גריסת 'כתבי קודש קלים' ומחזוּר כתחליף לגניזה

גריסת 'כתבי קודש קלים' ומחזוּר כתחליף לגניזה

גניזת כתבי קודש שבלו הפכה לבעיה לאומית, מה עושים עם יותר מ7500 טון גניזה בשנה? איך ניתן לדאוג להטמנה מכובדת של הגנזים? האם לעלוני בית כנסת, מחברות לימודי מקצועות קודש ודפי עזר הנחשבים דברי תורה יש פתרון אחר?

הרב ישראל רוזן | גיליון 112 תמוז תשע"ו

א. מצוקת הגניזה

גניזת כתבי קודש שבלו או שלא זקוקים להם יותר הפכה להיות בעיה לאומית, ואולי גם עולמית, בהיקף משמעותי. בדו"ח של המשרד לשירותי הדת (שבט תשע"ה, ינואר 2015; נכתב על ידי מר יהודה כפיר מלשכת הסמנכ"ל) מובאים ממצאים שסופקו על ידי עמותות העוסקות בשירותי גניזה. המועצות הדתיות מתקשרות בחוזים עם עמותות אלו, והן מדווחות על יותר מ-7,500 טון גניזה בשנה (ב-2014) וקצב גידול של 10% בשנה! עלויות האיסוף יקרות ועמהן עלויות ההטמנה (= קבורה), אשר נעשית במערות ובמחצבות נטושות בתיאום עם הרשויות הרלבנטיות. המשרד להגנת הסביבה הוא גורם מרכזי בתמונה, הן באפיק החקיקה והן בגביית היטל הטמנה. בדו"ח הנ"ל נזכר כי 'עלויות ההטמנה עלו במהלך השנים מ-8 ש"ח לטון + מע"מ בשנת 2,000 עד ל-240 (!) ש"ח לטון + מע"מ' - פי 30. יתר על כן, אתרי הגניזה נחסמים עקב מילוים, ומקומות חליפיים - אין. קיים גם חוק האוסר העברת פסולת מתחומי הקו הירוק לשטחי יו"ש. להלן קטע מתוך הדו"ח הנזכר:

העמותות 'גניזה כללית' ו'גניזת קדש מרכזית' פנו בשנת 1997 למשרד להגנת הסביבה, וקבלו מהם אישור להטמין גניזה בתא ייעודי באתר סילוק פסולת מוצקה 'ברקת'. במשך שנים רבות שטח הפארק היה פצע פתוח בנוף ההררי של אזור שוהם. בשטח פעלה מחצבה ועם סיום פעולת החציבה במקום ננטשה המחצבה והיוותה, בנוסף למפגע נופי, גם מפגע בטיחותי. לפני כ-20 שנה החליטו הרשויות הרלבנטיות להתחיל בתכנית שיקום של המחצבה הישנה. תכנית זו, כמו אתרי חציבה נטושים אחרים בישראל, התבססה על מילויה בפסולת בניין וביצוע תכנית שיקום נופי. הטיפול בפסולת בפארק מיחזור ברקת עומד בשורה ארוכה של תנאים סביבתיים, וזאת כדי להבטיח מניעת מפגעים. הפעילות מתבצעת בהנחיה ובפיקוח שוטף של מחוז מרכז במשרד להגנת הסביבה והמועצה המקומית שוהם. תאי ההטמנה פועלים על תשתיות אטומות בהתאם להנחיות המשרד להגנת הסביבה וזאת במטרה למנוע פגיעה במי תהום. בשלב הכשרת השטח שלפני ההטמנה נאטמה הקרקע באמצעות שכבות חרסית מהודקת ויריעות מיוחדות בכדי להבטיח מניעה של חדירת תשטיפים לקרקעית המחצבה ואל מי התהום. התשטיפים מנותבים באמצעות מערכת ניקוז ייעודית אל בריכות הניקוז ומפונים מהפארק באופן מסודר בהתאם להנחיית המתכנן ולאחר אישורן של בדיקות המעבדה.

 

מטמנת ברקת הפסיקה לפני כשלוש שנים לקלוט פסולת נפחית ובכללה גניזה, עקב הגעתה לסף הקיבולת שלה. מאז התחילו העמותות לקבור את הגניזה במטמנת עזריה (ליד מעלה אדומים) ובמטמנת בר-און (ליד קדומים). עקב חוק חדש של המשרד להגנת הסביבה, האוסר להוציא פסולת מתחומי הקו הירוק ליו״ש, גם לאתרים אלו אין אפשרות להמשיך להביא גניזה... המטמנה היחידה שנותרה כאופציה מעשית, הן ביחס הנכון לטיפול בגניזה, והן מבחינת עלות הקבורה (150 ש"ח לטון נכון לשנת 2014), היא מטמנת חדרה בבעלות 'איכות ירוקה חברת ניהול בע״מ'. התשלום למטמנה הינו בשקיפות מלאה לפי שקילה, עם דיווח ישיר לממשל. לפי העמותות, כמויות הגניזה ידועות מראש (מניסיון העבר), עם גידול שנתי של 10% בממוצע...

אם כן, שלושה גורמים לעלייה הדרסטית במחיר: (א) היטל ההטמנה של המשרד לאיכות הסביבה עלה, כיום 72.5 שקלים לטון לפני מע״מ. קרי, שליש מעלות ההטמנה הכוללת. (ב) הפעולה דורשת נפח הטמנה גדול (טון = 3 קוב נפח הטמנה). (ג) הפעולה דורשת טיפול מיוחד: קבורה במקום ייחודי העומד בתנאי ההלכה וכיו"ב.

אין ספק כי נפח הגניזה עלה מאוד עם התרבות חוברות תורניות, ובעיקר עלוני בתי הכנסת הגודשים את מיכלי הגניזה. בצדם התנפחו מוספי השבת של העיתונים החרדיים, ויש המהדרים לגנוז גם מחברות לימוד ודפי עזר לשיעורים וכדומה. כל אלו הן תוצרים אופייניים לדורנו, שבו כל מדפסת משרדית יכולה לשמש בית דפוס והוצאה ביתית לאור.

יש לציין כי עדויות רבות מלמדות שגם באתרי הגניזה המצב איננו מכובד, בלשון המעטה, ויש בהם משום ביזוי והשלכה כדומן על פני השדה. ראו תמונות מצורפות.

לצורך מאמר זה נכנה תוצרי גניזה אלו בשם 'כתבי קודש קלים', כדי להבחינם מספרי קודש המיועדים ללימוד ממושך ושוכנים על מדפי הספרייה. ב'כתבי קודש קלים' אלו נדיר למצוא אזכרות או 'שמות שאינם נמחקים'. כמו כן יחס בני אדם אליהם איננו כאל ספרות קודש של ממש, אלא כאל 'דברי תורה' בעלי אורך חיי מדף קצרים.

לדעתנו יש לכך גם משמעות הלכתית, על סמך תשובתו של הגר"מ פינשטיין זצ"ל (אגרות משה, או"ח ח"ד סי' לט) לעניין מיחזור נייר ספרים שבלו. מדבריו משמע ש'כתבי הקודש' מוגדרים גם לפי ההתייחסות של בני האדם ל'חפצא' שלפניהם. וזו לשונו בסיום תשובתו הארוכה:

לענין מעשה הוא ברור אצלי כמו שכתבתי; ויש לאסור בחומשים וספרי תנ"ך שבהם נמצאים שמות וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש. אבל מהספרים שבתורה שבע"פ שהם משניות וגמרא משני התלמודים, וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים והספרים הנדפסים מחכמי הזמן, וכל הירחונים כשנקרעו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם, ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו בהם כאיזה דפים שלמים נמי מותר... אבל לעשות כן למעשה תדבר עם עוד גדולי פוסקים בא"י, וגם מגדולי ראשי ישיבה וכן עם גדולי תורה והוראה. 

 

ב. מיחזור נייר 'כתבי קודש קלים'

לעניין מיחזור 'כתבי קודש קלים' ועלונים, התפרסמו בכרכי תחומין כמה וכמה מאמרים. בכרך ג' (תשמ"ב) פרסם עורך תחומין, הרב אורי דסברג ז"ל, מאמר בשם 'איסוף פסולת נייר של כתבי קודש לצורך מיחזור'. המאמר כולל פרק נרחב שבו נסקרו תשובות רבות מספרות השו"ת של דורותינו, החל מן המהרשד"ם ועד לר"מ פיינשטיין וביטאון 'אור המזרח'.

במאמר מתואר תהליך המיחזור בחברת 'אמניר' בעקבות ביקור אנשי מכון 'צומת' שם. הנייר הנאסף נדחס ל'בלות' בחצר המפעל, שמשקלן כטון כ"א. 'בלות' אלו מונחות על גבי מסוע שיפועי אשר מעלה ומטיל את החבילות הדחוסות לתוך סילו ענק שיש בו תמיסות ומערבלים. הנייר נהפך לעיסה רכה ולאחר ייבוש וכבישה מפיקים ממנה נייר ממוחזר. הסעת החבילה המהודקת והטלתה לסילו הן פעולות ידניות (חשמליות) ופשוט שיש בהן משום מחיקת השם וביזוי כתבי הקודש. ייתכן שהביזוי והמחיקה מתחילים כבר בשלב ההידוק ל'בלות'. המאמר בתחומין ג' הנ"ל מסתיים בהצעה שהפעולות החשמליות הללו, ההסעה וההטלה לאיבוד, ייעשו על ידי מנגנון 'גרמא' כמקובל במכון 'צומת' בנושאי שבת. אגב, בשנים מאוחרות יותר היינו בקשר פעמים אחדות עם המפעל כדי לבדוק אפשרות ליישם זאת, ולא נענינו ולא זכינו לשום תגובה. יתר על כן, נראה כי לדעות רבות 'גרמא' רק בשלב האחרון איננו פותר את בעיית הביזוי בשלבים הקודמים. 

הרב שלמה מן-ההר ז"ל הגיב, באותו כרך בתחומין, על ההצעה להפריד בין כתבי קודש קלים ל'כבדים', ולמחזרם בשיטת ה'גרמא'. נטייתו לצדד באפשרות זו, וכך כתב:

במציאות אי אפשר יהיה בשום אופן להבדיל בין כתבים מקולקלים מתחילה בדפוס [= גליונות דפוס פגומים] שעוד לא נתקדשו על ידי לימוד לבין דברים שכבר למדו מהם ונתקדשו. וכן אי אפשר יהיה להפריד בין תורה שבע"פ, שרק השימוש והלימוד מהם מקדשם, ובין מקראות מצוטטים ושמות הקדושים שעצם הדפסתם מקדשם, כיון שהודפסו בכוונה ובאמונה בקדושתם. לפיכך יש בעיבוד מחדש של ניר עתון איסור דאוריתא, שיש בהם דברי תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה, ויש בהם שמות הקדושים לרוב ('תודה לא-ל', 'א-לקים') ודבר הניכר לעין אינו יכול להתבטל. ואם תימצי לומר שמתבטל, הרי אסור לבטל לכתחילה. ועוד, מי שמבטל את השם הריהו כאילו מוחקו. ולפיכך גם מי שנותן עתונים וקרעי ספרים שיש בהם שמות קדושים (תנ"ך, סידורי תפילה וכדו') לתוך מיכלי האיסוף, הריהו עובר על 'לפני עור' שמכשיל את הפועלים העובדים במיחזור באיסור דאורייתא...

כמו"כ, למעשה אי אפשר יהיה לפקח על הפועלים שלא יכניסו לשקים גם 'ספרי קודש שבלו'. כל הוצאה מהשקים בשטח המפעל עלולה בהכרח להביא לידי פיזור יתר של תוכנם, והתנאי  שההוצאה מהשקים לא תביא לידי פיזור יתר, הוא תנאי שאי אפשר לעמוד בו.

על כן אין תקנה לזה אלא בהתקנת דרכים לעשיית גרמא, וזה רק אם יורו גדולי הדור שאין בגרם מחיקה איסור דאוריתא. אך אם יורו שיש גם בזה איסור דאוריתא, יצטרכו להתקין שלא ידפיסו בשום מקום מקראות מצוטטים ושמות קודש, לא בעתון ולא בספר כלשהו. והסידורים והמחזורים וספרי התנ"ך שבלו יאספו ויקברו בכבוד. וכאשר יעלה הדבר בידם, יתקינו יום טוב כמו שתיקנו במגילת תענית יום טוב כשביטלו הזכרת שם שמים בשטרות.

בכרך ל' שבנו לנושא עם פרסום מאמרו של הרב יעקב אריאל 'מיחזורם של עלוני בתי הכנסת', וכן מאמר של כותב שורות אלו בשם 'תחליפי גניזה לעלוני השבת'. במאמרי זה העליתי את הנושא בפני שורה של רבנים, כולל הצעות להקטנת הביזוי. פרסמתי תשובות של הרבנים שלמה אבינר, יעקב אריאל, דוב ליאור ונחום אליעזר רבינוביץ שליט"א, וכן הרב מנשה (הקטן) קליין ז"ל. ראו שם את הפנייה והתשובות.

הרב אריאל סיכם את מאמרו בקשר למיחזור רגיל של העלונים:

לכן [= לנוכח חומרת המצב] יש מקום לכאורה להתיר את מיחזורם, בתנאי שיעמדו בכמה תנאים מגבילים. אנו ממליצים על התנאים הבאים: (א) שלא יודפסו שמות קדושים; (ב) שלא יודפסו פסוקים שלמים; (ג) שהנייר הממוחזר ייועד להדפסת כתבי קודש; (ד) שהעוסקים בגריסה יהיו נוכרים, או שהיא תיעשה בגרמא.

לפחות התנאי הראשון הוא עקרוני: על העלונים להימנע מהדפסת שבעת השמות הקדושים, ולהמירם בחילופים שהוצעו לעיל. זהו תנאי הכרחי, ובלעדיו אין מקום להתיר מיחזור. הזכרת פסוקים ללא שמות היא קלה יותר, אך ניתן להדר גם בכך ולהימנע מהדפסת פסוקים שלמים. זו גזרה שאפשר לעמוד בה, ואפילו בתלמוד כמעט שאין פסוקים שלמים.

השאלה הגדולה היא כיצד יתבצע הדבר למעשה, ומי יפקח שהעלונים לא יכילו שמות?... כמו כן, על הגבאים יוטל עומס כבד ביותר, במיון העלונים לאלו שניתן למחזרם ולאלו שלא ניתן. ויש חשש לתקלה שגם עלון שלא יעמוד בקריטריונים הנ"ל ימוחזר במקום להיגנז. לכן, אין אפשרות כרגע להורות הוראה גורפת לבתה"כ למחזר את העלונים. ניתן רק להורות הוראה אישית: אדם פרטי המעיין בעלון ויודע בעליל שאין בו שמות, רשאי למוסרו למיחזור.

ג. גריסת 'גרמא' לצורך מיחזור

רוח הדברים היא אפוא שפוסקים מובהקים אינם נוטים להתיר השלכת עלונים וחוברות אלו למיכלי המיחזור כמות שהם, גם אם מבחינת המשליך הרי זה רק גורם לאיבוד. כמו כן, כאמור, אין שיתוף פעולה מצד המפעל להתארגן על פי הנחיות הלכתיות כלשהן.

לפיכך עלתה במחשבה הצעה לפתרון חלופי, שניתן אולי להפעילו ברמה מקומית, בבית כנסת, במועצה הדתית או באמצעות גורם מסחרי שיפעיל ציוד כזה ברחבי הארץ תמורת תשלום.

המתווה ההלכתי-טכני הוא כדלהלן:

  1. מיכל ייחודי דמוי משפך שמיועד לקלוט חומרי גניזה 'קלים', שיוטלו לשם על ידי הציבור, או עובד מיוחד (שגם ימיין ויוציא כתבי קודש 'כבדים', כמו סידורים, חומשים וכיו"ב). מדובר במתקן קטן יחסית שישרת את הסביבה הקרובה.
  2. בשעת לילה מאוחרת תתבצע גריסה על ידי שעון המכוון מראש. זה לעצמו כבר 'גרמא' מבחינת האדם שהניח את העלונים, אך גם אם יש מקום לטעון שלפנינו מצב של 'סוף חמה לבוא', והשעון 'כבר מתקתק', לכן, יתווסף מנגנון 'גרמא' אלקטרוני, מן הסוג שאנו מציעים לשבת. לחיצה עליו זמן ניכר לפני שעת השעון היא תנאי שני, בלתי תלוי בראשון, להפעלת הגריסה. המשליך הוא ה'גרמא' הראשון' והלוחץ הוא גורם ל'גרמא' נוספת.
  3. הרוצים להדר יפעילו את לחצן ה'גרמא' על ידי נכרי.
  4. החומר ייגרס לפתיתים קטנים, בלתי קריאים, והתוצר יופנה למיחזור הכללי.

האיור מתאר סכימה של הציוד הנדרש (מלבד הפיקוד החשמלי הכולל גם התקן 'גרמא'). כאמור, מדובר בשלושה חלקים:

(1) מיכל אגירה משפכי.

(2) מסוע לשינוע ולהכוונה.

(3) גריסה לפתיתים. 

תחתית המיכל תיפתח בשעת לילה על ידי שעון שבת, וכן לחיצת גרמא מוקדמת כתנאי הכרחי נוסף לפתיחת התחתית. כאמור, רצוי על ידי נכרי.

ד. מחיקת 'שמות' ב'גרמא' – דיון הלכתי 

להלן סיעה של אחרונים שהורו להיתרא מחיקת השם בגרמא. הקטעים המצוטטים הם חלקיים בלבד, אך די בהם לענייננו להוכיח כי קיימת היתכנות הלכתית לשיטה זו. תחילה נצטט את מקור הנושא במסכת שבת (קכ ע"ב) שם דרשו להתיר גרמא בשבת וגרמא במחיקת שם, בחדא מחתא:

הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ... נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף, דאמר קרא 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם', עשייה הוא דאסור, גרמא שרי. הכא נמי כתיב לא תעשה [כל] מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי!

  1. אבני נזר

וזו לשון ה'אבני נזר' (יו"ד סי' שע):

בדבר בהכ"נ ישן שנכתב על הכותלים ברכות ובתוכם שמות שאינם נמחקין. ועתה בא פקודה מהממשלה לתקן הבהכ"נ ואם לאו יסגירו אותו. ויש מקומות אשר יצטרך עפ"י הממשלה לקלוף הסיד שבהם השמות מה נעשה באיסור מחיקת השם. וכבודו דעתו לקלוף הסיד עם השמות ואם ישבר יחשב גרם מחיקה דמותר. ומביא ראי' בשם הרה"ק מבעלזא לאסור מהא דסוכה (נג,ב) דמספקא לדוד המלך ע"ה אי שרי למיכתב שם אחספא ומשדי אתהומא. ואייתי אחיתופל ראיה מהשקאת סוטה שאמרה תורה בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו שם שנכתב בקדושה ימחה על המים. משמע דספיקו של דוד היה משום איסור מחיקת השם אף דאינו אלא גרמא כמו טובל ושם כתוב על בשרו דחשיב גרמא עכ"ד.

אולם הדבר ברור בסוגיא דשבת (ק"כ ע"ב) דמותר דהתם אמר מה גרם כיבוי בשבת מותר כ"ש גרם מחיקה... ומה דק"ל מהא דסוכה, נ"ל ליישב... נשוב לנד"ד; הדבר ברור דקי"ל גרם מחיקה שרי, מ"מ בנ"ד אין ענין לגרם; ממנ"פ אם ברור שישבר ויתקלקל השם ודאי הוה מאבד בידים. ואפי' רק ספק. מ"מ כיון שהוא באותו שעה ממש שקולף הרי הוא מאבד בידים. רק שאם אינו ברור נוכל להתיר משום דשא"מ...

ומ"ש מעלתו כיון דהטעם משום בזיון מה נפ"מ בין ישראל בין ע"י גוי. לא ידרוש טעמא דקרא. והרי גם בבכור הטלת מום ע"י גוי אינו רק מדרבנן. ועוד א"כ יאמר מה לי ע"י גרמא או בידים ואם יאמר כיון שאינו עושה בידים לא הוה בזיון. ה"נ בעושה ע"י גוי כיון שאין ישראל עושה בעצמו ליכא בזיון.

שמענו מדבריו דגרמא שריא במחיקת השם. עוד שמענו כי יש יתרון למחיקה על ידי נכרי. ועוד שמענו כי גם אם קיימת בלבנו תחושת ביזוי, אין דורשין טעמא דקרא ו'גרמא' שריא, למרות התחושה הלא נוחה!

  1. אחיעזר

וזו לשון ה'אחיעזר' (ח"ב יו"ד סי' מח):

מכל הלין טעמי נראה דהקארעקטין [=גליונות דפוס] מותר לגונזן אף שלא בכלי חרס ולאבדן ע"י גרמא ג"כ שרי. ועיקר האיסור דשריפת ואיבוד כתבי קדש א"א מדרבנן וכמש"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' יסוה"ת הל' ח' דהמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות...

והנה בשארי איסורי נחלקו הקדמונים אם אסור אמירה לנכרי, עיו ברא"ש ב"מ שם ולשי' כמה פוסקים דאמירה לנכרי מותר בשאר איסורים, נראה דיש להתיר אמירה לנכרי לשרוף ע"י גרמא. וכאן במקום דלא אפשר מותר גרמא גם מדרבנן. ואם נצרף לזה עוד קולא לצוות לנכרי ע"י נכרי אחר לשרוף הקארעקטין (דדעת החו"י דגם לענין שבת) אשר זהו האיבוד היותר נכבד כמו שהוכחנו ובמקום, דא"א בענין אחר - הנני מסכים להתיר אם יסכימו גדולי דורנו.

גם לבעל ה'אחיעזר' פשיטא דגרמא שריא במחיקת השם. עוד שמענו מדבריו שכל איסור המחיקה הוא מדרבנן בלבד. ועוד שמענו המלצה בדבריו לשרוף על ידי נכרי.

  1. הר צבי

וזו לשון הגרצ"פ פראנק בשו"ת 'הר צבי' (יו"ד סי' רלא):

מה שכת"ר כותב דבמסכת סוטה (דף ב, בתוס' ד"ה מגילתה נגנזת) מפורש דגרם איבוד שרי, לכאורה בתוס' שם אין משמעות על דין גרמא, דבירושלמי שאומר נגנזת תחת צירו של היכל בשביל לשחקה אין זה גרמא... והנה יש לי מקום עיון בדברי השירי קרבן הנ"ל, מה שאומר דגם ההנחה תחת הציר זו היא כמאבד בידים, דלכאורה יש לדון דעצם ההנחה אין זה אלא גרמא בעלמא וכמש"כ המג"א (סימן רנב ס"ק כ) דהנותן חטים בריחיים של מים בשבת אין בה חיוב דלא הוי אלא גרמא ומה לי נותן חטים בריחיים והם נטחנים ע"י המים ומה לי נותן המגילה והיא נשחקת ע"י המסבב את הציר...

והנה לענין גרמא במחיקת השם, לכאורה מבואר בגמרא שבת (דף קכ ע"ב) דשרי, וגם איסור דרבנן ליכא. דאיתא שם, הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי, ר"י אומר לעולם יורד וטובל וכו' דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לד', עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי, ע"כ. ...משמע לכאורה שמחיקת השם ע"י גרמא אין איסור כלל לכו"ע, והת"ק שהצריך כריכת גמי הוא משום דאסור לעמוד ערום בפני השם...

אולם ברש"י יומא (ח,א, ודף כח ד"ה לא ירחץ ולא יסוך) כתב וז"ל: שלא ימחקנו ואזהרה למוחק את השם ואבדתם שמם וסמיך ליה לא תעשון כן. והתו"י שם (דף ח) כתבו שבפרק כל כתבי מסקינן משום דאסור לעמוד לפני השם ערום, אבל משום לא תעשון לא אסרינן בגרמא, ולא כפי' הקונטרס, עכ"ל. ונראה שגם לרש"י שכתב ואזהרה למוחק את השם, לא נתכוין לומר שבנידון זה יש איסור תורה משום לא תעשון וגו', שהרי מפורש בגמרא לא תעשון, עשייה הוא דאסור, גרמא שרי, אלא רש"י הביא שם את מקור האיסור למחיקת השם בידים שהוא משום לא תעשון, אבל בלא ירחץ ולא יסוך שהוא גרמא עכ"פ אסור מדרבנן ורק לצורך טבילת מצוה מותר לגמרי ע"י גרמא, ובשלא לצורך, גרמא אסור מדרבנן וכן מבואר במאירי שבת (דף קכ) שהטעם שלא ירחץ ולא יסוך הוא משום גרמא של מחיקת השם ושלא לצורך גם גרמא אסור, עיי"ש.

נתבאר שלשיטת רש"י והמאירי גרמא של מחיקת השם שלא לצורך מצוה עכ"פ אסור מדרבנן. וכן ראיתי בשו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא (או"ח סימן יז) שכתב שהיתר מחיקת השם ע"י גרמא תליא במחלוקת רש"י והתו"י...  

ולהלכה נראה שאפילו אם נימא שבמחיקת השם ע"י גרמא יש איסור דרבנן, מ"מ בספר המשניות דאזכרות ליכא וגם המאבדו בידים אינו אלא איסור דרבנן, לכן ע"י גרמא גם איסור דרבנן ליכא... וכך הוא מדוקדק לשון הרמב"ם הלכות יסודי התורה (פ"ו ה"ה), דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן ביד, הרי הרמב"ם שמדבר לענין איסור דרבנן בשאר כתבי הקודש, דקדק וכתב ולאבדן ביד, להשמיענו דע"י גרמא מותר.

שמענו מדבריו כי נחלקו הראשונים האם מחיקת השם איסורה מהתורה או מדרבנן, ומ"מ גרמא שריא מדאורייתא, ובמקום צורך גדול גם מדרבנן. עוד שמענו מדבריו שספרי משניות אין איסור מהתורה לאבדם בידיים, גם למי שסובר שאיסור מחיקת השם הוא מהתורה, מפני שאין במשניות אזכרות שאינן נמחקות.

  1. חזון איש

וזו לשון ה'חזון איש' (יו"ד סי' קסד):

שבת קטו,א: מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל בריבי לטבריא, ומצאו שהיה יושב על שלחנו של [ר' יוחנן בן ניזוף] ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו. אמר לו: זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום, ואמר לבנאי: שקעהו תחת הנדבך! אף הוא צוה עליו וגנזו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עריבה של טיט כפו עליו. אמר רבי: שתי תשובות בדבר, חדא - וכי טיט בהר הבית מנין? ועוד: וכי מותר לאבדן ביד? אלא: מניחן במקום התורפה, והן מרקיבין מאליהן. נראה דהאי תורפה דאמר רבי לא תורפה ממש קאמר דהיינו עריבה של טיט, כיון דהטיט הממהר לאבדה אסור, אלא נותנה במקום יבש, וקרי ליה תורפה היינו שכל גניזה הוא תורפה כיון דלא שליט אוירא...

והא דאמר שבת קכ,ב דגרמא שרי היינו כשאין האדם מביא עליו כורת ומכלה, אלא מביא עליו דבר שגורמו להיאבד לבסוף, כמו נותנו במקום לח וכופה טיט על הקלף הכתוב בו שם שסופו להירקב, ולא מיקרי רק גרמא. אבל אם מביא עליו משחית שמשחיתו ברגע זה לא מיקרי גרמא אלא עשיה, כגון ס"ת שמונח אצל האש ומכוסה בעור וכיו"ב שאין האור שולט עליו, וקרע את העור שתשרף – לוקה, וכש"כ כשקרבו אצל האש, והכי אמרינן סנהדרין קיג,א דבשריפת מזוזות בעיר הנדחת איכא משום ל"ת, ואע"ג דאשו משום ממונו. ובטובל והשם על בשרו איירי ובטובל והשם על בשרו איירי שאין השם נמחק בלא שפשוף אלא מתרפה, ומסייע במחיקתו, שהרי סופו להמחק מבשרו ובלחלוחו במים גורם למהר מחיקתו וכמש"כ הרשב"א שבת שם...

ובתוס' סוטה כ,א כתבו בשם ירוש' דמגלתה נגנזת דתנן התם היינו תחת צירו של היכל בשביל לשחקה. וצ"ל שאין ציר הדלת מוחק לשעה, שמקפלין אותה והכתב בפנים, אלא שנשחק הקלף וימהר לירקב, וגרמא זו שרי...

הוי אומר, דעת ה'חזון איש' שהנחת מגילת סוטה תחת ציר הדלת, וסופה להישחק ולהישחת, אין זה אלא גרמא באיבוד השם ושרי.

  1. הרב אשר וייס

וזו לשון הרב אשר וייס בספר 'מנחת אשר' ('דין גרמא בשבת ובמחיקת השם' [לפר' יתרו]):

מבואר בסוגיא הנ"ל (שבת קכ,ב) דבכל איסורי תורה שנאמרו בלשון עשייה גרמא שריא, כך לענין מחיקת השם וכך לענין מלאכות שבת. ועוד מבואר בסוגיא זו דאם שם כתוב על בשרו והוא מכניס את ידו במים שימחקו את השם אינו אלא גרמא ושריא...

וראיתי ברשב"א שם... שאלו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים... ולמדנו מדבריו דכל שהתוצאה ודאית ומוכרחת הוי מעשה ממש אף שעצם התוצאה נעשית ע"י כח טבעי דהיינו המים, וכך מסתבר, דמה בין אש למים כנ"ל... ולכאורה נראה לפי שיטה זו דכל גדר הגרמא תלוי בענין הספק וההכרח וכל העושה מעשה שודאי יביא לידי מלאכה בשבת או לידי איסור אחר הו"ל מעשה וכל גדר הגרמא תלוי במה שלא בהכרח יביא לתוצאה זו. אך לכאורה זה תמוה גם מגמרא וגם מסברא, דמהי"ת לתלות גדרי המעשה והגרמא בהכרח ובספק ולכאורה מושגים שונים הם בתכלית. ועוד דבסוגיות רבות מצינו גדרי גרמא שפטור אף בתוצאה הכרחית וודאית כגון הזורק חץ ובא חברו וסילק תריס, והמצמצם חבירו במקום שסוף חמה לבוא או כפתו לפני הארי (סנהדרין ע"ז ורמב"ם פ"ב ה"א מהלכות רוצח), והאי מאן דשקיל בידקא דמיא (סנהדרין שם ע"ב)...

בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למשטפיה לעלמא אמר מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא... הקשו האחרונים הלא אין כאן אלא גרם מחיקה וגרמא מותרת ולמה נסתפק דוד. עיין בזה בשו"ת טוב טעם ודעת קמא סימן תל"ט, ובשו"ת אבני נזר יו"ד סימן ש"ע הביא קושיא זו בשם האדמו"ר מוהר"י מבלז עי"ש. ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן קט"ז האריך בזה וכתב דכל כה"ג הוי כמוחק בידים עי"ש.

גם הרב אשר וייס שליט"א סובר דגרמא שריא במחיקת השם, אפילו אם התוצאה ודאית. לבירור הנושא סרתי לביתו בחורף תשע"ו ושטחתי בפניו את ההצעה האמורה: גריסת כתבי קודש קלים והפניית התוצאה למיחזור. ותשובתו הייתה: 'יש על מה לדבר...'

  1. הרב יעקב אריאל (במכתב אליי)

בחורף תשע"ו פניתי לרב יעקב אריאל בקשר להצעת הגריסה למיחזור כתבי קודש 'קלים' כמפורט לעיל, ותשובתו הקצרה הייתה: 'הרעיון בא בחשבון אם אכן אין אלטרנטיבה אחרת. צריך לדרוש מכל העלונים שלא לכתוב שמות קדושים'.

ה. היש היתכנות טכנית? 

מסקנת הדברים היא:

  1. קיימת היתכנות הלכתית לכל הדעות. בוודאי לנוכח המצוקה הגדולה שתוארה בראש המאמר יש להעריך כי רבנים רבים, מכל החוגים, ייתנו ידם לפתרון כזה.
  2. מאידך, מבחינה מעשית דומני כי יש סיכוי לביצוע פתרון זה רק אם הוא יהיה מקומי-סביבתי, ללא צורך בקווי איסוף מורכבים. לדעתי גבאי בתי כנסת יהיו מוכנים לשלם בגין שירות כזה, ואולי גם אנשים פרטיים, מוסדות וכדומה.
  3. בשיטוט באינטרנט התברר כי במקומות שונים בעולם קיימים מפעלים לגריסת נייר, כולל ספרים וחבילות ענקיות. במפעל כזה יש מכונות גריסה רבות עוצמה והוא משתרע על פני שטח נרחב. כאמור שיטה ריכוזית כזו לא תתאים לנידוננו.
  4. יש צורך אפוא לערוך 'פיילוט' טכני מצומצם לבדיקת ההיתכנות הטכנית והכלכלית. הקשיים הצפויים מתמקדים ב: (א) שינוע הנייר, (ב) עוצמת הגריסה, (ג) תקן הבטיחות.

הפרויקט ממתין אפוא לדחיפה מעשית ברמת פיילוט ניסויי.

קרדיט לתמונת הכותרת: By Yoav Dothan via Wikimedia Commons