פגע וברח

פגע וברח

האם על פי דין תורה, ישנה הבחנה בין המקרה בו הפוגע מתנער ממעשיו לעומת מי שלוקח אחריות על מעשיו?

הרב אריאל בראלי | שבט תשע"ג

לאחרונה אנו שומעים הרבה על תאונות דרכים שהנהג האחראי על התאונה עזב את זירת האירוע וברח לו כדי לחסוך מעצמו תביעות כאלה ואחרות.

מדין תורה אין להבחין בין אדם שפגע ונשאר במקום האירוע ונושא באחריות למעשיו לבין זה המתנער ממעשיו. התורה, לא חילקה בין זה לזה ולא מצאנו בתורה פסוק המבדיל בין דינם של הללו,  אבל

לפי דיני התורה אדם שגנב משלם כפל רק אם ישנם עדים המעידים על כך[1] ואם שדד בנק בלילה באין איש רואה, הרי הוא פטור מכפל, גם מלקות הוא לא ילקה מפני שזה הוא לאו הניתק לעשה[2] , ואם כן מה ימנע אדם זה מלנסות לשלוח ידו בבנק שממולו...

דרך נכונה להבין עניין זה האיר לנו הרמב"ם[3]:

"כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם".

 

נמצא לדעת הרמב"ם שדבר זה נתון הוא לשיקולו הבלעדי של המלך בכל דור ודור. דוגמא לזה מצאנו אצל דוד המלך שאחרי שנתן הנביא בא אליו וסיפר לו על המעשה בכבשה של אותו עני (כבשת הרש)[4] 

"וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו:

 

ודוד שהכעיס אותו עד מאוד מעשה אותו העשיר חרץ את דינו:

 

"וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת:

וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל"

אולם המעיין בדיני התורה לא ימצא מקום לדינו של דוד המלך. התורה אסרה לגנוב ולא הבחינה בין אם הגניבה היא מעשיר או מעני ולא מצאנו עונש מוות לגנב, ומהיכן שאב דוד המלך את דינו?

הרב ראובן מרגליות בספרו טל תחיה (יצא מייד לאחר הצהרת בלפור) סובר שדינו של דוד מקורו במשפט המלך שאם כי התורה לא חייבה עונש מוות למי שגונב מכל מקום נתנה התורה סמכות למלך ישראל לדון ולענוש לפי ראות עיניו, כדברי הרמב"ם המובאים לעיל "להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם".

נמצא אם כן שחוץ מדיני התורה יש גם את דיני וחוקי המלך, והם נתונים לשיקול דעתו, ובראות דוד המלך את אכזריותו של אותו אדם שגזל ברוע לב את כבשת הרש חשב זאת לצורך הדור לענוש אותו יותר מכפי מידתו, למען יראו וייראו, ולענוש אנשים ערלי לב.

אם כי מלך אין לנו כיום אבל כבר למדנו מרן הרב קוק זצ"ל שבהעדר מלך ישוב כוח המלכות לאומה בכללה [5] נמצא אם כן שיש רשות להנהגת העם לענוש ביד קשה אדם שעושה עוול, ואם כן אדם כזה שפגע באדם אחר ומתנער מאחריותו למעשהו זהו מעשה חמור שמדיני המלכות היה מותר לענוש אותו יותר מדינו.

הרב מרגליות בספרו הנ"ל מסביר שמכיוון שיש רשות למלך לחוקק חוקים הנראים לו למען תיקון העם והמדינה שאם כן מן הראוי היה לכתוב ספר חוקים של דינים ועונשים שאינם כתובים בתורה,  קריאה גדולה קורא הרב מרגליות בספרו שם[6]:

"ולכן כיום כאשר עלינו לערוך אלו המוסדות הנחוצים להחיים המדיניים על הבית דין הראשי לערוך מלבד משפטי עונשים גם ספר משפטים כללי מחודש ומובן כי אלו המשפטים לא יהיו חוקי רומי העריצים כי אם דיני ישראל שקלטו לתוכן את רוח ישראל סבא ותורתו".

לצערינו אם כי עברו מאז קריאתו כשמונים וחמש שנה עוד לא נענתה קריאתו זו ועוד לא נכתב ספר חוקים זה...



[1] רמב"ם הלכות גניבה פ"ג ה"ז

[2] רמב"ם הלכות גניבה פ"א ה"א.

[3] רמב"ם הלכות מלכים פ"ג ה"י.

[4] שמואל ב', יב

[5] שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד, טו-א.

[6] טל תחיה עמוד נא.