'תרומה גדולה' - שיעורה

'תרומה גדולה' - שיעורה

הלכה פסוקה היא וכך נתקבל בכל ישראל כי: "תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר "ראשית דגנך" (דברים יח,ד) כל שהוא, אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי"

הרב דרור פיקסלר | מנחם אב-אלול תשס"ג

תקציר

הלכה פסוקה היא וכך נתקבל בכל ישראל כי: "תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר "ראשית דגנך" (דברים יח, ד) כל שהוא, אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי" (רמב"ם, הל' תרומות פ"ג ה"א). ברם, כפי שנבסס במאמר זה, דעה זו לא היתה מוסכמת בתקופת התנאים כמו גם בזמן האמוראים, ונראה כי הרמב"ם בפיהמ"ש סבר כי שיעור תרומה מהתורה הוא אחד לחמישים. לאור הבנה זו נסביר את השוני בין דברי הרמב"ם בפיהמ"ש למשנה תורה בעניין שיעור ראשית הגז, קידושין בטבל ושיעור ביטול טבל לעניין איסורי אכילה. לאור כך נעמיד את המשניות העוסקות בשיעור תרומה בדיון לעניין שיעור תרומה מהתורה, עם ההשלכות הנובעות מהסבר זה.

נראה כי מקור הרמב"ם להסבר זה בדברי הרי"ף רבו, שסבר בתחילה שטבל אינו אוסר את התערובת בכל שהוא.

הקדמה

שיעור תרומה הוא אחד מחמישים וחיובה חל משעת גמר מלאכה. כדברים הללו כתב הרמב"ם בכל מקום שתיאר את סדר הפרשת תרומות ומעשרות, ראה לדוגמה הלכות מתנות עניים (פ"ו ה"ב)[1]: "וזה הוא סדר הפרשת תרומות ומעשרות: אחר שקוצר זרע הארץ... ותגמר מלאכתו מפריש ממנו אחד מן החמשים, וזה הוא הנקרא תרומה גדולה, ונותנה לכהן. ועל זה נאמר בתורה 'ראשית דגנך תירושך ויצהרך' (דברים יח, ד), ואחר כך מפריש...". וכן כתב בפיהמ"ש (ברכות פ"ז מ"א): "מתנות ה' מן התבואה אחרי קצירתה ודישתה ומירוחה הוא להפריש ממנה אחד מחמשים שיינתן לכהן, וזה נקרא תרומה גדולה".

הלכה מקובלת היא שמהתורה חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, ושיעור אחד מחמישים הוא רק מדברי חכמים. ברם, מצאנו מקור מפורש בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה (תרומות פ"ג מ"ג) ש"שיעור תורה [של תרומה] והוא אחד מחמשים".

במאמר זה אבקש לברר את הפרטים הבאים: שיעור נתינה של אחד מחמישים היכן מקורו? האם הוא שיעור מהתורה או רק מדברי חכמים?

שיעור תרומה מהתורה – חיטה אחת פוטרת את כל כרי

הלכה פסוקה היא וכך נתקבל בכל ישראל כי: "תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר "ראשית דגנך" (דברים יח, ד) כל שהוא, אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי" (הל' תרומות פ"ג ה"א). מקור הלכה זו בירושלמי (תרומות פ"ד ה"ג, דף מב טור ד): "עד כמה אדם פוטר טיבלו דבר תורה [מה השיעור שמתיר את הטבל מדין תורה]? רבי יוחנן אמר אחד למאה, כתרומת מעשר. אמר ליה ר' יוחנן, מן מאן שמעיתה? אמר ליה, מפילפול חברייא שמעית. הא דרבי ינאי אמר אפילו אחד מאלף. אמר רבי מנא לית כאן שיעורא, דכתיב "ראשית דגנך תירושך ויצהריך" ואפילו כל שהוא". הדעה שלתרומה גדולה אין שיעור מהתורה, היא דעת רבי ינאי ורבי מנא. ר' יוחנן חולק ואומר שיש לתרומה שיעור.

כפי שהבאנו מהירושלמי תרומות שנחלקו בשיעור תרומה מהתורה, כך גם מצאנו בגמרא (חולין קלז ע"ב). שם מביאה הגמרא את דעת רבי מנא שבירושלמי כדעת רב ושמואל, אך מביאה את דעת חכמים שחולקת: "גופא, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: ראשית הגז - בששים, תרומה - בששים, פאה - בששים; תרומה - בששים והא אנן תנן: תרומה, עין יפה - אחד מארבעים! דאורייתא - בששים, דרבנן - בארבעים; דאורייתא בששים? והאמר שמואל: חטה אחת פוטרת את הכרי! דאורייתא - כדשמואל [שחיטה אחת מספיקה], דרבנן [החולקים על רב ושמואל מסבירים:], בדאורייתא - אחת מארבעים, דרבנן בדרבנן – בששים". אם כן מצאנו דעות בין התנאים והאמוראים הסוברות שיש שיעור לתרומה מהתורה.

דעת הרמב"ם בפיהמ"ש שיש שיעור לתרומה מהתורה

כפי שנראה ממקומות רבים נוספים, נראה כי דעת הרמב"ם בעניין שיעור תרומה מהתורה השתנתה בין כתיבת פיהמ"ש לכתיבת משנה תורה. בזמן כתיבת פיהמ"ש סבר הרמב"ם שחיוב תרומה מהתורה הוא אחד לחמישים, ולמעשה לא קיבל את דברי שמואל שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי. לדברינו אלה יש משמעויות הלכתיות רבות, ולפני שנביא את המקורות המפורשים בפיהמ"ש שהרמב"ם כתב את שיער התרומה מהתורה, נציין את הסוגיות השונות בהן שיטת שמואל מובאת, ופסיקת הרמב"ם בכל אחת מהן[2].

שיעור ראשית הגז

הסוגיה הראשונה היא הגמרא שהבאנו מחולין (קלז ע"ב). דברי שמואל הובאו שם כראיה לכך ששיעור ראשית הגז הוא ששים. ברם, לאור הבירור בדברי שמואל יוצא כי השיעור אחד משישים הוא רק מדרבנן, כפי שגם בפאה ובתרומה השיעור המובא הוא מדרבנן. וכך פסק בהל' בכורים (פ"י ה"א): "מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז שנאמר 'וראשית גז צאנך תתן לו' (דברים יח, ד)... ואין לראשית הגז זו שעור מן התורה, ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים". אך אם לא מקבלים את דברי שמואל, אזי שיעור ראשית הגז הוא מהתורה. ונראה שכך כתב הרמב"ם בפיהמ"ש (חולין פר' יא מ"א): "ואמרו כל שהן יש לו שעור, והוא משקל ששים סלעים", ונראה מלשונו כי הכוונה ששיעור זה מהתורה, אחרת היה כותב 'ואמרו כל שהן מהתורה, ומדרבנן יש לו שיעור...'. ובמקום זה יש תוספת בין השורות שאחר כך מחק הרמב"ם על ידי גירוד ואי אפשר לזהות מה היה כתוב בתחילה, אך יתכן שהיה קשור להבנה השונה ממשנה תורה.

קידושין בטבל

מחלוקת זו מופיעה בשני נושאים נוספים, וגם בהם מצאנו לכאורה הבדל בפסיקה בין פירוש המשנה למשנה תורה. הראשון בקידושין (קדושין פ"ב מ"י): "המקדש בתרומות ובמעשרות... הרי זו מקודשת, אף על פי ישראל" ועל כך דנה הגמרא (קידושין נח ע"א-ע"ב):

"אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון. איתיביה רבי אבא לעולא: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל! א"ל: הכא, בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וקא סבר: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין".

הגמרא מעמידה את המשנה במקרה מיוחד שמדובר בישראל שירש תרומה מסבו מצד אמו, במקרה שאימו ממשפחת כהנים. וכהעמדה הזו הסביר הרמב"ם את משנתנו בפירוש המשנה (שם): "אמרו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן. וקא סבר מתנות שלא הורמו כני שהורמו דאמי, וכבר קנאם ויכול למכרם למי שהן ראויין לו לאכילה", וכך גם פסק (בהל' אישות פ"ה הל' ה-ו). הגמרא ממשיכה בדיון:

"בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה, ממון או אינה ממון?... נימא כתנאי: הגונב טבלו של חבירו - משלם לו דמי טבלו של חבירו, דברי רבי, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: טובת הנאה ממון, ומר סבר: טובת הנאה אינה ממון! לא, דכולי עלמא - טובת הנאה אינה ממון, והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קמיפלגי, מר סבר: כמי שהורמו דמיין, ומ"ס: לאו כמי שהורמו דמיין".

ה'מר סבר' הראשון הוא רבי שמעמיד במקרה שנפלו לו טבלים מבית סבו מצד אימו אך במתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, ולכן הגנב משלם את כל הכסף ואם קידש אישה בפירות אלה – מקודשת.

"ואיבעית אימא: דכולי עלמא - כמי שהורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון, והכא בדשמואל קמיפלגי, דאמר שמואל: חיטה אחת פוטרת את הכרי, דמר אית ליה דשמואל, ומר לית ליה דשמואל".

בשלב זה הגמרא מציעה להסביר את מחלוקת התנאים במחלוקת האם יש שיעור לתרומה מהתורה. על פי הסבר זה מי שגנב טבל משלם את כל דמי טבלו ולא רק את דמי החולין מפני שחיטה אחת כבר הופכת את כל הגנבה לחולין.

"ואיבעית אימא: דכולי עלמא לית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי, דקנסוהו רבנן לגנב. ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי יוסי בר' יהודה, דקנסוהו רבנן לבעל הבית, דלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה".

למסקנה – אם דברי שמואל להלכה אזי ניתן להסביר שמי שגזל טבל משלם את כל דמי הטבל (כדעת המשנה וכהלכה) מפני שחיטה אחת הופכת את הכל לחולין. אך אם לא מקבלים את דברי שמואל יש להעמיד כי מדובר כאן במקרה שירש טבל מסבו מצד אימו. הרמב"ם בפיהמ"ש הסביר את המשנה כאפשרות השנייה – כלומר אין הלכה כשמואל. במשנה תורה (הל' גנבה פ"ב ה"ד) פסק כדברי שמואל וכתב: "הגונב טבלו של חברו ואכלו, משלם לו דמי טבלו", ולא העמיד במקרה שירש טבלים מסבו מצד אימו, אלא כשמואל שחיטה אחת מוציאה את הכל לחולין[3].

שיעור ביטול טבל לעניין איסורי אכילה

סוגיא נוספת עוסקת בביטול איסורים. למדנו במשנה (עבודה זרה פ"ה מ"ח): "זה הכלל, מין במינו כל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם". על כך דנה הגמרא (ע"ז עג ע"ב): "רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, במינן - במשהו, שלא במינן - בנותן טעם; זה הכלל לאתויי מאי? לאתויי כל איסורין שבתורה. ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן - בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, במינן - במשהו, ושלא במינן - בנותן טעם וזה הכלל - לאתויי טבל. תניא כוותיה דרב ושמואל, תניא כוותיה דרבי יוחנן ור"ל. תניא כוותיה דרב ושמואל: כל איסורין שבתורה, במינן - במשהו, שלא במינן - בנותן טעם. תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן - בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, במינן - במשהו, שלא במינן - בנותן טעם. בשלמא יין נסך, משום חומרא דעבודת כוכבים, אלא טבל מ"ט? כהיתירו כך איסורו, דאמר שמואל: חטה אחת פוטרת את הכרי; ותנן נמי הכי, במה אמרו: טבל אוסר בכל שהוא? במינו, שלא במינו - בנותן טעם".

גם כאן מצאנו מחלוקת בעניין ביטול איסורים בתערובות. לדעת רב ושמואל כל האיסורים שהתערבו במינן אוסרים במשהו, ואם נתערבו שלא במינן אוסרים כאשר מרגישים את טעמם, ואין אף יוצא מהכלל. לדעת ר' יוחנן וריש לקיש במקרה של מין במינו, אוסר רק אחרי נתינת טעם אך יש שני יוצאים מהכלל, טבל ויין נסך שהם אוסרים בכל שהוא. עבור ר' יוחנן וריש לקיש מסבירה הגמרא שהסיבה שטבל הוא יוצא מהכלל מפני שיכולים בקלות להתיר אותו, שהרי אין שיעור לנתינת תרומה. לדעת רב ושמואל החולקים טבל בטל באחד למאה. אם כן גם בסוגיא זו אנו רואים שנחלקו האם יש שיעור מהתורה לתרומה.

בסוגיא זו כבר בפיהמ"ש הרמב"ם פסק שהטבל עולה במשהו אך לשונו שם חריגה (מהדורתנו [לעיל הערה 1] עמ' קצא): "ופסק ההלכה אצלנו שאין בו ספק ולא פקפוק, והוא כלל לכל דבר, כל אסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך... והטבל כהתרו, כשם שחיטה אחת פוטרת את הכרי, כך חיטה אחת עושה את כל הכרי טבל". והדגיש שכך הוא פסק ההלכה "שאין בו ספק ולא פקפוק, והוא כלל לכל דבר", והסיבה להדגשה זו היא שהרי"ף (וכן גאונים וראשונים נוספים) פסקו בתחילה כדעת רב ושמואל, שגם טבל עולה באחד למאה (ראה דף לו ע"ב מדפי הרי"ף): "איכא מרבואתא מאן דפסק הילכתא כרבי יוחנן וריש לקיש דקי"ל דכל היכא דפליגי רב ור' יוחנן ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואיכא מ"ד אע"ג דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא קי"ל כרב ושמואל ומיסתברא כותייהו דהא פלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי ברב ושמואל שייכא"[4].

אם כן יתכן ששיטת הרמב"ם בכל מקום בפיהמ"ש (עד למסכת עבודה זרה) שיש לתרומה שיעור מהתורה מפני שהלכה כרב בתערובות, כפי שפסק הרי"ף. אך למעשה הרי"ף חזר בו[5], ולכן גם הרמב"ם פסק בנושא תערובות שטבל אוסר בכלשהו (פיהמ"ש והל' מאכלות אסורות פר' טו ה"ו)[6], וכן שאין שיעור לתרומה מהתורה.

אומנם בפיהמ"ש עבודה זרה סבר הרמב"ם שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי, אך ראה פיהמ"ש דמאי (פ"ז מ"ז) שנראה מפירושו שם שחיטה אחת לא פוטרת את כל הכרי מטבל.

דברי הרמב"ם בפיהמ"ש ששיעור תרומה מהתורה

עד כאן הצגנו את הסוגיות השונות הדנות בדברי שמואל שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי, והראנו כי יש הבדל בין פיהמ"ש ומשנה תורה בפסק ההלכה בכל סוגיא. כאן נציג את דברי הרמב"ם המפורשים בפיהמ"ש שאכן יש שיעור מהתורה להפרשת תרומה:

  • המשנה בתרומות (פ"ג מ"ג): "השותפין שתרמו זה אחר זה – ר' עקיבה אומר תרומת שניהם תרומה. וחכמים אומרים, תרומת הראשון תרומה ואין תרומת השני תרומה. ר' יוסי אומר, אם תרם הראשון כשיעור – אין תרומת השני תרומה; ואם לא תרם הראשון כשיעור – תרומת השני תרומה". ופירש שם הרמב"ם: "נסתפקו בתלמוד במה שאמר ר' יוסי בשיעור, איזה שיעור? אם שיעור דאוריתא כמו שיתבאר, או שיעור מה שהפריש חבירו. ואמרו, אם נתכוון באמרו כשיעור שיעור תורה והוא אחד מחמשים, הרי הוא כחכמים. ואם היה מתכוין שיעור חבירו, הרי הוא חולק על חכמים. והלכה כחכמים וכמו שביאר ר' יוסי אם הוא מבאר". במקום זה יש תיקון, אך גם במהדורה ראשונה כתב שאחד מחמישים הוא שיעור תורה. אם כן מצאנו מקור מפורש שכתב הרמב"ם שיש שיעור לתרומה מהתורה והוא אחד מחמישים.
  • המשנה בדמאי (פ"ה מ"ב) מתארת כיצד מפרישים תרומה ותרומת מעשר כאחת. ופירש שם הרמב"ם: "כבר ביארנו שתרומה גדולה אחד מחמישים, ותרומת מעשר אחד ממאה", וכיוון ("כבר בארנו") לדבריו בפיהמ"ש ברכות (פ"ז מ"א) שגם שם כתב: "מתנות ה' מן התבואה... הוא להפריש ממנה אחד מחמשים שיינתן לכהן", ולא מוזכר כלל שזה שיעור מדרבנן באף אחד מהמקומות הללו, וכן לא מוזכר בשום מקום שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי.
  • המקור במשנה שדנו בשיעורים שונים של תרומה הוא בתרומות (פ"ד מ"ג): "שיעור תרומה – עין יפה מארבעים, בית שמאי אומרים משלשים; הבינונית מחמשים; והרעה מששים". ביאר (שם) הרמב"ם: "עין יפה – כינוי לנדיבות. ועין רעה – כינוי לכילות... ואמרו תרומה – תְרֵי מִמְאָה[7]". גם כאן סיכם הרמב"ם שתרומה היא אחד מחמישים, ואף סמך זאת למעין דרשה[8]. אם כנים דברינו ובפיהמ"ש סבר הרמב"ם כי שיעור תרומה מהתורה הוא אחד מחמישים, אזי מחלוקת התנאים במשנה מבוארת בצורה יפה. מכיוון שדין תרומה הוא אחד מחמישים, אך אסור למדוד את התרומה (ראה לקמן) לכן יוצא שהאדם אינו יכול להפריש לפי שיעור התורה בדיוק. על כן באו והגדירו חכמים שלוש מידות: המידה העיקרית והיא אחד מחמישים, אך גם אם תרם מעט יותר או מעט פחות בתחום סטיה של אחד לעשר נחשב הדבר כאילו נתן אחד מחמישים ויצא ידי חובת התורה. מחלוקת התנאים היא בגבולות מידת הטעות כאשר מפריש מאומד. וראה עוד לקמן הסברנו בעניין מחלוקת תנאים זו ותוקף השיעורים של מידות עין טובה ועין רעה.
  • המשנה בבכורים (פרק ב) דנה בדומה ובשונה בין תרומה, ביכורים ומעשר. ההבדל הראשון ששיך לעניננו (משנה ב): "ויש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה. שהמעשר והבכורים... אסורין כל שהן מלאכל בירושלם... מה שאין כן בתרומה". וביאר הרמב"ם (שם): "ואמרו ואסורין כל שהן מלאכל בירושלים, צריך להקדים הקדמה ואח"כ יובן דבר זה, והוא, שאם נתערב דבר אסור בדבר מותר ואין שום דרך להתיר אותו הדבר האסור לעולם, כגון שנתערבה ערלה או כלאי הכרם או תרומה עם חולין, הרי דין אותה התערובת כמו שנתבאר, או שיעלה בשעורו, או שייאסר בנותן טעם כמו שנתבאר בפרק שני ממסכת ערלה. ואם אפשר שבאיזה אופן שהוא יותר אותו הדבר האסור באיזה דרך שיהיה, הרי כל אותה התערובת אסורה ואפילו נתערב אחד באלף עד שיותר הכל באותו דרך, כיון שיש דרך שיותר הכל, והמשל בזה כגון שנתערבה ביצה שנולדה ביום טוב שאסור לאכלה ביום טוב בכמות גדולה של ביצים. הרי כל אותם הביצים אסור לאכלם ביום טוב, ואין אותה הביצה בטילה במיעוטה הואיל ולמחר יותר הכל, וזה הוא אמרם דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל"[9]. במקום זה כתב הרמב"ם במפורש שתרומה עולה באחד למאה, ועל מנת להדגים דבר שיש לו מתירים הביא את הדוגמה של ביצה שנולדה ביום טוב ולא תרומה או טבל!
  • הבדל נוסף בין תרומה, ביכורים ומעשר (שם משנה ג): "ויש בתרומה ובמעשר מה שאין כן בביכורים. שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן, ויש להן שעור... מה שאין כן בבכורים". המשנה אומרת בפירוש שיש לתרומה שיעור. ופירש שם הרמב"ם: "וכבר נתבאר בתחלת פאה שהבכורים אין להם שעור... מה שאין כן בתרומה ובמעשר. וכבר נתבארו משפטיהן במקומן". לא ניתן להסביר כי כוונת המשנה והרמב"ם כאן לשיעור מדרבנן מהסיבות הבאות:

(א) שיעור המעשרות הוא מהתורה, והשוו המשנה והרמב"ם את התרומה למעשרות.

(ב) לפאה יש שיעור מדרבנן. אם השיעור של התרומה היה רק מדרבנן, לא היה כל שוני בינו לבין הדברים הרשומים בתחילת פאה, כדברים שאין להם שיעור, וגם על תרומה היתה אומרת המשנה שאין שיעור.

יש להדגיש שכבר במהדורה הראשונה כתב הרמב"ם ששיעור תרומה לא נכתב במפורש בכתוב, (ראה פיהמ"ש תרומות פ"א מ"ז): "אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין", וכתב שם הרמב"ם: "אסור להפריש תרומה גדולה במדה לפי שלא נתבאר לה בכתוב שיעור, אלא מודד כל הפירות המחוייבים בתרומה ומפריש תרומה באומד, והסמיכו את זה למה שאמר ה' 'ונחשב לכם תרומתכם' (במדבר יח, כז), ואמרו במחשבה אתה תורם ולא בדבר אחר. ואע"פ שפסוק זה נאמר בתרומת מעשר, לפי שאנחנו אומרים בזה הכלל הידוע אצלינו במדות התורניים[10], אם אינו ענין לתרומת מעשר תנהו ענין לתרומה גדולה, ואי אפשר לאמרו על תרומת מעשר לפי ששיעורה ידוע, והקפיד הכתוב על שיעורה ואמר מעשר מן המעשר". אך אין הפירוש שהשיעור אינו מהתורה, רק שאינו מפורש מהתורה[11], ויתכן שהוא ככל השיעורים הלכה למשה מסיני שתוקפו מהתורה[12]. ובאמת משנה זו כמו גם המשניות האחרות הדנות בהפרשה באומד מהוות ראייה שיש שיעור לתרומה. שאם לא היה שיעור מה הטעם לדיון על הפרשה בכלים וכו' מספיקה חיטה אחת ותפטור את כל הטבל! אלא שיש שיעור, אך אי אפשר להפרישו במדויק ולכן באו כל הדיונים באילו כלים אפשר להפריש, מה קורה אם טעה בשיעור התרומה וכו'. כך גם מפורש בפיהמ"ש (תרומות פ"א מ"א) שכתב: "ותרומה האמורה כאן היא שנזכרה באמרו יתעלה 'ראשית דגנך תירושך ויצהרך' וכו', ולא נתפרש שיעורה בכתוב", ודייק לכתוב שלא נתפרש שיעורה ולא שאין לה שיעור.

בעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בתרומות (פ"ד מ"ג הובא לעיל), נראה כי ניתן להסביר שלדעת שניהם שיעור תורה הוא אחד מחמישים, והוא נקבע ככל השיעורים מהלכה למשה מסיני. מכיוון שאי אפשר להפריש תרומה גדולה בצורה מדויקת, נחלקו האם שיעור תורה הוא שיעור המינימום וכל סטיה אפשרית רק לכיוון הגבוה (שיטת ב"ש), או ששיעור תורה הוא השיעור הממוצע, ומכיוון שחייבו לתרום באומד סטיה לכל כיוון אפשרית. אם כן כל מחלוקתם היא רק בדיעבד - אם לא הפריש כשיעור המדויק האם יצא ידי חובתו .

הבנת המשניות בתרומות לאור ההסבר שיש שיעור לתרומה מהתורה

סוגיא נוספת שנראה כי הושפעה מהשינוי בהבנת הרמב"ם את חובת התרומה מהתורה היא: מה הדין אם הפריש תרומה יותר מעין יפה (אחד לארבעים)? על כך למדנו במשנה (תרומות פ"ד מ"ה): "המרבה בתרומה, ר' אליעזר אומר אחד מעשרה כתרומת מעשר... ר' ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה; ר' טרפון ור' עקיבה אומרין עד שישייר שם חולין". וביאר (שם) הרמב"ם: "אם הפריש תרומה יותר על השיעור הידוע, ר' אליעזר אומר אפילו הפריש עשירית התבואה תרומה מעשיו קיימין, ודינה כדין התרומה, שהרי תרומת מעשר עשירית ונקראה תרומה שנ' 'והרמותם ממנו תרומת ה'' (במדבר יח, כו)... ר' ישמעאל אומר שהיא תרומה אפילו היתה יותר על עשירית, עד שיוציא חצי התבואה תרומה שהרי אמר ה' 'ראשית דגנך' (דברים יח, ד) דיו לראשית שיהא כדגן... ור' עקיבה אומר שאפילו הפריש יותר על החצי אם שייר משהו חולין, הרי כל מה שהפריש תרומה, ואפילו שייר דבר מועט מן החולין, שנ' 'מראשית' (במדבר טו, כא) ולא כל ראשית. והלכה כר' עקיבה". מקור ההסבר בירושלמי (תרומות פ"ד ה"ד, דף מב טור ד): "מה טעמא דרבי ישמעאל? 'ראשית דגנך' דייו לראשית שיהא כדגן. מניין שלא עשה כלום עד שישייר מקצת [שיטת ר' עקיבה]? תלמוד לומר 'מראשית' ולא כל ראשית". ברם דברי הירושלמי הללו חולקים על דרשת רבי מנא באותו עמוד (הובא לעיל בפרק 'שיעור תרומה מהתורה – חיטה אחת פוטרת את כל כרי') שמפסוק זה לומדים שאין שיעור לתרומה מהתורה!

לכן יש לומר שבפיהמ"ש שסבר שיש שיעור לתרומה מהתורה, הביא את דרשת הפסוק ביחס למקרה שהפריש יותר משיעור תרומה. אך במשנה תורה הביא את הפסוק כראייה שאין שיעור לתרומה, וכאשר פסק את ההלכה במרבה בתרומה (הל' תרומות פ"ג ה"ה) לא הביא כל פסוק[13]. ראה גם פיהמ"ש (חלה פ"א מ"ט) שכתב: "עד שישייר מקצת, לפי שנקראה 'ראשית' ולא יהיה ראשית אלא אם נשאר לו שארית, והוא אמרם 'מראשית' ולא הכל ראשית. וכבר פסקנו את ההלכה כך במסכת תרומות", כשיטתו בפיהמ"ש.

מקורות נוספים לכך שיש שיעור לתרומה מהתורה

מקורות תלמודיים נוספים שמהם משמע שיש שיעור לתרומה מהתורה:

  • מדרש פסיקתא רבתי (כה, דף קכז עמוד ב)[14]: "יצחק הפריש תרומה גדולה. 'ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים (בראשית כו, יב). אמר רבי, כל מקום שיש ברכה אין שיעור, והוא אומר מאה שערים ויברכהו? אלא מכאן שהיה מודד כדי להפריש תרומה", וכתב תרומה ולא מעשר!
  • ירושלמי (פאה פ"א מ"א, דף טו טור א): "אילו דברים שאין להן שיעור כו' רבי בנימן בר לוי אמר רבי יצחק ורבי אימי הוון יתיבין מקשוי, אמר למה לא תנינן תרומה עמהון? אמר רבי אימי מפני המחלוקת", והפירוש הפשוט הוא שיש מחלוקת ביחס לתרומה האם יש לה שיעור (אחד מחמישים או אחד ממאה) או שאין לה שיעור מהתורה. מפני שיש מחלוקת בדבר אי אפשר למנות את התרומה כדבר שאין לו שיעור[15]. יצוין כי גם הרמב"ם לא הוסיף את התרומה בפיהמ"ש כדבר שאין לו שיעור.
  • כפי שהסברנו לעיל ששיעור התרומה הוא אחד מחמשים ועין רעה ועין טובה הם גבולות הטעות ניתן ללמוד מדברי התוספתא (תרומות פ"ה ה"ח): "אמ' ר' יוסה מניין לתרומה שהיא אחד מחמישים [ראה תוספתא כפשוטה עמ' 362]? שנ' 'וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים' וגו', אף ממה שאחזתי לך ממקום אחר הרי הוא כזו. מה זו אחד מחמשים, אף זו אחד מחמשים. מניין שאם תרם ועלה בידו אחד מששים שתרומתו תרומה? שנ' 'זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורין' (יחזקאל מה, יג)". אף ממקור זה נראה בברור ששיעור תרומה אחד מחמישים הוא מהתורה.

כהסברנו ברמב"ם בפיהמ"ש והצגת המקורות התנאים והאמוראים כסוברים שיש שיעור לתרומה מהתורה ניתן להפנות לפירוש הר"ש סיריליאו על הירושלמי (תרומות פ"ג ה"ג): "כשיעור תורה א' מחמישים. דרשינן ליה מדכתיב 'אחד אחוז מן החמשים' (במדבר לא, ל), וכתיב 'ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה'' (שם פסוק כט) כדאיתא בתוספתא". המקור בדרשת ר' לוי שהובאה בילקוט שמעוני (פרשת מטות רמז תשפו) וכן בירושלמי (תרומות פ"ד ה"ג, דף מב טור ד) והיא למעשה הדרשה מהתוספתא (תרומות פ"ה ה"ח שהובאה לעיל). וחזר על דבריו (הר"ש סיריליאו) בפירושו לירושלמי (פאה פ"א ה"א): "ונראה לי לפרש דתרומה גדולה היא חלוקה מן השאר. דפאה ובכורים אין להם שיעור מן התורה למטה, ותרומה מן התורה לכתחילה יש לה שעור בבינונית ובעין רעה כדתניא בתוספתא דתרומות א"ר יוסי מנין לתרומה שהיא אחד מחמישים? שנאמר תקח אחד אחוז...", וראה שם הפירוש כולו שמוכיח את הדברים מהפסוק (יחזקאל מה, יג-טז) ואומר שההלכה היתה מקובלת מימות משה, ויחזקאל רק סמך אותה לפסוק. בסוף ביאורו הוא מסביר את שיטת שמואל שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי רק לעניין אי חיוב מוות מדין טבל, אבל לכתחילה יש שיעור נתינה[16].

סיכום

להלכה כפי שכתבנו בתחילת דברינו אין שיעור לתרומה מהתורה. וכך גם כתב הרמב"ם בתשובה (סי' שלו): "וכן תרומה גדולה בזמן הזה הואיל והוא מדבריהם מפריש כל שהוא ואין לה שיעור כשמואל דאמר אפילו חטה אחת פוטר' את הכרי".

במאמרנו זה הראנו כי בפיהמ"ש סבר הרמב"ם שיש שיעור לתרומה מהתורה והוא אחד לחמישים. הסברו זה מבוסס על מקורות תנאים ואמוראים  רבים כמו גם שיטת הרי"ף כפי שפסק בחיבורו ההלכתי על מסכת עבודה זרה (לפני שחזר בו) בעניין איסור תערובת טבל. הבנה זו השפיעה על סוגיות רבות בש"ס. הסיבה לכך שאחרי כתיבת משנה תורה לא תיקן הרמב"ם את הסברו בכל המשניות היא שסוף סוף שיעור תרומה מדרבנן הוא כן אחד לחמישים, ואם כן כל דבריו הוסבו מדין תורה לדין דרבנן, וגם שיעור זה של חכמים תוקפו מהתורה[17].

 


›››למאמר שיעור תרומה מן התורה (תגובה)/הרב אהוד אחיטוב

 



[1] כל ההפניות והציטוטים למשנה תורה מההקדמה עד ספר נשים לקוחות ממהדורת מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א עם פירוש יד פשוטה (מעליות, תשמ"ד-תש"ס); משאר הספרים מהדורת הר"י קאפח (מכון מש"ה, תשמ"ו-תשנ"ז). מפירוש המשנה (פיהמ"ש) לקוחים ממהדורת הרב יוסף קאפח (מהדורה ראשונה עם המקור הערבי: מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ג - תשכ"ט; מהדורה שנייה, תרגום עברי בלבד תשכ"ד - תשכ"ז) עם השוואה לכתב יד הרמב"ם (מהדורת צילום פקסימילית שלושה כרכים, תשט"ז - תשכ"ו, הוצאת מונקסגורד קופנהגן, בעריכת ר. אדלמן עם מבוא מאת ס.ד. ששון), פרט להקדמה למשנה מהדורת ר"י שילת (מעליות, תשנ"ב); מסכת עבודה זרה מהדורה מבוארת (מעליות תשס"ב); מסכת ברכות מהמהדורה המבוארת שעתידה לצאת בעז"ה. ספר המצוות, מהדורת הר"י קאפח, מקור ותרגום (ירושלים תשל"א). תשובות הרמב"ם מהדורת יהושע בלאו (ד"כ, הוצאת ראובן מס, תשמ"ו).

[2] סוגיה נוספת שדברי שמואל מובאים בה אך לא נדון בה לקמן היא הגמרא בשבת (יז ע"א-ע"ב). שם הגמרא דנה בגידולי תרומה ולא נראה שהרמב"ם שינה את דעתו בין פיהמ"ש למשנה תורה. ברם בעניין גידולי טבל הרמב"ם מנמק את הסיבה לכך שהגידולים אסורים (הל' מעשרות פ"ו ה"ו): "מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבהן" ולא מצאתי מקור לנימוק זה. ראה פרופ' אביגדור אפטוביצר, חקר הלכה – עניני ביטול איסור (ספר היובל לד"ר בנימין לוין, ירושלים ת"ש עמ' מב-סד).

[3] כמובן שניתן להסביר את ההבדל בין פיהמ"ש למשנה תורה בכך שמדובר במקרים שונים (קידושים בטבל וגזלת טבל), ובאמת שהסוגיות מתבארות היטב, אך ברצוננו כאן לדון בדברי שמואל ולהעלות אפשרות נוספת להסביר את החילוק בין הסוגיות.

[4] וכן נראה שפסק רש"י (פסחים ל ע"א וחולין קט ע"א), והראבי"ה (סי' אלף וקכא לקראת הסוף) וכתב שם: "ומין במינו פלוגתא דרברבתא, ורבינו שלמה פסק במשהו, ורוב גאונים פסקו בששים. ואנו נוהגין במשהו", וראה גם מרדכי (חולין פרק ז סי' תרע, ובמאמרו של אפטוביצר לעיל הערה 2).

[5] ראה את עדות בעל המאור במסכת עבודה זרה (לא ע"ב מדפי הרי"ף), וכן את דברי הר"ן בעבודה זרה (לו ע"ב), והשווה לדברי בעל המאור בפסחים (ח ע"א) שכתב שאותו תלמיד היה מר יוסף בר יושתו ממדינת גייאן. לכל העניין ראה את ביאורנו למסכת עבודה זרה (לעיל הערה 1, עמ' קצה-קצז).

[6] מקור הפסק אצל ר' יהודאי גאון בתשובות הגאונים (מוסאפיה [ליק] סי' מה, הובא גם ברא"ש ע"ז סי' כח ותוס' פסחים ל ע"א ד"ה אמר רבא, ובשאילתות פרשת צו שאילתא צג).

[7] הניקוד מופיע בכתב יד הרמב"ם. על הניקוד בפיהמ"ש לרמב"ם ראה מה שכתבתי במבוא למשנה עבודה זרה (לעיל הערה 1) עמ' 15.

[8]מקור דרשה זו אינו ברור. הר"י קאפח כתב (במהדורתו הערה 6): "איני יודע מקורו", ובאמת לא נמצא ביטוי כזה בספרות התלמודית. יצוין כי ביטוי זה מופיע שש פעמים בזוהר (ראה רעיא מהימנא כרך ג, במדבר, פרשת קורח דף קעט עמוד א, ובתיקוני זוהר תקונא שיבסר דף לא עמוד ב). למרות זאת, ברור כי הרמב"ם לא ראה או לכל הפחות לא ראה כמקור הלכתי את דברי הזוהר. וכבר הראנו (קבר אינו מטמא באהל - פתרון חדש לבעיית טומאת כהנים, תחומין כ, תש"ס 387-376 הערה 20) שמקורות הלכתיים מובהקים יותר, כמסכת שמחות, לא היוו מקור לדברי הרמב"ם. לרשימת דברים המופיעים במשנה תורה ויש טוענים כי מקורם בזוהר, ראה את סיכומו של הרב ראובן מרגליות, הרמב"ם והזהר (סיני כרכים לב-לד תשי"ג-תשי"ד). ראה גם את סיכומו של החוקר גרשם שלום בג' מקומות: ספר הרמב"ם של תרביץ (בעריכת רי"נ אפשטיין, תרצ"ה); מיקראה בחקר הרמב"ם (ליקוטי תרביץ ה, תשמ"ה עמ' 98-90); ולאחרונה בספרו מחקרי קבלה א, מחוקר למקובל; אגדת המקובלים על הרמב"ם (תשנ"ח עמ' 200-189). ממשנתנו נראה כי אין מנוס מלומר כי קיימת הדדיות בין דברי הזוהר לדברי הרמב"ם בפיהמ"ש.

 

 

[9] הפרופ' אביגדור אפטוביצר דן באריכות בשיטת הרמב"ם בנושא 'דבר שיש לו מתירים' (מאמרו שהוזכר לעיל הערה 2) אך את דברי הרמב"ם הללו הביא רק ביחס למעשר שני (עמ' מד-מו) ובדיונו על תרומה וטבל לא הזכיר את הפירוש לְמִשנה זו.

[10] לדעת הרמב"ם בפיהמ"ש חובת הפרשת התרומה באומד היא מהתורה. הראיה לכך היא שהרמב"ם סמך דין זה לפסוק (ראה לקמן הערות 12 ו- 13), והוסיף את הכלל "אם אינו עניין...". וטרח הרמב"ם להדגיש שדבר זה נלמד במידות התורניות, שאם לא כן הדבר נלמד מההיגיון האנושי ואז דין זה אינו יכול להיות מהתורה. על שימוש במידות בעולם ההלכה ראה מה שכתבתי ב'דרכי הדרש לשיטת הרמב"ם והרלב"ג' (צֹהר יג תשס"ג, עמ' 149-145. וב'דרכי הדרש לשיטת הרלב"ג", צֹהר טו תשס"ג, עמ' 141-145).

[11] ולא דייק בהבחנה זו בין האמירה שאין לתרומה שיעור כלל, לבין זה שהשיעור אינו מפורש בתורה, הפרופ' אביגדור אפטוביצר במאמרו המקיף 'חקר הלכה' בסיני (שנה שלישית כרך שישי ת"ש, עמ' שיב-שיג). על מאמר זה ראה את דברי חנוך אלבק במבוא למסכת תרומות במהדורתו למשנה (ירושלים תל-אביב תשי"ז, עמ' 174-173 והערות 3-2 שם). בהערה 2 הוא מפנה להשלמות לפיאה (פ"ה מ"ו), ולדברי המשנה למלך, אך הדברים לא מופיעים שם.

[12] תוקפה של הלכה למשה מסיני בשיטת הרמב"ם היא כשל דין תורה. ראה מה שכתבנו בנושא ב'הלכה למשה מסיני בפרוש המשנה לרמב"ם' (סיני קיח תשנ"ו, עמ' רנב-רסא).

[13] כאשר מסמיך הרמב"ם דין לפסוק הדבר בא ללמדנו שתוקף הדין הוא מהתורה ראה ביסוסנו לדבר זה במאמר הנזכר לעיל הערה 12. אם כן בפיהמ"ש שסבר ששיעור תרומה מהתורה אחד מחמישים, אם הִרבה בתרומה תוצאת מעשיו היא תרומה מהתורה, ולכן סמך את הדין לפסוק. במשנה תורה כל שיעור התרומה הוא מדרבנן, ולכן אם הִרבה בתרומה גם כן הדין הוא רק מדרבנן ולכן לא סמך אותו לפסוק.

[14] מהדורת מאיר איש שלום, תל-אביב תשכ"ג.

[15] על האפשרויות השונות בהבנת הביטוי ראה את דברי הפרופ' אפטוביצר (לעיל הערה 11 עמ' שא-שד).

[16] הסבר הר"ש לדברי שמואל דומים לחילוקו של הנודע ביהודה (יו"ד מהדורא תנינא סי' רא) בין איסור טבל לחיוב נתינה לכהן. על חילוקו זה כתב הנוב"י: "ויש לי לומר בזה דבר חדש, לא קדמני בזה שום מפרש או פוסק". עוד על דברי הנוב"י ראה ערוך השלחן העתיד (הל' תרומות סי' ס סעי' ד-ה).

[17] ראיה לדברינו ששיעור חכמים של עין יפה בינונית ורעה תוקפו מהתורה ניתן להביא מנתינת מעשר ראשון. מעשר ראשון ניתן אחד לעשר ממה שנשאר אחרי נתינת התרומה הגדולה (פיהמ"ש ברכות פ"ז ה"א; הל' מתנות ענים פ"ו ה"ב; הל' מעשרות פ"א ה"א). אם מהתורה שיעור תרומה גדולה הוא כל שהוא אזי מגיע ללוי מעשר מכל כמות התבואה. כיצד יתכן שחכמים הוסיפו מדעתם לשיעור התרומה ובכך הפסידו את שיעור מעשר מהתורה? אלא ברור שכל מה שניתן כתרומה (העיקר שהשאיר משהו חולין, ראה מה שהבאנו לעיל מפיהמ"ש תרומות פ"ד מ"ה, וחלה פ"א מ"ט) דינו כתרומה מהתורה, ולכן יכול למעט את שיעור המעשר הראשון.