לזכרו של עמנואל מורנו שמסר נפשו

לזכרו של עמנואל מורנו שמסר נפשו

מבחינתו של עמנואל היה הלימוד השיא, ועל כן ניצל כל דקה אפשרית ללימוד ולהתקדמות. על השולחן במשרדו שביחידה היו פזורים ספרי קודש. את זכותו ללמוד לתואר שני על חשבון הצבא ביקש להסב ללימודי קודש – "הוא נהג לומר ששנתיים בישיבה עדיפות על פני כל תואר שני."

הרב אשר מבצרי | אב תשע"ו

עמנואל היה איש של אהבה עזה לתורה, מסירת נפש על הלכה, ואמירה יהודית ברורה וגאה. חייו בצבא היו חיים של יהודי בכל רמ"ח איבריו: גם אחרי עבודה מפרכת לא היה מפסיד תפילה, ונקט הקפדה יתרה על הלכות שבת וכשרות – "אם היה מוקפץ לפעילות מבצעית בשבת, היה נוסע כל הדרך עם חלונות סגורים ולא מפעיל מזגן כי טען שזה חילול שבת ולא הכרחי. כדי להתאוורר היה פותח מפעם לפעם את הדלת לאוורר וסוגר." עמנואל האמין בה' וחי בשלמות, בפשטות ובענווה – "הוא נשם, אכל ושתה אמונה," מעידה מאיה, והחברים מוסיפים: "הוא המעיט בדיבור, אך הרבה במעשים טובים, יצק בנו, ברצינות רבה, תורה ויהדות, אך הקפיד, בד בבד, לשמר נפש צעירה ושובבות." עמנואל האמין כי הגאולה קרובה, ופעל וקרא לעורר את ישראל לאביהם שבשמים. "הוא לא היה 'מיסיונר' ולא ניסה להטיף ולהחזיר בתשובה, אבל אם יזמת שיחה איתו על נושאי יהדות, הוא היה נענה ברצון ואז כבר לא הייתה לך דרך נסיגה. הוא היה מסביר, טוען ומתווכח בלהט בלתי מצוי, מכל הלב, בשכנוע פנימי עמוק..."
מבחינתו של עמנואל היה הלימוד השיא, ועל כן ניצל כל דקה אפשרית ללימוד ולהתקדמות. על השולחן במשרדו שביחידה היו פזורים ספרי קודש. את זכותו ללמוד לתואר שני על חשבון הצבא ביקש להסב ללימודי קודש – "הוא נהג לומר ששנתיים בישיבה עדיפות על פני כל תואר שני." בשיחה עם שמיניסטים הסביר עמנואל למה חשוב ללכת ללמוד לפני הצבא: "בצבא אדם דתי הוא מראָה, שגריר, המייצג את עולם היהדות. אתה נדרש לתת תשובה – קודם כול לעצמך." ואכן, עמנואל ידע לומר את האמת ולעמוד עליה, יהא בן שיחו אשר יהא. מספרים כי במהלך ויכוח באחת הישיבות עם אנשי הסגל הבכיר של היחידה קם עמנואל ואמר: "תבינו טוב-טוב, אני לא נותן דין וחשבון לאף אחד מכם, רק לקדוש ברוך הוא."
אחד הערכים שעמנואל ייצג באופן מוחלט היה אהבת הארץ ברבדים העמוקים ביותר, ולא בכדי חווה שֶׁבֶר עמוק סביב תכנית ההינתקות מחבל עזה ומצפון השומרון. את כל כוחותיו נאלץ אז לגייס, כדי להתמודד עם המשבר: "הוא אמר שהוא נאמן לחוקי הצבא, אך חוקי הקב"ה נמצאים מעל לכול, והתבטא במילים 'אם אֶדָּרֵש להשתתף באיזשהו מעגל של ההתנתקות, אני מוריד את הדרגות והולך הביתה.' " לאחר אירועי הפינוי בעמונה היה עמנואל שבור ומתוסכל, ועם זאת המשיך לפעול למען ביטחון ישראל בכל המוטיבציה וההתלהבות – "כשמדובר במשימות למען המולדת הוא היה שם עד הסוף." גם למפונים, נרתם לסייע.
את דרגת הסא"ל קיבל עמנואל בימים שלאחר ההתנתקות מידי ראש אמ"ן אהרן זאבי-פרקש, כדרגה אישית. שלא כנהוג, ביקש לשאת דברים במעמד זה, ואמר: "... כידוע, כאשר אדם נמצא בקושי ובמשבר, הוא מגלה כוחות נפש שאילולא המשבר לא היו באים לידי ביטוי ... מי ייתן ונדע לאמץ הסתכלות זו על המציאות גם בחיי היום-יום הפרטיים, וכן בחיי האומה. הסתכלות שהופכת מַשְׁבֵּר למְבַשֵֹר..."
את עמנואל אהבו כולם, והוא התייחס לכל אדם באותה מידה. "הוא לא היה צריך דרגות על הכתפיים כדי לפקד, ולכן התהלך תמיד בלי דרגות. ההשפעה שלו הייתה בדרך ההתנהלות שלו, בהבנה שלו, בערכיות. הוא רץ קדימה ונתן דוגמה." רק את צניעותו לא יכול היה עמנואל להצניע; לאחר מותו כתב חבר: "כשנפגשנו היה נראה לי שעומד מולי האיש הכי פשוט בעולם – בלי שום פוזה, בלי גאווה, פשטות שׁוֹבָה כזאת שגרמה לי פשוט לרצות להישאר לידו, להיות חבר שלו, ובעיקר ללמוד ממנו."

למשפחת מורנו: 

  ברצוננו לשתף אתכם בשיחה שהיתה לי עם עמנואל ביום שישי,  מספר שעות לפני שעלינו למסוק:    ישבתי עם עמנואל ודברנו על כל מיני מקרים שונים שיכולים לקרות לנו, ומה נעשה בכל אחד מהמקרים. בעקבות תקרית המסוק המצערת שקרתה שבועיים לפני כן, בה נורה טיל על מסוק ונהרגו בו 5 חיילים, נוצר איזה חשש מהטיסה במסוקים מעל לבנון. בעקבות כך שאל אותי עמנואל שאלה: "מה אתה עושה, במידה וחס וחלילה, המסוק שלנו חוטף טיל ונשארות לך 10 שניות לחיות עד ההתרסקות"? עניתי לו: "לא יודע. אני משער שאהיה מאוד עצוב ומפוחד, אעצום עינים ואחכה שזה יגמר כמה שיותר מהר ובלי הרבה כאב". עמנואל חשב רגע ואמר: "מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה להגיד "שמע ישראל"...".

הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "בסדר אז תגיד שמע ישראל... אבל מה זה ייתן לך? הרי בכל זאת שנייה אחרי כן המסוק יתרסק וכולנו נמות". אז הוא ענה לי משפט שעד עכשיו מלווה אותי, ואני מאמין שהוא ימשיך ללוות אותי כל חיי: "אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, משמע, לחיים יש משמעות. אך אם לעומת זאת, לאדם נשארו חמש שניות לחיות, ואיננו מבין את חשיבות השניות הללו, אז כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, כי אנחנו לא חיים בשביל לספק את היצרים, או ליהנות ולחיות את הרגע. אלא החיים הם שלב נוסף בדרך אל השלב הבא".

המשפט הזה מלווה אותי מרגע התקרית הנוראית, ועוזר לי בכך שאני יודע שמבחינתו של עמנואל, החיים לא נגמרו שם עם אותה פציעה ארורה שגרמה למותו, אלא הוא רק סיים עוד שלב אחד בדרך אל השלב הבא, שהוא השלב היותר חשוב. ובשביל להגיע לשלב הבא, אנחנו חיים את החיים האלו.

אני לא אדם דתי, אך אני מאמין שהאמונה החזקה של עמנואל עזרה לו לעבור ברוגע ובשלוה את כל הרגעים הקשים בחייו, ובעיקר מהרגע בו הוא נפצע ועד הרגע שבו הוא מת. אותי, הדבר הזה מחזק.

חבר מהפלוגה