'אחוז החסימה' בבחירות לכנסת

'אחוז החסימה' בבחירות לכנסת

האם נכון לח"כים הדתיים לפעול להקטנת 'אחוז החסימה', או שדווקא טוב ש'אחוז החסימה' ייוותר גבוה למדיי?

הרב פרופ' נריה גוטל | אמונת עתיך 123 (תשע"ט), עמ' 22 - 25

שאלה:

האם נכון לח"כים הדתיים לפעול להקטנת 'אחוז החסימה', או שדווקא טוב ש'אחוז החסימה' ייוותר גבוה למדיי?

תשובה:

בלא שניזקק לשאלת סוג המשטר המועדף בתורה ובהלכה – סוגיה רחבה שאין כאן המקום להאריך בעניינה – אין חולק על העובדה שהמשטר הנוהג כיום במדינת ישראל הוא משטר דמוקרטי. משטר כזה מבוסס על קיומן של בחירות שוויוניות, והליך זה הוא ממש נשמת רוח אפו של משטר דמוקרטי. לבחירות אלה יש צורות שונות, במדינות שונות. במדינת ישראל נהוגות בחירות יחסיות-ארציות, ואלה כוללות 'אחוז חסימה', שהוא סף החסימה החוקי. מתחתיו אין 'מנדט', היינו שאין זכות ייצוגית בפרלמנט, בכנסת.

אשר ליתרונות ולחסרונות בשיעור של אחוז החסימה: מחד גיסא, ככל שאחוז החסימה נמוך, כך יינתן ייצוג רחב יותר להרכב האוכלוסייה ולמגוון הדעות שבה. מאידך גיסא, ככל שאחוז החסימה נמוך, ייווצר ריבוי מפלגות שעלול להקשות על הרכבת ממשלה יציבה. ההשוואה בין הנוהג הרווח במדינות שונות מורכבת, שכן קיים שוני רב ביניהן בנוגע לבחירות עצמן – לדוגמה, בשאלה באיזו מידה ניתן משקל לכל אזור ולכל מחוז כשלעצמו. מכל מקום, במדינות שונות נוהג אחוז חסימה שונה: בשוודיה – 4%, בפולין – 5%, בצרפת – 12.5%. בהולנד ובמקדוניה, לעומת זאת, אין כל אחוז חסימה (להוציא מפלגה שאין לה די קולות אפילו למנדט אחד), וגם בפינלנד ובפורטוגל אין אחוז חסימה, אלא ששם הבחירות הן אזוריות. במדינת ישראל נהוג היום (שנת 2019) אחוז חסימה בשיעור של 3.25%. ואולם סף חסימה זה הוא חדש יחסית, והוא תוקן רק בשנת 2014. משנת קום המדינה ועד לשנת 1992, כלומר קרוב ל-45 שנים, אחוז החסימה עמד על 1%, ולא זע ולא נע לא למטה ולא למעלה. בין השנים 1992–2003 עמד אחוז החסימה על 1.5%, בשנת 2004 הוא הועלה ל-2%, וכאמור, כעבור 10 שנים, הוא טיפס ל-3.25%. ברור שההלכה אינה נותנת דעתה לשאלה אם רף החסימה יוצב על 1% או על 1.5% וכו', אך דומה שכן נכון לתת את הדעת לשאלה העקרונית, אם לתעדף אחוז חסימה גבוה או לתעדף דווקא אחוז חסימה נמוך.

מקורות רבים מצביעים על ראייתה של תורה בעין חיובית מתן ייצוג הולם למגוון פלחי האוכלוסייה, בכל שנוגע לענייני ציבור. מקורות אלה, ראשיתם כבר בתורה עצמה, ואחריתם בעת החדשה, והם חורזים את מהלך השתלשלות ההלכה בכל הדורות. כאשר נזקק משה רבנו למינוי הסנהדרין הראשונה,[1] הרי שהוא עשה זאת תוך דאגה לייצוג שבטי הולם – נציגות שוויונית לכל אחד ואחד מ-12 שבטי ישראל: 'מכל שבט ושבט'.[2] כך גם חלוקת הארץ לא נעשתה אלא תוך שותפות נציג ייחודי לכל אחד ואחד משבטי ישראל,[3] והדבר אף הפך משאב הלכתי לדורות בעניינם של יתומים ובתוקף מעמדו של אפוטרופוס בעבורם.[4] נכון הוא שהייצוג לא היה יחסי לגודלו של כל שבט ושבט, אך כן הייתה הקפדה למתן ייצוג לזהותו ולייחודו של כל שבט. לימים כך נהגו גם ביחס ל'מעמדות' – היינו כינונה של נציגות כלל-ישראלית שהייתה שותפה להקרבת קרבנות הציבור, הן במקדש הן בתפילות בעריהם:[5]

לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם של כהנים של לוים ושל ישראלים...

השתדלות דומה הייתה ביחס להרכב בית הדין הגדול, שיכיל לא רק ישראלים – שמטבע הדברים הם הרוב – אלא גם כהנים ולויים;[6] והוא הדין ביחס לממוני הקהל, שתהיה בתוכם נציגות של המעמדות הכלכליים השונים: 'עשירים – בינונים – תחתונים';[7] הוא הדין שמירת אינטרסים של גילדות מקצועיות[8] ועוד.

בעת החדשה הקדיש מרן הראי"ה קוק זצ"ל תשובה חשובה לעניין זה (אורח משפט – הלכות דיינים סימן ב). התשובה נכתבה כמענה לפניית רבה הראשי של צ'כוסלובקיה אותה שעה, הרב ד"ר חיים בראדי. הרקע – בתמצית – היה זה: אחרי מלחמת העולם הראשונה הונהגו בצ'כוסלובקיה בחירות דמוקרטיות, וזכות ניתנה לכל מחוז להחליט על השיטה ההולמת. בעיר מונקאטש היה רוב לאנשי-שלומו של הרבי ממונקאטש, ואלה הנהיגו את הקהל לבדם, בלא שניתן כל ייצוג למיעוטים: ציונים, חסידי בעלז, ויז'ניץ ועוד (ככל הנראה השיטה שנהגה הייתה: 'בחירות רוביות', שבהן הזוכה בבחירות זוכה באופן מוחלט, והיריב אינו זוכה בדבר). מיעוטים אלה פנו לשלטונות בבקשה להחליף את השיטה לבחירות יחסיות, והשלטונות מצידם פנו לרבנים המקומיים כדי שיחוו את דעתם. רבני המחוז אכן חיוו דעתם, אלא שחלקו זה על זה בסוגיה. שר הפנים גלגל אפוא את השאלה לפתחו של הרב הראשי – הרב ד"ר חיים בראדי. הרב בראדי צידד בקיומן של בחירות יחסיות, אך לאחר ששר הפנים עדכן אותו שישנן דעות אחרות, הציע הרב בראדי להפנות את השאלה לגדולי התורה שבארץ ישראל – הרבנים הראשיים, וכך היה.[9]

הראי"ה הכריע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי ההלכה מתעדפת מתן ייצוג הולם למגוון האוכלוסייה. הוא נסמך על המקורות הנ"ל, והוסיף:

... הדבר מסכים לדרך התורה שיהיו באי כח מכל חלק מחלקי הצבור כשיש בהם שנוי באיזה צד, ולא נאמר שהרוב לבדו יהי' השורר בכל... דרך הישר והטוב הוא ליתן יד ושם לכל חלקי הציבור בכל דבר שבקדושה ובכל סדר של הנהגת הכלל... שכך היא המדה הנכונה שיהיו כלולים מכל החלקים שיש בהם התיחדות מפורטת בפני עצמם... שכל חלק מהציבור המסומן באיזה חילוק מיוחד בוחר את באי כחו, ואח"כ כולם מנהיגים את הצבור בכללו... דבר פשוט שצריך לבחור מכל שבט ושבט... שזו היא מדתה של תורה, לבחור ממונים מכל חלק רשום מן הציבור, וחוזרים אח"כ כל הנבחרים ומנהיגים ביחד את הצבור כולו... רואים אנו דעת תורה, שכ"ז שיש איזה צד חילוק בין האנשים, אי אפשר לקפח את זכיותיהם שלא יהי' להם ממונה מצדם, וק"ו כשמסכימים להתאחד בהנהגה אחת, שאי אפשר שיפסידו בשביל אהבת השלום והאחדות מצדם, ולענין השלום בודאי דעת הציבור תהי' סומכת רק כשיהי' להם בא כח ג"כ מצדם בהנהגת הכלל... בעסקי רבים, ושלום הציבור בכללו, שאין לנו דרך יותר רצויה כ"א שתהי' כל מפלגה מפוייסת ע"י מה שתדע שיש לה בא כחה ומהפך בזכותה בהנהגת הציבור, שזהו דבר שאי אפשר כ"א ע"פ הבחירה היחסית... הדבר מסכים לדרך התורה שיהיו באי כח מכל חלק מחלקי הצבור כשיש בהם שנוי באיזה צד, ולא נאמר שהרוב לבדו יהי' השורר בכל... אין ספק שיש להם רשות לדרוש שיהי' להם באי כח לפי ערכם במספר... והדרך הטובה והישרה היא שיהי' להם באי כח [בהמנויים] לפי כמותם... דרכה של תורה להשגיח על רצונם של חלקי הציבור וזכיותיהם... ללמוד מזה על כל אופן שיש בציבור חלקים שונים, שלא יעשה שום עול לחלק אחד ולומר שהוא מתבטל לגמרי בערך הרוב הכללי...

הרב גם מוסיף נימוק תועלתני:

אם לא ע"י התקנה הזאת של בחירות יחסיות יוכל הדבר לבא לידי פירוד ופרור בקהלות, שהרי פשוט הוא שאם לא יפוייס המעוט יעמיד לו במה בפני עצמה, ומצד הדין ג"כ לא יהי' אפשר למחות בידו... וכדי למנוע מקלקלות כאלה אין לנו דרך טובה וישרה מהבחירות היחסיות.

אמור מעתה, יש לתת ייצוג הולם למרב פלחי האוכלוסייה; זו דרכה של תורה.[10]

אמת, מובן שגם לתיעדוף זה יש גבול, והגבול הוא אי-יציבות ממשלית. ברם דומה – ואף הוכח בעליל – שניתן לקיים יציבות ממשלית גם באחוז הנמוך באופן ניכר מהנהוג היום. טוב יעשו אם כן הח"כים אם יחתרו להפחית – ולו גם במידה סבירה – את אחוז החסימה, עד שיעמוד על 1%–2%, כשיעור שנהג ברוב שנות קיום המדינה, עד לשנים האחרונות. בכל אותן שנים – למעלה מ-60 שנה – הממשל לא היה יציב פחות משהוא עתה, ולעומת זאת העלאת אחוז החסימה הדירה מגוון אוכלוסייה לא מבוטל מייצוג הולם.

מעוות זה יכול אם כן לתקון.

 

[1].    במדבר יא, טז.

[2].    בבלי סנהדרין יז ע"א.

[3].    במדבר לד, יח.

[4].    קידושין מב ע"א.

[5].    תענית פ"ד מ"ב.

[6].    ספרי דברים – שופטים, קנג.

[7].    שו"ת חת"ס, ח"ה חו"מ, סי' קטז, ועוד.

[8].    סוכה נא ע"ב.

[9].    התיאור נרשם על-ידי ר' ש"ז שרגאי ופורסם ב'סיני', שנה ז, כרך יד (כסלו-אייר תש"ד), עמ' ק-קא; ראה גם בספר משאת משה – ספר זיכרון לר' משה קנלר, עמ' 168–187.

[10].   הערת עורך: י"פ. הכותב הרגיש שיש בעיה בראיות שהביא, שכן הדילמה שהציג בתחילה היא אם יש להעדיף ייצוג מרבי או שמא יש להעדיף את הסיכוי ואפשרות המשילות של הממשלה. בכל הראיות שהביא הכותב אין ולו רמז או סימן אחד לבעיית המשילות, ולכן אך ברור שכאשר אין דילמה, יש לתת ייצוג מרבי. אך מה נעשה שהמציאות בכנסת היא שריבוי מפלגות פוגע במשילות! ומה שכתב הכותב בסוף אינו מסקנה הנובעת מראיה כלשהי, אלא קביעה עצמאית.

       תשובת הכותב: נ"ג. הראיות טופחות על השגת המשיג, שלא נתן דעתו לעובדה שברוב הראיות הנ"ל כלולה גם כלולה הדילמה, ובכל זאת הוחלט לתעדף – ככל שניתן – ייצוג מרבי. כך, לדוגמה, ביחס לסנהדרין הראשונה של משה. יש להניח שהיו מבני שבטים מסוימים (יששכר – 'יודעי בינה לעתים', למשל) שהיו מוכשרים ומתאימים יותר לתפקיד זה מבני שבטים אחרים. אם שיקול הבחינה האובייקטיבית הוא שהיה מכריע, אזי הייתה נוצרת דיספרופורציה בין השבטים. ואולם תועדפו השיקול השוויוני ושמירת הייצוג השבטי. הוא הדין לגבי חלוקת הארץ – בוודאי יש שמפולפל יותר ויש שפחות, ובכ"ז הועדף הייצוג המרבי. ושוב הוא הדין ביחס לממוני הקהל, לבית הדין הגדול לדורות, וכן הלאה על זו הדרך. כך שבניגוד לנטען בהשגה, בראיות הנ"ל יש הרבה למעלה מ'רמז וסימן' לסיכום ולהכרעה. למעלה מן הצורך נוסיף שגם לו היה מצויר שהשורה התחתונה הייתה נשענת – גם – על שיקול דעת, גם לזה היה מקום בהלכה, כמשקלה המשמעותי של 'סברה' בהלכה (ב"ק מו ע"ב ורבנו יהונתן בשיטמ"ק שם; פסחים כה ע"ב; סנהדרין עד ע"א; כתובות כב ע"א; תוספות שבועות כב ע"ב ד"ה איבעית, ועוד). אלא שכאמור, במקרה זה, הראיות מדברות בעד עצמן. שגה אם כן המשיג, שברוח קודשו קבע מה 'הרגיש הכותב', מה שלא היה ולא נברא.