ה"תרבות הכלכלית" של מדינת ישראל

ה"תרבות הכלכלית" של מדינת ישראל

השאיפה הבסיסית הממשית לעצמאות מדינית, מתהווה בראש וראשונה בעצמאות הכלכלית שהיא הבסיס לעצמאות בתחומי החיים המפותחים והמורכבים יותר של המדינה

הרב אליעזר אדלר |

כלכלה וחקלאות ישראלית

 

השאיפה לחירות כלכלית

 

השאיפה הבסיסית הממשית לעצמאות מדינית, מתהווה בראש וראשונה בעצמאות הכלכלית שהיא הבסיס לעצמאות בתחומי החיים המפותחים והמורכבים יותר של המדינה.

מדינת ישראל זקוקה במרכז חייה לרוח גדולה ולתרבות אלוהית עילאית, אך כבסיס הכל - היא זקוקה לחירות כלכלית אלמנטרית בכדי להיות עצמאית באמת.

"עני חשוב כמת" ומדינה ענייה ותלותית, היא מדינה חסרת עצמאות בכל המובנים. תלות כלכלית במדינות עשירות איננה רק תלות ממונית, שהרי ש"בעל המאה הוא בעל הדעה". יתרה מכך היא החירות המהותית של עם ישראל - חירות הדעת וחירות הרוח הארצישראלית, שאינה מתאפשרת במילואה במציאות של חוסר עצמאות כלכלית ותלות קיומית באומות העולם.

השאיפה לחירותה הכלכלית של מדינת ישראל, היא אם כן, שאיפה ערכית-רוחנית, העומדת בבסיס התרקמות חיינו הלאומיים בארץ.

 

 

עקרונות החיים הישראליים

 

החיים הכלכליים בישראל  אינם רק אמצעי לקיום. לעם ישראל ולאומות העולם ישנן השקפות שונות לחלוטין, על ערך ומשמעות החיים בכלל והכלכליים בפרט.

"נפש האומה אחת" (הרב חרל"פ על שמונה פרקים), ו"אשר בחר בנו מכל העמים" בא לידי ביטוי לא רק ברוח, אלא בכל קומות החיים שלנו, ממסד עד הטפחות, גם ביחסנו למבנה חיינו החומריים. השוני המהותי, המבדיל בין ישראל לעמים, בין מבנה החיים הכלל-ישראלי לזה של אומות העולם, הוא בכל.

תכלית קיומן הלאומי של האומות איננו יותר מאשר חברת אחריות גדולה, שנועדה לשרת באופן קיומי את הפרטים. ככזאת - ההוויה הציבורית היא פרטית ביסודה, וממילא תכלית החיים הכלכליים היא פרטית ואנוכית.

החיים הישראליים מונעים מיסוד אחר, הם מקבלים את חיותם מהמשמעות הכוללת והאחדותית של החיים כולם, ורק משום כך אנו חפצים לחיות.  החיים הישראליים הם נשמה אחת אשר ממנה מתפרטים מגזרי החיים השונים. לכן אפילו חיי הכלכלה אצלנו מקבלים את ערכם ממטרות אחרות לגמרי.

חיי כלכלה שהם התשתית למבנה החיים השלמים של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, יש ביסוד הקמתם וביסוסם מגמות שונות לחלוטין. ערכם הוא בשייכותם למרכז הרוחני-אידיאלי של חיי האומה, וככאלה, הם עצמם מקבלים משמעות אצילית מעודנת וערך טהור.

 

עצם כינוי מסגרת חיינו "חיים לאומיים" הוא מבלבל ומטעה, מפני שאנו מייד מתרגמים זאת למושגים ומבנים דומים אותם אנו מכירים מהמרחב האנושי הכללי. לכנות את ישראל "אומה" במובן הפשוט, למען האמת זהו "שיתוף השם" (רמב"ם שמונה פרקים, פרק א') להוויית חיים שונה לחלוטין, אשר יסוד חייה כולם הנם בעלי משמעות אחרת לחלוטין (עי' אגרות הראיה, אגרת ת"ט).

"ישראל קדמו לעולם" - אורגן החיים הישראליים איננו תוצר של הכרח החיים העולמיים ונסיבותיו, המולידים והיוזמים את תקומתן ולידתן של אומות ובתאם לכך גם תכונת חייהם. האומה הישראלית כולה נתהוותה על יסוד הקודם לעולם. ישראל שייכים לאידיאל של העולם, למחשבה המקורית של המציאות, אשר העולם כולו יתעלה אליו באחרית.

רק בהבטה מנקודת גובה זו נוכל להתבונן בצורה ישרה, במבנה החיים השלם של אומתנו, על כל מרכיביו.

 

 

חוק ההתפתחות העולמי

 

מחוקי  היסוד של מבנה וסדר המציאות, הוא ההדרגתיות האיכותית הקיימת בבריאה כולה, בה כל קומות החיים בנויות זו על גבי זו: דומם, צומח, חי, מדבר.

תכונה נוספת בחוקיות זו, היא העובדה שכל מדרגת חיים הגבוהה ומשוכללת מקודמתה, איננה מנותקת ממנה, אלא היא כוללת בקרבה את תכונות החיים הבסיסיות של קודמתה, כשעל גביהן מתווספת קומת החיים החדשה והייחודית לה.

הצומח כולל את יסודות הדומם, עליו נוסף כוח הצימוח. החי כולל את כוח הצימוח ונוספת על גביו קומת נפש החי. האדם כולל את יסודות התנועה של החי ונוסף בו צלם אלוהים שבאדם, הדעה והדיבור וכל המאפיינים הייחודיים של החיים האנושיים.

כל זאת בדגש אחד, והוא, שקומות החיים הבסיסיות, שהן ההכנה לקומה המתחדשת במדרגת החיים המשוכללת, הנן מכווננות ומובנות כלפי היעוד הגבוה שלהם בקומה החדשה, כהכנה למדרגה המשוכללת יותר.  קרי - הצומח, אינו אבן שגדלה וצומחת, אלא הדומם כבר מופיע בתבנית חדשה המתאימה לכוח הצימוח. הצומח בתחילת התהוותו לוקח את הדומם על פי הצביון הנצרך לתכונת הצמיחה אשר צריכה להופיע עליו; וכן הצורה שבה מופיע כוח הצימוח בחי הוא בהתאם ובהכנה לתכונת החיים המרכזית של האורגן החי; וכך גם בחיים האנושיים - וכאן זה גם תלוי בבחירה  - כוחות הנפש של החיים האנושיים אשר הם מקבילים חיצונית לכוחות דומים הקיימים אצל בעלי חיים, הנם שונים בייעודם ובתכליתם כאשר הנם חלק ממכלול חיים אורגני (שמונה פרקים לרמב"ם פרק א'). ממכלול האיכות הרוחנית הייחודית של החיים האנושיים. הידיעה האנושית הבסיסית ש"מותר האדם מן הבהמה", איננה ידיעה הנוגעת לשכל האנושי בלבד, אלא היא ידיעה השופכת אור על  מכלול כוחות הנפש האנושיים.

 

 

חוקי החיים הכלל-ישראליים

 

כחוקי החיים בכל קומות הבריאה היסודיות, כן חוקי החיים בנדבכים היותר משוכללים ומפותחים במציאות.

חוקי יסוד אלה, הם הבסיס להבנת חוקי החיים של עם ישראל, ובמיוחד להבנת אותם תחומים וכוחות אשר היינו עלולים לחשוב כי זהים הם בחיים הישראליים ובחייהם של אומות העולם. שהרי אומות העולם צריכות להתפרנס, ואנו צריכים להתפרנס; אנחנו צריכים להילחם, והם צריכים להילחם; אנחנו צריכים לעשות משפט, והם צריכים לעשות משפט. אך לא היא! זהו שיתוף השם.  עם ישראל בעולם, מהווה נדבך נוסף בקומות החיים שבבריאה, "מין חמישי", כדברי רבי יהודה הלוי בכוזרי (מאמר א **). מציאות החיים הלאומית של עם ישראל מהווה מדרגת חיים אחרת בעלת חוקי חיים אחרים מזו של אומות העולם. מדידת החיים הישראלית באותן אמות מידה של אומות העולם, זה כמו להעריך את כוחות נפש האדם על פי אמות המידה של חיי הקוף.

עם ישראל הוא "כרכא דכולה ביה", אשר "ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו" (חולין נו ורש"י שם), "ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה" (זכריה  י').

עם ישראל הוא עם שהכלליות - האחדות העליונה של הבריאה, היא תכלית חייו, "כולה ביה"; ה"כוליות" שבמציאות כנוסה בקרבנו פנימה. אשר על כן, השלטון שלנו שונה הוא בתכלית השינוי, המלחמה שלנו נובעת ממגמות מוסריות שונות לחלוטין,עוצמתנו המדינית  שייכת לאופקים אחרים לגמרי מאשר אלו של אומות העולם. כל כוחות ומסגרות חיינו הלאומיים, גם אלה בעלי הדמיון החיצוני המטעה לאומות העולם, נובעים הם "ממנו", מה"כרכא דכולה בה", מאוצר החיים הכללי של כנסת ישראל הנותן משמעות וחיוניות לכל רובדי החיים של האומה הישראלית.

 

זו הסיבה ששוני החיים הישראליים מחייהם של אומות העולם בא לידי ביטוי לא רק בממדים הגבוהים של החיים, בתרבות, ברוח ובמוסר,  אלא החיים הישראלים כולם הנם קומה אחרת, ממסד עד הטפחות, הבאים לידי ביטוי גם בתחומי החיים היותר בסיסיים וטבעיים לכאורה, שבשייכותם לחיים הישראליים הם כל כולם מֻבְנִים כבסיס לחיים הישראליים, מה שנותן להן תכונה אחרת ושוני יסודי[1].

 

מעקרון זה נובע ההבדל שבין עולם הכלכלה העולמי הרחב, לבין עולם הכלכלה הישראלי.

 

 

החקלאות הישראלית

 

אחד מהבדלים אלה בא לידי ביטוי ביחסנו לעולם החקלאות ובמקום המרכזי והחשוב שהוא תופש בחיינו הלאומיים:

 

"בנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחייתה אינה כי אם עבודת אדמה ולא תשים מגמתה למסחר ולחרושת המעשה שהוא מורכב עם המסחר, לָשׂוּם מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא על פי זה המצב מתבודדת לעצמה ואין לה מקום לקלוט רוחות של  דיעות ומדות חדשות מיתר האומות" (עין איה על מסכת ביכורים).

 

 כוח המסחר שייך לשכלול העולם ולפיתוח התרבות האנושית. הסחר מפגיש בין רחוקים, מקרב בין תרבויות, מפרה דעות, מבסס ומקדם את הניסיון האנושי, קושר ומאחד בין עמים וחברות. כל היכולת האנושית להתפתח מבחינה תרבותית ומדעית היא מכוח המציאות החברתית אשר צוברת ניסיון וידע ומחליפה דעות. כל אדם גדול, וכל דור, אשר תורמים לקידום החברה האנושית באופן משמעותי במשך הדורות, הם כגמד על גבי ענק ביחס לכל הדעת וכל החכמה המצטברת במהלך ההיסטוריה האנושית. לכן הקשר המסחרי המשמש בסיס לקשר החברתי-תרבותי בעולם, הוא בעל חשיבות רבה כל כך לקידום וקידמה, והוא מעצת ה' שבסדר הבריאה לפתח ולשכלל את עולמו בחכמה.

 

כל זה נכון והכרחי בכללי חייהם של אומות העולם, אשר טבע חייהם הלאומיים מיוסד על הערך הקיומי של החיים. מאותה נקודה נמוכה צריכים הם להתפתח בדינמיקה היסטורית אל עבר צורת החיים היותר מפותחת של האדם, אל החיים הכלליים, של חיי הרוח והמוסר העליון, ולצמוח מלמטה למעלה בהדרגתיות מתמדת כלפי המימוש האיכותי של צלם אלוהים שבאדם. כוח המסחר בעולם ממלא במגמה דינמית זו תפקיד חשוב ומרכזי.

בכללי חיים אלה החקלאות מקבלת אופי של סְגִירוּת, פרימיטיביות, חוסר פתיחות למרחב העולמי ולמימד המשוכלל של החיים, מפני שהיא תלויה ומוגבלת במקום ותנאיו, ועונה על צרכי החיים הקיומיים המקומיים. וממילא היא איננה משתלבת עם כוח המסחר, השואף לחיים איכותיים יותר, בהיותה עונה על צרכים הכרחיים וקיומיים של החיים בלבד.

 

בחיים הישראליים חוקי החיים שונים הם:

 

"אמנם עם ד' אלה אף על פי שתכליתם הוא ודאי להיות עם חכם ונבון כלילי המעלות המידות והדעות היותר טהורות ומושכלות, מכל מקום חפץ ד' הוא שיהיו דווקא נטועים על אדמתם נהנים וניזונים מטוב ארצם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא ישימו כל מעיינם בענייני כלכלה זולת עבודת אדמתם ויבולה, שמביא להיות נפזר בעמים שונים לעשות מסחר וקנין" (שם).

 

במבט ראשון יש כאן קונפליקט מסוים. שהרי מרכז חייו של עם ישראל הם החיים הרוחניים, האידיאלים, החוכמה הכוללת והרחבה, ואם כן היה מקום לחשוב, שעם ישראל - אולי יותר מכל עם אחר - מתאים לו לבסס את מרכז העשייה הכלכלית שלו על מערכת של מסחר בינלאומי, והכלכלה וביסוס החיים החומריים יהיו רחבי אופקים, מלאי יצירתיות וגירויים. אך לא כך הם פני הדברים לפי התמונה האידיאלית של האומה העוסקת בחקלאות במרכז חייה, מה שמצביע על שוני עקרוני במבנה החיים היסודי של עם ישראל:

 

"והוא, מפני שכבר שם בכוח האומה היקרה הזאת שתהיה יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון וכל כשרון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ.

אמנם באומות העולם כוח המסחר יחזק את האגד החברותי, מפני המשא ומתן שיש להסוחרים הצריכים זה לזה, ועובדי אדמה שככל אחד מתענג על טוב ארצו אינם נאגדים זה עם זה על ידי דברים כאלה" (שם).

 

בעם ישראל האיכות הרוחנית היא פסגת שאיפותינו. החיים בקומתם הגדולה, רוחב דעת, דעה אלוהית, מוסר אלוהי עליון - אליהם מרכז מאוויינו.

החידוש בחיים הישראליים הוא, שאת שיעור הקומה האיכותי הזה אנחנו לא רוכשים מבחוץ - על ידי מערכת היחסים הבינלאומית, אלא ממעיין החיים האינסופי הטמון בעצם המציאות ההיסטורית הישראלית, אשר כל הגודל העליון של החיים, הוא עצם הקיום של החיים הישראליים.

 

"כל מה שהיותר חכמים והיותר מעולים יכולים הם לחשוב, כבר נמצא באוצרנו בצורה יותר שלמה, יותר עליונה, ובעיקר יותר אלוהית"(אגרות הראיה, אגרת מ"ד).

 

סוד ההיסטוריה הישראלית הוא המניע האלוהי של החיים האלה, וזה מה שהופך את כל חוקי החיים שלנו לשונים תהומית מכל אורגן חיים לאומי אחר שקיים בעולם.

ההבדל בין ישראל לאומות העולם מתחיל מראשית היצירה שלנו. עם ישראל נוצר בגלל הרעיון האלוהי, מתוך המניע האלוהי של הבריאה, וזה מה שקובע את כל משמעות החיים בקרבנו.

עם ישראל רוצה לחיות, לא בכדי להתקיים, רצון החיים של האומה יונק מהתכלית המוסרית שיש בהוויה בכללה (אורות ישראל פרק א'). רצון זה וחוכמה זו טבועים בקרבנו פנימה ומהם אנו שואבים את רוחב הדעת, את המוסר העליון, את האידיאלים הנצחיים.

 

"אמנם כך היא המידה שיהיה האגד המקשר את עם ד', אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אם קשר רוחני, אהבת ד' ותורתו, שכל הטוב והנשגב היוצא מזה אינו נבנה כי אם על ידי כוח העממי שבעם ישראל" (שם).

 

מה שמאגד אותנו כאומה הוא האידיאל האלוהי, האהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת הטוב מצד עצמו. אין לנו חיים אינטרסנטיים, אלא אהבת הכל, אהבת ה' ותורתו. כל שמירתנו על חיינו, ההגנה על עצמנו, הדאגה לשלום החיים שלנו, הרחבת החיים, נובעים הם באמת מהדאגה לטוב ולמוסר, לעתיד האנושות כולה על כל מרחביה.

זו הסיבה שהחיים הקיומיים שלנו מתאפיינים באופי הריכוזי-פנימי, זהו מבנה החיים הראוי לאומה אשר כל אוצרות חייה האדירים הם ממנה, בתוכיותה ובעצמיותה.

זוהי אחת מן הסיבות שהתורה מתארת את עם ישראל בהרחבה כה רבה כעם חקלאי, והתורה מרבה בהדרכתה האלוהית בכל הכיכר של המצוות התלויות בארץ. ההגעה וההתנחלות בארץ תתבטא  בהשתרשות החקלאית, שמאפיינת את תרבות הכלכלה הישראלית,  גידולי הארץ ושמירת המצוות התלויות בה.

 

התרבות הכלכלית בישראל

 

כיצד יראו חיי הכלכלה ותרבותם לאור האפיון המיוחד להם בישראל: האם יצטמצו אך ורק בחקלאות או יתפתחו לענפים וסגנונות נוספים?  האם הם מתאימים לאופי חיינו במדינת ישראל המתחדשת בחסדי ה' ?

בתפילת שמונה עשרה, עיקר בקשתנו על הפרנסה והכלכלה כפי שמבוטאת בנוסח הברכה, הוא על הצלחת החקלאות: "ברך עלינו ה' אלוהינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן ברכה על פני האדמה ושבענו מטובה…", כל זאת לא בגלל שבזמן תקנת התפילה עיקר הפרנסה הייתה מהחקלאות, אלא משום שתפילת שמונה עשרה מסדרת את עולם הערכים והרצונות הכלל ישראליים שלנו באופן מרומם. התפילה על החקלאות, היא הכמיהה לעצמאותו הכלכלית של עם ישראל בארצו, עצמאות שבראש וראשונה מיוסדת דווקא על החקלאות הארצישראלית, המהווה את הבסיס העמוק לכל קומות החיים הכלכליים המשוכללים יותר.

החקלאות כערך, אינה משביתה את החשיבות של פיתוח חיי מסחר,תעשייה מתקדמת ועתירת ידע במדינה הישראלית, אך החקלאות היא הבסיס, היא בעלת המשקל הסגולי הגדול, והיא הנותנת לכל קומות החיים המשוכללות את מקומם, ערכם ומשמעותם הראויה.

 

זו גם הסיבה שבהעלאת הביכורים על ידי החקלאים לירושלים היו "כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום" (ביכורים פ"ג מ"ג). בעלי האומנויות, אנשי המסחר והתעשייה המתקדמת והמפותחת, מביעים את התבטלותם הערכית, כלפי החקלאים הישראליים, ובכך גם הם בעשייתם הענפה בתחומי הכלכלה השונים נקשרים לעולם הערכים הכלל ישראלי הפנימי,מה שנותן,עומק,משמעות וכיוונים ערכיים עמוקים לכל תחומי העשייה בהם כלל ישראל עסוק ועמל.

 

עם ישראל איננו עם של "איכרים" או "פַלָּחִים" פרימיטיביים. עם ישראל עוסק במרכז הכל בשיא הקדמה של הרוחניות והחכמה האלוהית, בכשרון הדעה היותר רוממה של החיים האנושיים, אשר כל מעיינותיו נשאבים מקרבנו פנימי, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", התורה האלוהית העליונה נשאבת היא דווקא מכוח התייחדותנו הלאומית. ולעובדת חיים זו יש משמעות רבה גם לסדר ולמבנה הכלכלי הנכון של מדינת ישראל.

 

לא לחינם, בסדר האידיאלי של תפילת שמונה עשרה, ברכת השנים מתרכזת בחקלאות כבסיס קיבוץ הגלויות שבברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו". כל זאת, גם בהיבט האידיאלי-כלכלי של המדינה המתרקמת. יש פה מבנה שהוא הסדר האלוהי הנכון והמתאים לאופייה המקורי של האומה הישראלית. ישנו קשר חורז בין החקלאות והכלכלה לבין קיבוץ גלויות וגאולת ישראל כאשר במרכז הקשר עומד משקלה הסגולי של החקלאות הישראלית.

 

 

עצמאות כלכלית - קמעא, קמעא

 

לא מקרה הוא, שמאז הקמת מדינת ישראל אנו סובלים מתלות כלכלית באומות העולם. זו איננה "תקלה טכנית" בלבד.

עצמאותה הכלכלית של מדינת ישראל נבנית קמעא קמעא. "מעט מעט אגרשנו מפניך" - לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני הפנימי, בו החרות הישראלית, והדעות הישראליות המקוריות נבנות בהדרגתיות ובאיתנות. ועל כן לא לחינם - זה לעומת זה, גם העצמאות הכלכלית של מדינת ישראל לא מתרחשת בבת אחת.

עצמאותנו - לאחר אלפיים שנות גלות - מתרקמת מתחתיות ארץ, ובשלבים איטיים והדרגתיים. אין כאן עיכוב חיצוני, אלא סדר אלוהי של בניין אמיתי, כפי גודל ועומק הכוחות הרוחניים אשר צריכים להיוולד ולצאת אל הפועל לאיטם בחייה המתרקמים של האומה הנגאלת בארץ ישראל.

 

בד בבד עם קניין עצמאותנו הרוחנית תלך ותתרקם עצמאותנו הכלכלית, ותתבסס השתרשותנו החקלאית באדמת ארץ ישראל כפי הצביון הישראלי המיוחד, להיותנו גוי אחד בארץ במלוא שעור הקומה הלאומי שלנו, מלוא רוחב ארצנו.

 

 

 



[1] הסבר זה מבוסס על הדרשה לשבת הגדול, "מאורות הראיה" הגדה של פסח עמ' ר"ה.