השוואה בין חוק ההוצאה לפועל לדין 'מסדרין לבעל חוב'

השוואה בין חוק ההוצאה לפועל לדין 'מסדרין לבעל חוב'

'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. ופירש רש"י: 'שופטים – דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים – הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט'.

הרב הלל גפן | אמונת עתיך 102 (תשע"ד), עמ' 105- 113

א. מבוא

אמרה תורה[1] 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. ופירש רש"י: 'שופטים – דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים – הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט'. מכאן למדנו שאין די בכך שבית הדין יאמר את דברו, אלא צריך שיהיה מוסד המופקד על אכיפת פסקי הדין והוצאתם אל הפועל. במדינת ישראל מוסד זה הוא 'רשות הגבייה'. במאמר זה נשתמש בשמה הקודם 'הוצאה לפועל' (להלן: הוצל"פ),  כיוון שהוא מוכר יותר לציבור.

שני סוגים של בתי דין דנים על פי דין תורה: בתי דין רבניים ובתי דין לממונות. בתי הדין הרבניים דנים דיני אישות מתוקף סמכותם על פי החוק, והמוסד המופקד על אכיפת פסק דינם הוא מוסד ההוצל"פ[2]. בתי הדין לממונות הם בתי דין פרטיים, הפועלים מכוח חוק הבוררות. פסקי הדין שלהם מחייבים את הצדדים על פי הסכם הבוררות שחתמו עליו, ולאחר אישור של בית משפט - אפשר לאכוף אותם באמצעות מוסד ההוצאה לפועל.

כוונת מאמר זה היא לבחון את התנהלות ההוצל"פ בנוגע לעיקול נכסים חיוניים; הואיל וכמה מפוסקי זמננו ציינו שיש חשש שמא שליחי הוצל"פ יגבו דברים חיוניים שאינם רשאים לגבותם על פי דין תורה. כמה דוגמאות לכך: הרב ישראל פישר[3] חושש שמא שליחי הוצל"פ גובים מה שעל פי דין 'מסדרין לבעל חוב' צריך להניח ללווה. אמנם נחלקו הראשונים האם בחוב שנוצר בדרך מקח וממכר (ולא בהלוואה) חל דין 'מסדרין לבעל חוב', אך צריך לחוש לדעות שדין זה חל גם במקח וממכר או בשכר שכיר וכד'. גם הרב משה שטרנבוך[4] חושש לכך שהוצל"פ לא תשאיר לחייב את צרכיו החיוניים, ובכך יעבור הנושה על דין 'מסדרין לבעל חוב'. בדבריו של הרב שטרנבוך ניכרת נימה של חוסר אמון במערכת, 'אלו שיונקים כחם מערכאות ואינם מאמינים בתורת משה'. ולכן הוא מטיל על בית הדין את חובת בירור מצבו הכלכלי של החייב ומידת יכולתו לפרוע את חובו. אולם, יכולתו של בית הדין לברר את מצב הכלכלי של החייב מתבססת במידה מרובה על החרם שמחרימים את החייב אם הוא מסתיר רכוש שיש לו[5]. ואם החייב אינו מתחשב בחרם, קשה לבחון זאת. 'שבט הלוי'[6] כתב שבית הדין יכול לאשר לבעל המחאה שלא כובדה לפנות להוצל"פ כאשר החוב ברור והחייב אינו רוצה לשלם, ובתנאי שלא יעברו על דין 'מסדרין לבעל חוב'.

להלן נערוך השוואה בין חוק ההוצאה לפועל לדיני 'מסדרין לבעל חוב', ונבחן האומנם סעיפי החוק מאפשרים לגבות מהחייב יותר ממה שמתירה ההלכה. נראה שחשש זה הוא חשש קטן, ולעומת זאת ייתכן שישנן בעיות אחרות שלא הוזכרו בדברי פוסקי זמננו[7].

 

ב. המקור לדין

במשנה[8] בערכין כתוב שהאומר 'ערכי עלי' ובא גזבר למשכנו ואין ידו משגת, משייר לו כדי חייו ונוטל השאר ויצא ידי הקדש. נחלקו תנאים האם כאשר גובים מנכסי החייב, מותירים לו מהם את צרכי חייו. חכמים סוברים 'מסדרים[9] לבעל חוב', ולומדים הלכה זו מערכין, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שאין מסדרים אלא בערכין ולא בבעל חוב.

להלכה נחלקו הפוסקים: לדעתו של רבנו תם[10] יש לפסוק כרשב"ג, ולעומתו לדעת רוב הראשונים[11] יש לפסוק כחכמים, ש'מסדרין לבעל חוב', וכך נפסק בשולחן ערוך[12].

עיון בחוק ההוצאה לפועל מגלה שגם החוק הישראלי קובע שיש נכסים שאין לעקל אותם, ולכן עלינו לבדוק אם הגדרת הנכסים שאין לעקל המובאת בחוק חופפת להגדרת הנכסים לפי דין תורה. אפשר לחלק את הדברים שמניחים לחייב ואין גובים אותם ממנו לכמה סוגים עיקריים: הסוג הראשון הוא צרכיו הבסיסיים של החייב, כמו מזון לשלושים יום וכסות לשניים עשר חודש. הסוג השני הוא כלי אומנותו של החייב, שהוא זקוק להם כדי לעשות מלאכתו ולהתפרנס. מלבד זאת דנים הפוסקים על נכסים נוספים, כמו צורכי אשתו ובניו של החייב, נכסים שהוא זקוק להם למלאכתו, ספרי קודש וכדומה.

 

ג. צרכיו הבסיסיים של החייב

1. צורכי מזון

על פי ההלכה מניחים לחייב מזון לשלושים יום[13]. אם יש בביתו מזון, מניחים ממנו מזון לשלושים יום ואת השאר נותנים למלווה. אם אין מזון בביתו, מוכרים חלק מן המיטלטלין ונותנים ללווה כדי שיהיו בידו דמי מזונות לשלושים יום[14]. כמו כן, מניחים לו כסות לשניים עשר חודש.

אם היה לבוש בגדים יקרים, נחלקו בזה תנאים. לדעת ר' ישמעאל ור' עקיבא מניחים לו את בגדיו היקרים, ולדעת חכמים מסירים אותם ממנו ונותנים לו בגדים הראויים לו[15]; והלכה כחכמים[16].

גם מזון משאירים לחייב כבינוני שבעיר, ואין משאירים לו מאכלים יקרים כפי שהיה רגיל לאכול[17]. וכך פסק הרמב"ם[18]:

יוציא... מזון הראוי לו וכסות הראוי לו, לא אכילת הזוללים והסובאין או בני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו...

אמנם ה'אמרי ברוך'[19] הביא את דברי מהר"ם מרוטנבורג[20], שכתב:

ומזונות לשלשים יום. ואם היה עשיר ורגיל בהוצאת עשירים נותנים לו כמו שהיה רגיל, וכן עני ובינוני. אבל אם [היה] עני ורגיל להוציא בעושר לא יתנו לו כי אם הרגיל לעניים.

נראה שלדעת הרמב"ם גם אם החייב היה עשיר, אין נותנים לו כמו שהיה רגיל אלא כבינוני. אולם, המהר"ם סבר שמאפשרים לו לשמור על רמת החיים שהתרגל אליה.

לעומת זאת כתב הרא"ה[21] שמניחים לו מזון וכסות כבינוני, ואין פוחתים לו, גם אם היה רגיל לפני כן לאכול כעני או ללבוש בגדים מטולאים, וכן פסק הרמ"א[22]. לפי הסמ"ע[23], טעמו הוא שמתחילה צמצם החייב בהוצאותיו כדי לפרנס מהמותר את אנשי ביתו, אבל עתה שאין מניחים עבורם כלום - אין הוא צריך להרעיב את עצמו בשביל המלווה. אמנם הסמ"ע העיר שמלשון הרמב"ם והשו"ע, שנותנים לו מזון 'כדרכו', לא משמע כדברי הרא"ה. אלא אם כן נידחק ונפרש שכוונתם במילה 'כדרכו' היא לאופן שבו ראוי שתהיה דרכו, כלומר לאופן הבינוני.

על פי החוק, אין מעקלים 'צורכי אוכל כדי מחיית החייב ובני משפחתו הגרים עמו, לתקופה של שלושים יום'. להלן נדון בעמדת ההלכה לגבי צורכי בני המשפחה של החייב, אך לגבי החייב עצמו, אין הבדל מפורש בין לשון החוק לבין ההלכה.

 

2. צורכי בני המשפחה של החייב

על פי ההלכה מניחים לחייב את צורכי מחייתו, אך לא את צורכי בני משפחתו. המקור לכך הוא בדיני ערכין, שבהם נאמר[24]:

אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו, נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו ותפִליו, לו אבל לא לאשתו ולבניו.

היות ודיני סידור נכסים בבעל חוב נלמדו מערכין, הרי שגם לעניין צורכי בני משפחתו נוהג אותו דין, וזכותו של המלווה קודמת לזכות אשתו ובניו של הלווה. יש לציין שהדיון על צורכי אשתו ובניו של הלווה אינו מבוסס רק על כבוד האדם, שלא יישארו בלא פרנסה. הדיון מבוסס גם על זכות משפטית של האישה (ובמידה כלשהי, גם של הילדים). כיוון שהבעל חייב במזונותיה של אשתו, זכות זו מגדירה את האישה בעלת חוב הבאה לגבות את חובה מבעלה, ואין סיבה שהמלווה הבא לגבות את חובו יהיה קודם לה.

אכן, היו מן הראשונים[25] שטענו שאם החייב נשא את האישה קודם ההלוואה, נמצא שכבר התחייב במזונותיה לפני שלווה. אם כך זכותה קודמת לזכות המלווה, ועל כן האישה תישבע ותיטול מזונותיה[26]. לעומתם טען הרי"ף[27] שלעולם זכות המלווה קודמת, ואפילו אם קדמו הנישואין להלוואה. טעמו של הרי"ף הוא שזכות המלווה היא מן התורה, כיוון ש'שעבודא דאורייתא', ואילו זכות האישה למזונות היא מדרבנן בלבד.

הרמב"ם[28] פסק אף הוא כשיטת הרי"ף, שזכות המלווה קודמת לזכות אשתו של החייב. המפרשים הקשו על דברי הרמב"ם, כיוון שלשיטתו הבעל חייב במזונות אשתו מן התורה[29], ואם כן, שעבודה אינו נופל משעבודו של המלווה! למרות זאת, לדעת הרמב"ם זכות המלווה קודמת לזכות האישה, משום שלמדנו דין 'מסדרין לבעל חוב' מערכין, ושם שנינו שנותנים לו אבל לא לאשתו ולבניו[30].

נמצא שבנושא זה יש הבדל בין החוק לבין ההלכה, כיוון שלפי החוק יש לשייר ללווה גם 'מחיית בני משפחתו הגרים עמו'. אלא שהבדל זה אינו אמור למנוע מהתובע את ההזדקקות לשירותי ההוצל"פ, כיוון שהחוק מקל עם החייב, ואין חשש שהוצל"פ תגבה ממנו מה שלפי דין תורה אסור לגבותו.

 

3. מיטות וכלי מיטה

לפי ההלכה, 'מניחים לו מיטה ומצע ושאר צרכי המיטה הראויים לו לישן עליהם, כגון כרים כסתות וסדינים'[31]. בזמן הגמרא היו משאירים לו מיטה נוספת לאכול עליה, כיוון שבזמנם נהגו לאכול בהסבה על המיטה. בימינו אין נוהגים לאכול בהסבה, ומסתבר שיש להניח לו כיסא ושולחן[32].

 

4. כלי אוכל, כלי מטבח וכלי בית חיוניים

לפי ההלכה, כאשר ממשכנים את החייב אין נוטלים ממנו למשכון דבר שעושים בו אוכל נפש, שנאמר[33] 'לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל'; ודרשו חז"ל במשנה[34] 'לא ריחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חֹבל'. נחלקו הראשונים בפירוש הביטוי 'דבר שעושים בו אוכל נפש'. לדעת רש"י[35] כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס ממנה נחשבים 'דבר שעושים בו אוכל נפש'. אבל לדעת ר"ת[36], הכוונה היא דווקא לכלים שמכינים איתם את האוכל עצמו, כגון סכין של שחיטה או פרות הדשות את התבואה; וכך נפסק גם ב'שולחן ערוך'[37].

לעומת זאת כאשר גובים מן החייב את חובו בתורת פירעון ולא בתורת משכון, אין מניחים לו כלי אוכל נפש:

מסדרין לבעל חוב. כיצד, אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת (ואפילו כלי אוכל נפש)[38].

בית הדין הרבני הגדול[39] ציוה על בעל למכור תנור גז שרכש (או להחזירו למוכר), כדי שיהיה בידו ממון לפרוע את מזונות בניו, אף על פי שתנור הגז משמש לבישול. בית הדין הזכיר את דברי הרמ"ה[40], המונה תנור בין שאר כלי אוכל נפש שאין ממשכנים, ואת דברי השו"ע, המונה ביניהם ערבות ויורות, שגם הן משמשות לבישול.

על פי חוק ההוצאה לפועל אין גובים מן החייב 'כלי אוכל, כלי מטבח וכלי בית אחרים שהם צרכים חיוניים לחייב...'. נמצא שאף בנושא זה החוק מקל עם החייב יחסית להלכה, ואין חשש שעל ידי פנייה להוצל"פ תיגבה גבייה שלא כדין.

 

5. תשמישי קדושה

בהלכה מצאנו שמניחים לחייב את תפיליו:

אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו, נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו ותפליו[41].

היו מן הפוסקים[42] שסברו שכשם שמניחים לחייב את תפליו כך מניחים לו גם את ספריו, אם הוא תלמיד חכם וזקוק להם. הטעם הוא משום שגובים את מה שמוגדר 'נכסים', ואילו ספר תורה, הגמרא[43] מסתפקת האם הוא מוגדר 'נכס', ועל כן מספק אין לגבותו. פוסקים אחרים[44] חילקו ואמרו שאין גובים ספר תורה, שהוא אינו מוגדר 'נכס' משום שאסור למוכרו, אך שאר ספרים - גובים.

להלכה נפסק כדעת ר' יהודה אלברצלוני, שגובים מהחייב את ספריו. כיוון שהטעם לכך שאין גובים תפילין אינו משום שהתפילין הם 'תשמישי קדושה', אלא משום שתפילין הם 'דרך מלבוש ומצוה שבגופו', כלומר רואים בתפילין אחד ממלבושיו הנצרכים של החייב. משום כך חילקו הפוסקים בין תפילין לבין ספריו של החייב, ופסקו שאפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, אין מניחים לו ספריו, ואפילו ספר תורה, 'לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם'[45]. לפי זה ודאי גובים מהחייב חנוכיית כסף או גביע לקידוש, כיוון שהוא יכול להדליק נרות חנוכה גם בלי חנוכייה, ולקדש בכוס הרגילה שהוא שותה בה.

הב"ח[46] כתב שגובים מהחייב את ספריו, כיוון שהם 'נכסים שאינם צריכים לו', שהרי הוא יכול ללמוד בספרי חברו. ולכן, כתב הב"ח, בימינו יהיה לספר תורה דין שונה מאשר בדורות הראשונים. כיוון שבדורת ראשונים היו לומדים מתוך ספר תורה כמו משאר הספרים, אבל בימינו כותבים ספר תורה ומניחים אותו בארון הקודש שבבית הכנסת, ו'דעת כל אדם שלא למכרה אפילו יגיע לידי עוני', ועל כן גם בעל חוב אינו גובה ממנו. במקום אחר[47] כתב הב"ח שאם המנהג הוא שאדם מניח את ספר התורה שלו בבית הכנסת, וכשהוא רוצה הוא לוקח אותו משם, ואם ירד מנכסיו הוא מוכרו לאחרים, אזי גם בעל חוב יכול לגבות ממנו. וכך הכריע הש"ך[48], שבעל חוב גובה ספר תורה. מכל מקום אפשר ללמוד מהדיון הזה מהי ההגדרה של 'נכסים' שבעל חוב גובה מהם: כל דבר שהחייב היה מוכרו לצורך פרנסתו בשעת עוני ודוחק גדול, גם בעל החוב מוכרו כדי לגבות את חובו.

על פי החוק הישראלי אין גובים מן החייב 'דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו'. גם כאן החוק מקל עם החייב, ולפיכך אין חשש שעל ידי פניה להוצל"פ יגבה מן החייב מה שלפי דין תורה אסור לגבות, אף על פי שהגדרות החוק אינן תואמות את ההלכה.

 

6. כלי אומנות

במשנה[49] נאמר:

אם היה אומן - נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, חרש - נותנין לו שני מצעדין ושני מגירות; רבי אליעזר אומר: אם היה איכר - נותן לו צמדו, חמר - נותן לו חמורו.

חכמים חולקים על ר' אליעזר, וסוברים שאין מניחים לו את צמדו או את חמורו, כיוון שאלו אינם בגדר 'כלי אומנות' אלא 'נכסים'[50], על אף שהוא זקוק להם למלאכתו. הרמב"ם[51] פסק כדעת חכמים.

מהי ההגדרה המבחינה בין 'כלי אומנות' ל'נכסים'? נראה לומר שישנם כלי אומנות שאין אדם מוכר אפילו אם הגיע לידי עוני גדול, כיוון שאם ימכרם לא יהיה לו ממה להתפרנס. אבל צמדו וחמורו של אדם, הוא עשוי למכור, ולכן הם מוגדרים 'נכסים'[52].

מעשה בקצב בקהילת בואנוס איירס שבארגנטינה, שהיה חייב לקהילתו סכום כסף גדול. רבה של הקהילה פנה אל הגרי"י וייס[53] בשאלה אם אפשר למכור את כלי האטליז, כגון מקרר חשמלי גדול ומסור גדול, כדי לגבות את החוב. לדעתו כלים אלו אינם כלי אומנות כיוון שהקצב יכול לעסוק במלאכתו גם בלעדיהם, וזו לשון התשובה:

והנה לפענ"ד החפצים הנ"ל אינם בכלל כלי אומנות, כי ארון מקרר, אעפ"י שנחוץ מאד במדינה חמה כמו ארגנטינה, בכ"ז אינו הכרחי, אם הקצב ימכור את הבשר מיד, כמו שעשו לפני שהומצא המקרר החשמלי, וה"ה למסור החשמלי, כי יכולין לשבור את העצמות גם בקופיץ פשוט, כמו שעשו מקדמת דנא.

מדברי הגרי"י וייס משמע שהוא מסכים להגדרתו של הרב השואל, אם כי תשובתו היא שבמקרה המסוים הזה הקהילה צריכה לנהוג עם הקצב לפנים משורת הדין. הרב י"י בלוי[54] מפקפק במסקנה זו, וכותב שהיום כלים אלו נחשבים הכרחיים באטליז, ואין לדבר אלא מקומו ושעתו. מכל מקום למדנו שלדעתם ההגדרה של 'כלי אומנות' היא כלים שאי אפשר לתפקד בלעדיהם.

על פי חוק ההוצאה לפועל[55] אין גובים מן החייב:

(4) כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, וכן בעלי חיים, שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, ובלבד ששוויים אינו עולה על סכום שנקבע בתקנות, ואם היו מכונות - בתנאי שהחייב עובד בהן בעצמו או בעזרת שני עובדים לכל היותר.

גם בלשון החוק ניכר הניסיון להבחין בין כלי אומנות בסיסיים לבין 'נכסים'. הבחנה זו נדרשת בעיקר לגבי מכונות, שהן נכסים שערכם עשוי להיות רב ולעלות סכום כסף נכבד. ההבחנה שהמחוקק הבחין היא בין מכונות שהחייב עצמו יכול להפעילן (כולל מכונות שיכול להפעילן בעזרה מועטה), לבין מכונות המופעלות על ידי פועלים.

 

7. בית שדר בו

הש"ך[56] כתב שמוציאים את החייב מביתו, וכן כתב מהר"א בן ששון[57], שאין מרחמים בדין ומוציאים את הלווה מביתו, כיוון שהוא משועבד לבעל חובו. מקור הדין הוא בדברי רבנו ירוחם, שכתב שמקום בבית הכנסת הוא בכלל הנכסים ומוכרים אותו לצורך פירעון החוב. מסתבר שאין הכוונה להוציא את הלווה מביתו ולהניחו בלא קורת גג, שהרי קורת גג לראשו היא ודאי מהצרכים הבסיסיים של אדם, אלא שיש למצוא עבורו מקום מגורים זול יותר, או לשכור עבורו דירה.

יש לציין ש'ערוך השולחן'[58] מסייג את הדברים ואומר:

אם יהיה לו בזיון גדול כאשר יסור ממקומו שבבית הכנסת, יראה לי שאין לכופו למכור אותו, והוא הדין כל כהאי גוונא שהבזיון יוגדל מאד אין לכופו למכור.

לפי זה ייתכן שיש להימנע מהוצאת החייב מביתו אם הוצאתו תגרום לו ביזיון גדול[59]. ייתכן שהמקור לדברי 'ערוך השולחן' הוא בתשובת מהר"ם מרוטנברג[60], שהסביר את דברי הגמרא שגובים מן הלווה 'אפילו מגלימא דעל כתפיה':

ודוקא אם יש לו ב' סרבלים אחד יפה יותר מדאי יקח הלוה הטוב ויתן למלוה הגרוע אבל אם אין לו אלא א' גרוע לא יקח המלוה וישב הלוה ערום, שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

ר' יוסף ענגיל[61] הסביר זאת כך: בית דין גובה מן החייב כיוון שמוטלת עליו מצוות פריעת בעל חוב, ותפקידו של בית הדין לכפות את קיום המצווה. במקום שאין מצווה, כגון שהלווה פטור ממנה משום כבוד הבריות, גם בית הדין אינם כופים אותו. אמנם המהרי"ט[62] כתב שבעל חוב 'אינו יכול להוציאנו מבית דירה שלו שהוא דר בה עד י"ב חדשים דומיא דכסות דתנן בערכין מניחין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש'. אך כנראה כוונתו היא שלא להוציא את החייב מביתו בלא לתת לו אפשרות להיערך למקום דיור חילופי, ולכן הוא מדמה זאת להשארת החייב בלא מזון ל' יום. משמע שאפשר להוציא את החייב מביתו לאחר י"ב חודש. דברי המהרי"ט מאפשרים לבית דין למכור את דירת החייב, בתנאי שיינתן לו להמשיך לדור בה עד י"ב חודש.

בחוק ההוצאה לפועל יש סעיף[63] העוסק בהגנת בית המגורים:

(א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

(ב) ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.

(ג) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על ביצועה של משכנתה או מימוש של משכון, זולת אם נרשמה המשכנתה לפני תחילת חוק זה, או אם פורש בשטר המשכנתה או בהסכם משכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה.

(ד) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה.

גם בנושא זה החוק מקל עם החייב, בכך שאינו מגביל את הגנת בית המגורים בזמן. על פי ההלכה משאירים לחייב את בית המגורים לי"ב חודש בלבד, ואילו לפי החוק אין הגבלה כזו.

 

סיכום

בדרך כלל, חוק ההוצאה לפועל מקל עם החייב יותר מאשר ההלכה. לפיכך החשש שמא ייגבו מהחייב חפצים שאין לגבותם על פי דין תורה הוא חשש קטן, שאין בכוחו למנוע מהזוכה בדין לפנות להוצל"פ. [64]

 



[1].     דברים טז, יח.

[2].     ראה פסקי דין רבניים י, עמ' קמה: 'הנוהג המקובל בבתי הדין לפסוק מזונות לאישה ומזונות לילדים ועם מתן פסק דין על ידי בית הדין, הוא עובר לביצוע על ידי הוצאה לפועל'.

[3].     הרב ישראל יעקב פישר, אבן ישראל ח, סי' צו.

[4].     תשובות והנהגות ג, סי' תמב.

[5].     שו"ע, חו"מ סי' צט סעי' א: 'התקינו הגאונים שמשביעין את הלוה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יותר על מה שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר... ומחרימין תחלה על מי שיודע לפלוני נכסים גלויים או טמונים ולא יודיע לב"ד'.

[6].     שו"ת שבט הלוי י, סי' רסג.

[7].     לדוגמא ראה מאמרנו 'הוצאות גבייה', אמונת עתיך 96, עמ' 98.

[8].     משנה ערכין כג ע"ב.

[9].     רש"י, ב"מ קיג ע"ב, ד"ה שמסדרין; והרא"ש, נדרים סה ע"ב, ד"ה שמע מינה, פירשו 'מסדרים' מלשון הערכה, ששמין להניח לו צרכי חייו, לשון והעריך אותו. פירוש נוסף הביא שם רש"י: 'שמשרדין' לשון שריד.

[10].   ספר הישר, סי' תקח, מובא בתוספות, ב"מ קיד ע"א, ד"ה מהו.

[11].   רי"ף, בבא מציעא סט ע"ב, ונימוקי יוסף שם; רא"ש שם, פ"ט סי' מז; רמב"ם, הל' מלוה ולווה פ"א ה"ז ופ"ב ה"א.

[12].   שו"ע, חו"מ סי' צז סעי' כג; וראה גם סי' צט סעי' א.

[13].   שו"ע, חו"מ סימן צז סעיף כג.

[14].   סמ"ע, סי' צז ס"ק מז.

[15].   בבא מציעא קיג ע"ב: 'הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה - מפשיטין אותה ממנו, ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו. ותנא משום רבי ישמעאל, ותנא משום רבי עקיבא: כל ישראל ראוין לאותה איצטלא'.

[16].   רמב"ם, הל' מלוה ולוה פ"א ה"ז: 'ונותנין לו מן הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש'.

[17].   סמ"ע, סי' צז ס"ק מח.

[18].   רמב"ם, הל' מלוה ולוה פ"ב ה"ב.

[19].   אמרי ברוך, על דברי הרמ"א, חו"מ סי' צז סעי' כג.

[20].   שו"ת מהר"ם מרוטנברג, ח"ד (דפוס פראג) סי' נא.

[21].   מובא בנימוקי יוסף שם.

[22].   רמ"א, חו"מ סי' צז סעי' כג.

[23].   סמ"ע, סי' צז ס"ק מח.

[24].   ערכין כג ע"ב.

[25].   רב האי גאון בשערי שבועה, ור"י בשערים, מובאים בהג' מימוניות, הל' מלוה פ"א ס"ק י.

[26].   ראה שו"ה, חו"מ סי' קד סעי' א: 'מי שיש עליו בעלי חובות הרבה, כל מי שקדם זמן קנין של שטרו, קודם הוא לגבות, בין קרקע בין מטלטלים...', ובסעי' יא: 'בכל מקום שאנו אומרים בזה יחלוקו, או שזכה הראשון, הזוכה בנכסים ישבע תחלה שעדיין לא נפרע מחובו'.

[27].   מובא בספר התרומות, שער א חלק א סעי' ד; ובב"י סי' צז.

[28].   רמב"ם, הל' מלוה ולווה פ"א ה"ז.

[29].   רמב"ם, הלכות אישות פי"ב ה"ב.

[30].   טעם זה מופיע בספר התרומות, שער א חלק א סעי' ד, והסביר גידולי תרומה שם, שטעם זה נצרך לדעת הרמב"ם.

[31].   שו"ע, חו"מ סי' צז סעי' יז.

[32].   ערוך השלחן, סי' צז סעי' כו.

[33].   דברים כד, ו.

[34].   בבא מציעא פט"ו מ"א.

[35].   רש"י, בבא מציעא קטז ע"א, ד"ה חבל וד"ה חייב. לפי גרסת רש"י, זוג של סַפרים הוא דבר שעושים בו אוכל נפש, כיוון שהסַפר מתפרנס על ידו.

[36].   תוספות, בבא מציעא קיג ע"א, ד"ה ואת המחרישה.

[37].   שו"ע, חו"מ סי' צז סעי' ח.

[38].   שו"ע ורמ"א, חו"מ סי' צז סעי' כג.

[39].   פד"ר, ח"ג עמ' רצט.

[40].   מובא בטור, סי' צז.

[41].   ערכין כג ע"ב. וכן נפסק בשו"ע, חו"מ סי' צז סעי' כג.

[42].   מובא בספר התרומות, שער א חלק א סי ח.

[43].   בבא בתרא קנא ע"א. הנפקא-מינה שם היא לעניין המוכר כל נכסיו, האם ספר התורה שלו כלול במכירה.

[44].   ספר התרומות, שער א חלק א סי' ח.

[45].   שו"ע, חו"מ סי' צז סעי' כג.

[46].   ב"ח, חו"מ סי' צז סעי' מ.

[47].   ב"ח, יו"ד סי' רנט סעי' ז.

[48].   ש"ך, חו"מ סי' צז ס"ק יג; ש"ך, יו"ד סי' רנט ס"ק ז.

[49].   ערכין פכ"ג מ"ב.

[50].   ערכין כד ע"א.

[51].   רמב"ם, הל' ערכים וחרמים פ"ג הי"ח.

[52].   ראה לעיל בסוף הסעיף העוסק בתשמישי קדושה.

[53].   שו"ת מנחת יצחק ה, סי' קכא.

[54].   פתחי חושן א, הלכות הלואה ואבידה פ"ב הערה נא.

[55].   סעיף 22 (א).

[56].   ש"ך, חו"מ סי' צז ס"ק יד.

[57].   שו"ת תורת אמת, סי' רטז.

[58].   ערוך השולחן, חו"מ סי' צז סעי' כו.

[59].   ראה פסקי דין – ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ג', פס"ד בעמ' מה, שכתבו: 'ובנידון דידן לא שמענו מפי הנתבעת שאם תצטרך לעבור מדירתה לדירה קטנה יותר יהיה בכך 'בזיון גדול', כי כמה אנשים מחליפים דירתם מפני סיבות כאלה ואחרות'. ומשמע שאם אכן יש טענה כזו - יש להתחשב בה.

[60].   שו"ת מהר"ם מרוטנברג, חלק ד (דפוס פראג) סימן ת.

[61].   גליוני הש"ס, בבא מציעא קיג ב.

[62].   שו"ת מהרי"ט א, סי' קיג.

[63].   סעיף 38: הגנת בית המגורים [תיקון: תשנ"ב, תשנ"ד].

[64].   'הוצאות גביה', אמונת עתיך 96, עמ' 98.