האם יש לחשוש למציאות החרקים לאחר הטחינה, והאם יש לחשוש לבקיעת הביצים בתוך 48 שעות מעת הטחינה? המאמר סוקר מבחינה מציאותית את תהליך הפקת קמח מחיטים, החל מעת איחסון החיטים בממגורות וכלה באיחסון הקמח הטחון בשקיות לשיווק. במאמר שזורים נתונים עדכניים שנאספו מטחנות קמח שונות

הרב יואל פרידמן | אמונת עתיך 120 (תשע"ח), עמ' 61- 66

הקדמה

במאמר 'משך התפתחות החרקים בקמח והמשמעויות הנובעות מכך', אמונת עתיך 115 (תשע"ז), עמ' 51–54, ביקשנו מהאגרונום יוסי אושר לסקור את סוגי החרקים שמצויים בקמח ואת זמן התפתחותם מבקיעת הביצה ועד הגיעתם לשלב בוגר. נקודת המוצא שלנו הייתה שמיד לאחר הטחינה הקמח נקי מחרקים והבעיה היחידה שקיימת היא שנותרות ביצים שבמשך הזמן עלולות להתפתח לחרקים. בסיכום כתב יוסי אושר כך:

במזיקי הקמח המרכזיים, חיפושית הקמח הערמונית (Red flour beetle) וחיפושית הקמח המבולבלת (Tribolium confusum), אם הקמח נשאר באזור חם יחסית, משך ההתפתחות יכול להימשך 2–4 ימים בטווח טמפ' של 30–40 מ"צ.

לאור הנ"ל המסקנה הייתה שאם קנו קמח לפני תום 48 שעות מהטחינה והכניסו אותו למקרר או למקפיא, אין צורך לנפות אותו. כמו כן אם קנו קמח כנ"ל או שניפו אותו והכניסו אותו לכמה שעות למקפיא, הביצים נקטלות, ולאחר מכן אפשר לשים את הקמח בשקית סגורה ללא צורך במקרר או מקפיא, כי שוב לא יתפתחו מהביצים חרקים. בהמשך למאמר הנ"ל קיבלנו שתי תגובות:[1] התגובה האחת התייחסה למציאות הקמח לאחר הטחינה וערערה על נקודת המוצא שהקמח שיוצא מטחנת הקמח נקי מחרקים. התגובה האחרת ערערה על הקביעה שאם הכניסו את הקמח למקפיא בתוך 48 שעות מהטחינה, שוב אין צורך לחשוש להתפתחות החרקים. הטענה בבסיס הערעור הייתה שייתכן שהביצים בשעת הטחינה היו בשלב התפתחות מתקדם, ממש לפני בקיעה, ולאחר שעה או שעות ספורות הביצים הפכו לחרקים – וזאת לפני ההכנסה למקרר או למקפיא.

השאלה היא אם יש לחשוש למציאות החרקים לאחר הטחינה, ואם יש לחשוש לבקיעת הביצים בתוך 48 שעות מעת הטחינה. במאמרנו נתייחס לשאלה העקרונית של איסור חרקים בקמח, וכן לחשש הימצאות החרקים מיד לאחר הטחינה. במאמר הבא יתייחס הרב דוד אייגנר למציאות החרקים בטחנות קמח, לדרך התפתחותן של הביצים ולשיטות האחסון השונות של הקמח.

א. דין הקמח

הריב"ם,[2] הרוקח[3] ור' יצחק ב"ר מאיר מדורא[4] כתבו שחרקים שמצויים בקמח אינם אסורים. הסברה היא שתחילת התפתחותם היא בתוך הקמח, ולכן דינם כדין תולעים שמצויות במים, שאינן אסורות מפני ש'היינו רביתיה'.[5] וגם אם עלו על דפנות הכלי הן לא מוגדרות כ'שרץ השורץ על הארץ'. אך בהגהות שערי דורא[6] כתב 'ואומר אני כי שגגה היא... וע"כ איסור גמור הוא'. ואף הרא"ש[7] בתשובה כתב לאסור את התולעים שבקמח, וזו לשונו:

והתולעים הנמצאים במלח ובקמח, שקורין מילווי"ן, למה לא יהו אסורין, מאן יימר דלא פרשי ושרצי על הארץ וחוזרין?

ולמעשה ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' פד סעי' ה) פסק כדעה האוסרת, וזו לשונו: 'תולעים הנמצאים בקמח, וכיוצא בו, אסורים. שמא פירשו, ושרצו על הארץ וחזרו'. והרמ"א (שם) החמיר עוד יותר ואסר אף למכור את הקמח המתולע לגוי, שמא יגיע בסופו של דבר לישראל: 'ואסור למכרו לעובד כוכבים, שמא יחזור וימכרנו לישראל'. הש"ך[8] תמה על הרמ"א, שהרי במקום אחר [9] התיר למכור לגוי בשר שיש לגביו מחלוקת אם נחשב טרֵפה, ואף אם נהגו לאסור אותו באכילה. טעמו של הרמ"א מפני שיש ספק ספיקא, כדעת המתירים את הבשר, ואף לדעת האוסרים, שמא הגוי לא ימכור אותו לישראל. ואם כן לכאורה הוא הדין בנד"ד, יש שני ספקות: שמא לא פירשו התולעים מן הקמח אל דפנות הכלי, וספק נוסף – שייתכן שהגוי לא ימכור חזרה לישראל, ואם כן מדוע אסר הרמ"א למכור את הקמח לגוי? בתירוצו הראשון מתבטא הש"ך בחריפות וכותב שהמחלוקת בעניין הקמח הוכרעה ואין לגביה ספק;[10] וזו לשונו:

שאני הכא כיון דהוא אסור לכ"ע וכדמחלק הת"ה שהבאתי בס"ס נ"ז ואף על גב דבהגהה ש"ד כתב ע"ש ריב"ם להתיר ומביאו ב"י וכ"כ באגודה בשם הרוקח ומביאו בת"ח סוף כלל מ"ו מ"מ בטלי הנך נגד כל הפוסקים ועוד שבהגהת ש"ד שם כתב שזהו שגגה ע"ש ולא אמרי' דסמכי' אמאן דמכשיר אלא היכא דאין הכרע בדבר וגם אין כל הפוסקים חולקים אמכשיר משא"כ הכא...

יש לציין אמנם ש'הפרי חדש'[11] מסיק, לפחות בשעת הדחק, כדעת ריב"ם, שאם החרקים נוצרו בקמח שמצוי בכלי, אזי 'היינו רביתיה' והם אינם אסורים, וה'נודע ביהודה'[12] סומך על דבריו.

ב. טחינת חיטים מתולעות

בשו"ת 'תרומת הדשן' (סי' קעא) דן ר' ישראל איסרלין אם מותר לטחון חיטים מתולעות ואם הקמח מותר לאחר הטחינה. השאלה הראשונה אינה מענייננו ונוגעת לנושא של ביטול איסור לכתחילה, ולמעשה הוא מתיר זאת מכמה טעמים. המציאות ש'תרומת הדשן' מדבר עליה היא בחיטים מתולעות שרואים בהן את הנקבים ואת התולעים. לכן כבר בתחילת תשובתו הוא כותב שבוודאי צריך לברור את החיטים ולהוציא את הנקובות. אף על פי כן ברור לו שבוודאי נשארו חיטים מתולעות: 'הואיל ואיכא ריעותא לפנינו שהרי רחשו הרבה תולעים', וגם לאחר הברירה אין זה ספק השקול אם נותרו תולעים, עד שכותב שהשאלה המרכזית היא אם להתיר את הקמח לאחר ברירת החיטים:

ואדרבא היה נראה להחמיר דאפילו על ידי ברירה לא נתיר דקשה הדבר מאד לברור כרי גדול בדקדוק...

'תרומת הדשן' כותב בתחילה שנהגו להתיר ותולים את ההיתר 'בחד מרבוותא' שטען שבפועל המטחנה אינה טוחנת תולעים, כי אלו בורחות 'מפני קול ונדנוד הריחיים'. ראוי לציין שהחשש הוא מהתולעים שבחיטים המנוקבות, כי ייתכן שהתולעים יצאו מתוך הגרעין ושוב חזרו לתוך הגרעין,[13] אך אין חוששים מפני התולעים שמצויות בתוך החיטים השלמות, כי אלו נולדו 'באיביה', בתוך הפרי בהיותו תלוש, ואין הן אסורות.[14] 'תרומת הדשן' מוסיף שני מרכיבים להיתרו: א) גם אם נותרו תולעים שיצאו מן הגרעינים, אלו בטלות בשישים בתוך הקמח:

ונראה דאף את"ל דאין דבר זה ברור [שהתולעים בורחות] מ"מ אין להחמיר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בשישים בתוך הקמח...

ב) הוא דורש נוסף על כך שיסתכלו היטב בקמח כדי לוודא שלא נותרו בו תולעים.

השאלה שיש לבררה היא אם אנו יכולים להסיק מתשובת 'תרומת הדשן' שכל קמח שיוצא מן המטחנה הריהו מותר בשימוש ואין לחשוש שמא נותרו בו חרקים. מובן שיש להתייחס לטחנות הקמח שקיימות היום בהשוואה לרחיים שעליהם כתב בתשובתו.

מסוף תשובתו של 'תרומת הדשן', ולאור שתי הסברות להיתר, ולאחר העיון הנוסף בקמח, מתיר הוא לכתחילה את השימוש בקמח; וזו לשונו:

... מ"מ אין להחמיר... אפס נראה שצריך לרקד הקמח לאור היום כדי לראות יפה אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח בריחים.

היתרו של 'תרומת הדשן' נפסק ב'שלחן ערוך' וברמ"א (יו"ד סי' פד סעי' יד):

חיטים מתולעים, מותר לטחנן. והוא שירקד הקמח לאור היום (וכל תולעת שיראה שם, יזרקנו, והשאר מותר).

הט"ז מברר מדוע 'השאר מותר', לאמור שמותר להשתמש בקמח אעפ"י שייתכן שנותרו בו חרקים. הוא משיב שיש ספק ספיקא – ספק אם נותר חרק לאחר הברירה, וספק נימוח באפייה. וצ"ע, שכן ב'תרומת הדשן' התיר את הקמח בלא קשר לאפייה, אלא בגלל ביטול החרקים בשישים בתוך הקמח עצמו.

הש"ך (לשו"ע שם, ס"ק לט) מקשה על היתרו של 'תרומת הדשן' מן המעשה שהובא לעיל, על ר' יצחק מוינא שהשליך קמח לנהר דונאי. הוא מסביר שה'אור זרוע' השליך את החיטים לנהר דונאי כיוון שרובן היו נגועות.[15] מכאן הש"ך מסייג את היתרו של 'תרומת הדשן' וכותב שאין להתיר טחינה של חיטים שרובן מתולעות, ומותר רק במציאות שיש ספק אם אלו נגועות. אך נראה שקושייתו של הש"ך מעיקרא ליתא, שכן בהגהות שערי דורא מסופר שר' יצחק מוינא בעל ה'אור זרוע' השליך קמח מתולע לנהר דונאי:

ושמעתי שרבינו אבי מורי זצ"ל עשה מעשה כן שהתליע קמח חיטים וציוה להוליכו לנהר דונאי להשליכו בו ולא רצה להתיר למכור לגוי פן יאפנו פת וימכרנה לישראל (תשובת מהר"ח אור זרוע).

כמה מן האחרונים[16] העתיקו את הסיפור הנ"ל, אך בדבריהם מדובר בחיטים שהתליעו. תשובת מהר"ח אור זרוע מובאת גם בספר 'לו שערים' למהרי"א בעל 'תרומת הדשן', אך שם מי שמשליך את הקמח המתולע הוא ראבי"ה, רבו של ה'אור זרוע', וברור ש'תרומת הדשן' מסכים עם דעת האוסרים.[17] לכן הוא מציין את דעתם: 'ואומר אני כי שגגה היא ואיסור גמור הוא', ומיד בהמשך מוזכר הסיפור שבו ראבי"ה השליך את הקמח לנהר דונאי. מאידך גיסא ב'תרומת הדשן'[18] דן לגבי חיטים מתולעות, ומתיר לטחון אותן מכמה טעמים. נמצא שאם היה מדובר בחיטים מתולעות, כפי שהוזכר בדברי האחרונים לעיל, דברי 'תרומת הדשן' סתרי אהדדי. לכן צודק ה'פרי מגדים'[19] שהנוסח הנכון הוא כמובא במקור ב'הגהות שערי דורא' וב'ל"ו שערים', שראבי"ה השליך את הקמח המתולע, ודין חיטים מתולעות הוא דין אחר, ובזה דן 'תרומת הדשן' בתשובתו.

עוד דן הש"ך[20] בסברתו הראשונה של 'תרומת הדשן' להתיר, משום שהתולעים בורחות מחמת קול האפרכסת של הרחיים, והוא דן מה הדין ברחיים שאין להם אפרכסת גדולה. הוא נוטה להתיר גם בלא רעש הרחיים[21] ובלא הסברה הנ"ל, מכיוון שהתולעים מתבטלות בקמח (וכסברתו האחרונה של 'תרומת הדשן)', והוא כותב שלכך נוטים דברי ה'שלחן ערוך', אך למעשה לכתחילה פוסק שיש להעדיף רחיים עם אפרכסת גדולה על פני רחיים שאינם עושים רעש. ר' עקיבא איגר[22] דן בתשובה באותו עניין – האם אפשר לוותר על האפרכסת הגדולה ובכל אופן להתיר את הקמח. הוא מעלה אפשרות להתיר, ולשם כך הוא מתאר מציאות קלה מזו שב'תרומת הדשן' דן בה, ובמציאות זו הוא מציע להתיר בהפסד מרובה גם ללא אפרכסת. באיזו מציאות מדבר ר' עקיבא איגר? הוא מתאר שתי מציאויות: המציאות האחת היא שרוב החיטים אינן מתולעות, וזאת אנחנו יודעים משום שרוב החיטים אינן נקובות, ובמקרה זה בוודאי התולעים בטלות בשישים. המציאות הנוספת שעליה מדבר ר' עקיבא איגר היא שאכן כמעט כל החיטים מתולעות, אלא שרובן אינן נקובות, ונמצא שרוב התולעים נולדו באיביה, בתלוש, ולכן די ברוב היתר כדי להתיר.[23]

מכל הנ"ל – ברור שהראשונים והאחרונים דנו במציאות של טחינת חיטים מתולעות מאוד. גם 'תרומת הדשן' בתשובתו מדבר על המציאות שיש תולעים רבים בחיטה לפני הטחינה, עד שהוא מסופק אם תועיל ברירה וכפי שהזכרנו לעיל, וגם ר' עקיבא איגר בתשובתו מבין ש'תרומת הדשן' התייחס לחיטים מתולעות ברמה של רוב, ולכן הוסיף את היתר 'האפרכסת', ואפילו לדברי הש"ך התירו כשהחיטים מתולעות מאוד – אמנם לא ברמה של רוב.

מסקנות

אם בוחנים אנו את המציאות בימינו, ברור שלא 'קרב זה אל זה כל הלילה' למציאות החיטים והקמח כפי שהיא מתוארת בתשובות שהזכרנו לעיל. התהליכים שעוברים החיטה והקמח מתוארים בפירוט ובטוב טעם ודעת במאמרו של הרב דוד אייגנר (להלן). לאור הנ"ל, כל התנאים להיתרו של 'תרומת הדשן' מתקיימים בימינו. החיטה עוברת ברירה ומיון קפדניים מאוד; אין חיטים מנוקבות, וגרעינים שיש בהם חרקים – נזרקים. גם טחנות קמח שאינן מבוססות על אבני רחיים כמקובל בעבר, אלא על מערך סכינים שחותכים את גרעיני החיטה, יש שם די רעש, זעזוע ורעידות שהחרקים שבוחרים לברוח יכולים לעשות כן. לפני מילוי השקים הקמח עובר ניפוי, שעדיף על דרישתו של 'תרומת הדשן' בסוף התשובה:

אפס נראה שצריך לרקד הקמח לאור היום כדי לראות יפה אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח.

סיכומם של דברים, ברור שאפשר לצאת מנקודת הנחה שקמח שיוצא מתחנת הקמח הריהו מותר בשימוש, ואין לחשוש שמא נותרו בו חרקים. הבעיה שצריך להתמודד איתה היא תנאי האכסון של הקמח לאחר מכן, כי ייתכן שנותרו ביצים שיכולות בהמשך לבקוע ולהתפתח לזחלים.

 

 לקריאת מאמר המשך לחצו כאן>>

 

[1].   אמונת עתיך 117 (תשע"ח), עמ' 146–147.

[2].   מובא בהגהות שערי דורא להלן.

[3].   רוקח, סי' תסא; וע"ע ס' אגודה, חולין סי' עב (מה' בריזל, עמ' קל).

[4].   שערי דורא, סי' נד (מהד' דבליצקי, עמ' קעב): '...תולעים הגדלים בקמח מותרים ואם נשארו בנפה אסורים'.

[5].   בגמ' חולין סז ע"א מבואר שבשכר תמרים או יין שמצויים בכלי, אין חוששים שמא השרצים יעלו על דפנות הכלי וייחשבו כ'שרץ השורץ על הארץ' מפני ש'התם היינו רביתיה'. ע"כ שואלת הגמ': 'ומנא תימרא – דתניא: מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע – ת"ל תאכלו מכל אשר במים, וליחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל – אלא היינו רביתיה, ה"נ: היינו רביתיה'. ועי' בהערות הרב דבליצקי, שערי דורא סי' נב (עמ' קעא הערה ו) שלפר"ח סי' פד ס"ק יז, 'היינו רביתיה' נלמד מסברה, ולכן כתב ש'סברת ריב"ם נראית אמיתית ונכונה', ואילו ה'בינת אדם' כלל לח אות לה, כתב שהמקור לכך הוא רק בשרץ המים, כמבואר בפסוק 'מכל אשר במים' וכו'.

[6].   הגהות שערי דורא סי' נב ס"ק ב (מהד' דליצקי עמ' קע); שם, סי' מח (שם, עמ' קס): '...ואם שרצו בקמח אסורים', ועי"ש בהערות הרב דבליצקי, הערה יא; לו שערים למהרא"י (מהד' דבליצקי עמ' תלח); ומוזכרת בב"י, יו"ד סי' פד; תו"ח, כלל מו אות י. וע"ע בס' פסקי הלכה של ר' חיים אור זרוע, מהד' לנגה, עמ' 82.

[7].   שו"ת הרא"ש, כלל כ אות ג.

[8].   ש"ך, לשו"ע יו"ד סי' פד ס"ק יח.

[9].   רמ"א, יו"ד סי' נז סעי' כא.

[10].  אמנם צ"ע בדבריו, כי הש"ך בתירוצו מתייחס לדעות המתירים כספק ראשון, וכותב שדעתם כמאן דליתא כי המחלוקת הוכרעה, אך בשאלה הספק הראשון אינו דעת המתירים, אלא העובדה שייתכן שהחרקים לא פירשו. ועי' פמ"ג, יו"ד סי' פד שפתי דעת ס"ק יח, ש'אין לעשות ספק ספקא בידים אלא היכא דהספקות הם טובים וקרוב להיתר'.

[11].  פרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק יז.

[12].  נודע ביהודה, מהדו"ק יו"ד סי' כז.

[13].  תה"ד פוסק כשיטות הראשונים שחוששים שמא התולעים שיצאו ושרצו על הארץ, שוב חזרו; וכן נפסק בשו"ע, יו"ד סי' פד סעי' ה.

[14].  חולין נח ע"א; שו"ע, שם סעי' ד.

[15].  והקמח הותר רק כאשר מקצת החיטים מתולעות; וכן כתב מהרש"ל, ים של שלמה, חולין פ"ג סי' קכה; פרי חדש, יו"ד סי' פד, ס"ק לט.

[16].  בית יוסף, יו"ד סי' פד; ט"ז, סי' פד ס"ק ז; פר"ח, סי' פד ס"ק.

[17].  ראה בהקדמת הרב דבליצקי (עמ' 4) שיש לחלק את הגהות שערי דורא לארבעה סוגים: 1) דברי מהר"י טרושין; 2) לשונות מספרי הראשונים, כמו ההגהה שלנו שהיא תשובת מהר"ח אור זרוע; 3) הגהות תרומת הדשן; 4) הגהות אחרונים נוספים. ספר ל"ו שערים הוא כל כולו הגהות של תרומת הדשן, ושם הוא מקצר את הנאמר בשערי דורא ובהגהות שערי דורא; ראה בח"ב של מהד' דבליצקי, עמ' שעט-שפב. וראה עוד שם עמ' שפא שמביא את דברי הרמ"א בתורת חטאת שאם תה"ד מצטט מדברי הראשונים בשעריו, סימן שכך הוא סובר להלכה.

[18].  תרומת הדשן, שו"ת סי' קעא.

[19].  פמ"ג, יו"ד סי' פד, משבצות זהב ס"ק יח, בשם שו"ת חינוך בית יהודא (הרב יהודה לייב בן חנוך), יו"ד סי' נח.

[20].  ש"ך, לשו"ע שם, ס"ק מ.

[21].  וכ"כ פרי חדש, שם.

[22].  שו"ת ר' עקיבא איגר, יו"ד סי' עז.

[23].  וזו לשון רע"א שם: 'דמהתורה אמרינן סלק את מינו כאילו אינו ומינו רבה ומבטלו'.