עשיית דין לעצמו בתפיסת ממונו של החייב

עשיית דין לעצמו בתפיסת ממונו של החייב

אדם שילם עבור סחורה מראש, וכעת המוכר אינו מספק לו את הסחורה ומתחמק. האם הקונה רשאי לתפוס חפצים אחרים של החייב, ואפילו בכח?

הרב דרור טוויל | אמונת עתיך 104 (תשע"ד), עמ' 89- 91

שאלה

אדם שילם עבור סחורה מראש, וכעת המוכר אינו מספק לו את הסחורה ומתחמק ממנו.

א. אם הקונה רשאי לתפוס חפצים אחרים של החייב?

ב. האם עליו לתפוס בפני עדים?

ג. אם יש התנגדות של המוכר, האם הקונה יכול לתפוס בכוח?   

1. איסור מִשכון בהלוואה

המחבר ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' ד סעי' א) כתב שאף על פי שאדם עושה דין לעצמו, 'מ"מ אין לו רשות למשכנו בחובו'. יש הבדל בין תפיסת החפץ עצמו, שהיא מותרת, לבין תפיסה של כסף או נכסים אחרים בשוויו, שהיא אסורה. המחבר לא ביאר את סיבת הדין, אך הרמ"א כתב שסיבתו היא ההלכה המובאת בסי' צז סעי' ו. שם מתבאר כי יש איסור מִשכון מן התורה: 'אם בא למשכנו שלא בשעת הלואתו, לא ימשכננו הוא בעצמו, שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו'. מהמשך הסעיף ב'שלחן ערוך', מבואר שגם נטילת ממון של הלווה כשאינו נכנס לביתו אלא מצאו מחוץ לביתו ה"ז אסורה; וכן כתב הסמ"ע.[1]

והנה ב'שלחן ערוך' (סי' צז סעי' יד) מבואר שאיסור המִשכון הוא דווקא כלפי הלווה, אך אם מדובר בערב או בחוב שאינו בסיבת הלוואה, כגון שכר פועל וכדומה, אין איסור מִשכון:

במה דברים אמורים שאסור למשכנו הוא בעצמו, ושאסור ליכנס לביתו למשכנו אפילו שליח ב"ד, ללוה; אבל לערב, מותר למשכן בזרוע שלא על פי בית דין, וליכנס לביתו ליטול המשכון... וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו, בין שכר עצמו בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו, מותר למשכנו שלא על פי ב"ד, וליכנס לביתו למשכנו;  ואם זקף עליו השכר בהלואה, אסור.

על פי זה פסק הרמ"א (סי' ד סעי' א) לגבי עשיית דין לעצמו:

וי"א: דווקא בחובו ממש, אבל אם חייב לו בלא הלוואה, או שאין צריך למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר, מותר לתפסו (ריב"ש סי' שצו).

לסיכום, האיסור למשכן חל רק על מִשכון של הלוואה, אך בגביית חוב מחמת מקח - מותר למשכן.

2. עשיית דין לעצמו

יש לברר אם תפיסת ממון כנגד חוב, יוצרת זכויות משפטיות על הממון לתופס בו. הרמ"א (חו"מ סי' ד סעי' א) כתב בשם ה'מרדכי':

וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר, לא (מרדכי ונ"י פרק המניח).

כלומר, אף לדעת הסובר שמותר לאדם לעשות דין לעצמו, היתר זה מוגבל לגביית ממון שכבר היה בבעלותו, אך לא לגביית חוב או אפילו משכון, כיוון שהממון שנוטל אינו שלו. הקשו על דברי ה'מרדכי': הרי בגמרא (בבא מציעא קטו ע"א) מפורש שמותר למשכן ממון שאינו שלו? והעלו כמה תירוצים:

א. הסמ"ע[2] כתב שעשיית דין לעצמו על ידי הכאה נאסרה, אך תפיסה בלי אלימות מותרת, אף שאין זה ממון שלו.

ב. הגר"א[3] תירץ שהתפיסה בגמרא היא מרצונו של החייב, והחידוש בה שאין איסור כניסה לביתו לשם מִשכון.

לסיכום, אם הקונה תופס בלא הכאה, לדעת הסמ"ע תפיסה כזו אפשרית לכל הדעות. לדעת הגר"א בפירוש ה'מרדכי', תפיסה כזו אסורה.

3. תנאי לכל תפיסה: יכולת הוכחה בבית דין

לאחר שכתב שאדם יכול לעשות דין לעצמו, הוסיף ה'מחבר' ב'שלחן ערוך': 'והוא שיוכל לברר ששלו[4] הוא נוטל בדין'. מדברי האחרונים[5] נראה שאפשרות הבירור היא תנאי לאפשרות עשיית הדין לעצמו. תנאי זה ניתן לביאור בשני אופנים:

א. עשיית דין לעצמו אינה 'עקיפה' של מערכת המשפט, אלא היא פעולה שהיא חלק ממערכת המשפט. העושה דין לעצמו פועל תחת בית הדין, ומעשיו הם בבחינת 'קיצור הליכים' בלבד. כיוון שכך, האפשרות לפעול בדרך זו מותנית ביכולת העמידה בדרישות ההליך המשפטי בבית דין. הצורך ביכולת לברר בבית הדין הוא עניין עקרוני, ובלא עמידה בכך אין לאדם סמכות לעשות דין לעצמו.

ב. כדי למנוע תביעות הדדיות מיותרות, הגבילו חכמים את האפשרות לעשות דין לעצמו רק למצבים שיכולים לברר שיש הצדקה לכך בדין. אם הבעלים יחטוף מהחייב את החפץ בפני עדים, באופן שבית הדין יוציאו מהחוטף, נמצא שלא הועיל כלל במה שעשה דין לעצמו. יתרה מזאת, אם יכה את החייב בפני העדים ויחבול בו או יזיק לממונו, עוד יופסד בשל כך, שהרי יתבע אותו החייב בבית הדין על ידי העדים על החבלה או הנזק.

4. תפיסה בלא ראיה

כאמור, התנאי הבסיסי לעשיית דין עצמית היא יכולת הוכחה בבית הדין שאכן יש הצדקה לתפיסה. אולם ישנו מקרה שבו לחלק מהפוסקים, הותר לתפוס אף בלא הוכחה על צדקת התפיסה. הרמ"א הביא דעת המהרי"ק, שנטילת משכון כדי לרדת לדין, אם נוטלו בלא הכאה – אין נטילתו בבחינת עשיית דין לעצמו:

י"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו כגון שמכהו, ולכן לא יוכל לעשות אלא אם כן יוכל לברר שהוא שלו, אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון, יכול לעשות בכל ענין, ויורד אח"כ עמו לדין (מהרי"ק שורש סי' קס"א).  

בביאור הדברים נחלקו האחרונים:

א. הסמ"ע[6] ביאר שלדעת המהרי"ק, תפיסה בעלמא כדי לירד לדין מותרת גם כשאינו יכול להביא ראיה לבית הדין. והקשה הסמ"ע (שם), שמדברי הטור והמהרי"ק עצמו משמע שגם בתפיסה בעלמא, יש צורך ביכולת בירור בבית הדין, וכיצד כתב הרמ"א שאין צורך לברר? תירץ הסמ"ע שיש להבחין בין שני מצבים. אם הצד שכנגדו כופר בחובו, כגון בגזלה, אז אין אפשרות תפיסה אלא אם כן יכול לברר את צדקתו בבית הדין. אך אם הצד שכנגד אינו כופר בחוב, אזי מותר לתפוס בפני עדים, גם בלא אפשרות בירור בבית הדין, שהרי ייתכן שהנתבע יודה בחובו.

ב. 'נתיבות המשפט' (שם), חלק על הסמ"ע, וכתב שבכל מקרה צריך שתהיה יכולת לברר בבית הדין. לסיכום, נטילת ממון בפני עדים בלא הכאה שמטרתה למשכון בעלמא כדי לרדת מיד לדין, לדעת הסמ"ע – מותרת, אך לדעת 'נתיבות המשפט' – אסורה גם היא.

סיכום

א. בגביית חוב מחמת מקח אין איסור מִשכון לכל הדעות, ולכן יכול בעל החוב לתפוס  כסף מן החייב.

ב. אם יש לו ראיות הקבילות בבית הדין, אזי הוא רשאי להפעיל כוח לשם תפיסת ממון.

ג. בנטילת משכון כדי לירד לדין הנעשית בפני עדים, נחלקו האחרונים.  לדעת הסמ"ע ה"ז מותר, אך לדעת 'נתיבות המשפט' – אסור.



[1].     סמ"ע, חו"מ סי' צז ס"ק ז.

[2].     סמ"ע, חו"מ סי' ד ס"ק ג.

[3].     ביאור הגר"א, חו"מ סי' ד ס"ק טו.

[4].     לפעמים התפיסה עצמה יוצרת ראיה - כתב הסמ"ע, ס"ק ב, שאם תופס שלא בפני עדים, יש לתופס טענת מיגו שיכול לומר להד"מ. וכן כתב הש"ך, סי' ד ס"ק ג, וכתב שכן נכתב בתשובת הרא"ש, כלל סד סי' א.

[5].     סמ"ע, שם ס"ק ב; בהגר"א, שם ס"ק ה.

[6].     סמ"ע, שם.