות קלה).

עפ"י דברי אחרונים האלה, מתבאר כי חרק שהצטמק אינו נחשב כשרוף שהרי לא נעשה לאפר.

הקשו האחרונים (מנחת יעקב כלל מו), מדוע שרץ שנשרף מותר רק לחולה ולא לבריא, הלא פסק איסורו כיון שנעשה כעפר. ביד אברהם (יו"ד סי' קנה, שהביא את המנחת יעקב) תרץ משום אחשביה ואסור מדרבנן . תירוץ זה ניתן להאמר כשאוכלו בפני עצמו, אבל לגבי ביטולו בתערובת לא יספיק.

זאת באר הגר"א (יו"ד סי' קנה ס"ק כג): "ובשאר איסורים, שני היתרים בדבר: חדא - דאפרן מותר, ועוד משום שלא כדרך הנאתן. ולפי טעם הראשון (=נשרפים שאפרן מותר) אפילו לבריא מותר, וכ"נ דמותר לכתחילה משמע, וא"ל (=ואין לומר) דוקא בהנאה ולא באכילה דמאי שנא הא שניהם דאורייתא".

היינו שני היתרים באכילת איסורים שנשרפו: היתר ראשון מצד שנעשו אפר ואז מותר לכתחילה אף באכילה, מפני שכביכול נעשתה מצוותם ופנים חדשות באו לכאן. (עי' תוס' תמורה לג ע"ב, ד"ה הנשרפין). היתר זה נאמר רק באמורים בתמורה שהם הנשרפים  כגון כלאי הכרם וכד'. היתר שני באכילה והנאה שלא כדרך הנאתן ואז הותרו לחולה בלבד, וכנראה שאסורים מדרבנן. הוסיף הגר"א שפסק השו"ע חולק על הראבי"ה המובא במרדכי, הסובר שהיתר אפרן מותר, שהוא מפני שאוכלו שלא כדרך הנאתו, וע"כ סובר שבכל האיסורים אפרם מותר אף שאינם מן הנשרפים[4].

עפ"י דברי הגר"א מתבאר ששרצים שרופים, כיון שאינם מן הנשרפים המנויים בתמורה מותרים רק לחולה אבל לבריא אסור. נראה שה"ה בתערובת לבריאים אסור (אע"פ שלא מצאתי עוסקים בכך), מתוך שחכמים החמירו להחשיבו כשרץ אסור. לא כמנח"י שרצה להתיר לגמרי, ואף לא כשו"ת דברי יוסף (סי' ז') שרצה לחדש ששרץ שרוף יהיה אסור לבריא מדין 'בל תשקצו'. יש בזה תימה על הבינת אדם (כלל לח אות נב) שהתיר לשרוף שרצים שע"ג קליפות התפוזים והתירם לכתחילה, והרי לפי הגר"א אסור מדרבנן לבריא.

לפי ביאור הגר"א, נראה שאף שרצים שהתיבשו והצטמקו כל זמן שהם שלמים, מותרים רק לחולה ולא בריא.

 

6. יבש כעץ  

כתב הרמ"א ביורה דעה (סי' פז ס"י): "עור הקיבה, לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו, ונעשה כעץ, וממלאים אותו חלב, מותר; דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא, ואין בו לחלוחית בשר (ב"י בשם שבולי לקט)".

יש שהקשו מדוע כאן מותר לכתחילה, ולא נאסר לבריאים כדוגמת שרץ שרוף. אמנם הש"ך (יו"ד סי' פז ס"ק לג) כתב: "עור הקיבה לפעמים כו' - וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ, ומ"מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן". עוד, שאין מדובר באכילת גוף עור הקיבה אלא בטעם היוצא ממנו ובשימוש בו כמעמיד (כמובא בפ"ת ס"ק יט).

ובפ"ת (שם ס"ק כא) הביא מחלוקות אחרונים בביאור הלכה זו. הבאר היטב והפמ"ג התירו רק עור ולא בשר, ואף לא התירו לבשל ולכבוש מפני שמתרכך ואוסר. לה"פ מתיר אף בשר יבש ובבישול, והנו"ב ג"כ התיר בשר יבש אבל רק בבשר וחלב ולא באיסורים שבהם לא פקע האיסור אפילו יבש כעץ. בתפארת צבי התיר בכל המקרים כשיבש כעץ. הפ"ת הביא ראיה מהש"ך בסי' קיד שהתיר בבשר יבש, ומהשבות יעקב (ח"ב סי' ע) שהתיר אכילת דם קרוש של סוג תייש מסויים לחולה שאב"ס. עי' באחיעזר (ח"ג סי' לא) שמתיר אכילת דם שנפסל מאכילה בתערובת וכד' לחולה בלבד[5].

עכ"פ נראה שאי-אפשר עפ"י הלכה זו להתיר חרקים שהצטמקו מחמת עצמם או מחמת חומר כימי או חום, מפני שהלכה זו עצמה שנויה במחלוקת, וא"כ קשה לדמות מילתא למילתא[6].

 

7. מבטל איסור לכתחילה

שאלה הלכתית נוספת העולה מתוך השאלה הראשונה, האם פגימה (וכן שריפה ועישון וכד') היא ביטול איסור לכתחילה. עי' בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ב - יו"ד סי' ד) אשר הסיק שזוהי מחלוקת ראשונים ומחלוקת אחרונים, וזהו פשר חילוקי הניסוח בין השו"ע שכתב "שרץ שנשרף" לבין הרמ"א שכתב שמותר לשרוף. עי"ש בשאלתו שהסיק להתיר, מפני שאף לאוסרים לפגום, במקום שאינו מתכוין לפגימת האיסור מותר. אבל במקרה דנן הייבוש נועד ונעשה לשם הטיפול בחרקים, ולסיעת פוסקים הדבר אסור. עי' בדר"ת (סוס"י פד) שמביא אף הוא פוסקים שחששו בפגימה לביטול דבר לכתחילה.

 

 

סיכום

נראה שעפ"י רוב דעות האחרונים, אין לראות בחרק שהצטמק (ולא התפרק) – בריה שהתפוררה, בהשוואה לשריפת שרץ המצריכה שישרף כולו. הן עפ"י פסיקת השו"ע ששריפה לאפר מתירה לגמרי רק באיסורים הנשרפים, ובשאר איסורים נחשב רק שלא כדרך הנאתו האסור מדרבנן ומותר לחולים בלבד. כיון שאף אם הצטמקו החרקים נחשבים הם כבריה, והם אינם בטלים בתערובת.     

 

 ›››ראה מאמר:דין חרק יבש/הרב יגאל קמניציקי


[1]  הערת עורך: אע"פ שהרב קמינצקי נותן את ההכשר לירק של מפעלי "חסלט" ועלי קטיף שהוא ללא חרקים, ועל הכשרו סומכים כל בית ישראל באכילתם, אין קשר בין תשובתו לבין הירק המופץ ומשווק ע"י המפעלים כנקי מחרקים. הירק המשווק בהכשרו, גדל  בשיטות המונעות כניסת חרקים לירק והוא נקי אף מחרקים יבשים. הרב קמינצקי דן בדיון הלכתי הנ"ל מסיבות אחרות. על כן הדיון במאמרו ובמאמר התגובה הוא כרגע בבחינת "דרוש וקבל שכר" ולא הלכה למעשה.

[2] דברי המגיד משנה נתקבלו להלכה, לגבי בריה סתם, אבל לגבי חרקים יותר מתאימים דברי הפר"ח. שהרי חרקים בטבעם אינם ראויים לאכילת אדם, הן חיים והן מתים. וא"כ מה סרחונו מוסיף?

[3] ישנה נק' הצריכה הבהרה: לפי דברי הרב קמינצקי, מעטפת הכיטין של החרק, כיון שהיא קשיחה גם לאחר י"ב חודש אינה מתפרקת (הערה 4  במאמרו). וא"כ איך היא מצטמקת? התשובה לכך, עפ"י דברי אנטימולוגים, ישנו הבדל במעטפות הכיטין של החרקים. ישנן קשיחות לגמרי והן אינן מצטמקות, ולאחר י"ב חודש הנוזלים שבתוך החרק מתייבשים. (ואם מזיזים את החרק הוא מתפרק ושלדו וכנפיו ורגליו נושרות). וישנם שמעטפתם רכה והם מצטמקים לאחר י"ב חודש, ויש חרקים שרק חלק מגופם מכוסה בכיטין והם מצטמקים חלקית.

[4]  בהמשך פרק א על יבש כעץ הביא הרב קמינצקי את דין שרץ שרוף שהותר לרפואה בלבד והקשה על כך. רצה לומר ששרץ שרוף חמור יותר מיבש כעץ בגלל שאוכלו בפני עצמו ובגלל "אחשביה". ע"כ חרק בתערובת שאין בו "אחשביה"  יהיה מותר. (ולעצם ההיתר בשריפה כתבתי לעיל).

ודבריו לענ"ד לא מסתברים. בכל מקום שריפה עדיפה על יובש מפני שהיא מקלקלת לגמרי את הנשרף וממילא כל ההיתרים באיסור יבש ודאי מתירים לגבי איסור שרוף, וע"כ מי שלא התיר בשרוף כש"כ שלא יתיר ביבש.  

 

 

[5]  א. הרב קמינצקי ייסד דבריו על דין עור הקיבה שיבש כעץ (פרק א במאמרו). אולם באג"מ (יו"ד ח"א סי' ל"ז וח"ב סי' כ"ז) כתב שבעור בחלב (ח קמוצה) אין איסור בשר וחלב לא מהתורה ולא מדרבנן. ורק למעשה, כיון שהפמ"ג אסר מדרבנן, כתב האג"מ לא לעשות כן לכתחילה ובדיעבד מתיר. ממילא אין מעור שיבש ראיה לדין חרקים, שקודם יבושם ודאי הם עומדים באיסור "בריה",  והיתר אכילתם לאחר ייבושם צריך ראיה.

ב.  באות ג הביא דעת התפארת צבי לגבי תולעים אדומות שצובעים מהם את היי"ש. ולענ"ד אין להביא מדבריו ראיה שהרי אין בתערובת תולעים שלמות, אלא או תולעים שרוסקו, או חומרים שנתמצו מגופם. וא"כ השאלה היא ביטול איסור אבל אין ממנה ראיה לשאלה בה הוא עסק.

ג. אף הש"ך (קי"ד, כ"א) שהובא באותה אות, המעיין בדבריו ימצא שלא נסמך על יבשות חוטי הבשר ע"מ לאכול את הכרכום. וכן בתשובת השבות יעקב (ח"ב סי' ע) יראה שסמך על כך כסניף וצירף ליובש דין שלא כדרך הנאתו וטעם נוסף משום מכה של חלל היינו לחולה ואסר לבריאים.

[6]  בהערה 5  כתב הרב קמינצקי כי החרקים היבשים בירק שלפנינו עדיפים להיתרא על חרקים שיובשו ונטחנו והוסיפום למזון לשם צבע, ולא יצטרך לשאר הסניפים עליהם התבסס המנחת יצחק להיתרו. וטעם הדבר שבצבע חזותא מילתא היא ואילו בחרק יבש בירק אין מעוניינים בחרק, והחרקים אינם ניכרים, וכיון שהם יבשים אין זו דרך אכילה.

ולענ"ד הדברים להיפך. בצבע אין כבר ממשות חרק, אלא רק חזותא. וחזותא מילתא ספק אם נאמרה במקרה זה לאחר שיובש ונטחן עי' אנ' תלמודית ע' חזותא. אבל כאן הרי כל האכילה היא כדרכו והחרק שלם והשאלה העומדת היא האם יבושו התירו.