שיעור תרומה מן התורה (תגובה)

שיעור תרומה מן התורה (תגובה)

תגובה למאמר 'תרומה גדולה-שיעורה'

הרב אהוד אחיטוב | מנחם אב-אלול תשס"ג

הרב דרור פיקסלר מחדש במאמרו שדעת הרמב"ם בתחילת פירושו למשנה, שיש לתרומה שיעור מן התורה על מנת לפטור את הטבל, כשהוא מתבסס בדבריו על לשון הרמב"ם בפירוש המשניות למס' תרומות (פ"ג מ"ג). לדעתו הרמב"ם (בפיהמ"ש) הסיק זאת משום שכך הוא למד את סוגיות הבבלי והירושלמי הדנות בנושא. אך לענ"ד דוקא לאור הסוגיות שהובאו על ידו - אין מקום למסקנה שהוא הגיע אליה. 

כיוון שעיקר הדיון מתחיל מדברי הרמב"ם במס' תרומות (פ"ג מ"ג), אתייחס בתחילת דבריי לשיטת הירושלמי ובעקבותיו לשיטת הרמב"ם בביאור המשנה (שם).

 

א. שיטת רבי יוסי בשותפים שתרמו

במשנה (תרומות פ"ג מ"ג) נאמר:

"השותפין שתרמו זה אחר זה ר' עקיבא אומר תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים תרומת הראשון תרומה רבי יוסי אומר אם תרם הראשון כשעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשעור תרומת השני תרומה".

ביאר הרמב"ם (פיהמ"ש שם הוצאת מוסד הרב קוק) שיש ספק למה התכוון רבי יוסי, וז"ל:

"נסתפקו בתלמוד במה שאמר ר' יוסי איזה שיעור אם שיעור דאורייתא כמו שיתבאר או שיעור מה שהפריש חבירו. ואמרו אם נתכוון באמרו כשיעור: שיעור תורה, והוא אחד מחמשים, הרי הוא כחכמים. ואם היה מתכוון שיעור חבירו הרי הוא חולק על חכמים".

ביאור דברי הרמב"ם הוא, שרבי יוסי סובר שתרומת השותף השני תלויה בכמות שהפריש הראשון לשם תרומה, וכלשונו: "אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה - ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה". על כך דן הירושלמי (פ"ג ה"ב):

"מה כשיעור? כשיעור תורה או כשיעור חבריו (י"ג: שיעור חברין)? אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר' יוסי כרבנן - אין תעבדיניה כשיעור חביריו ר' יוסי כרבנן".

הירושלמי לא ביאר מה כוונתו בביטוי "שיעור תורה", ועל כך כתב הרמב"ם שכוונת הירושלמי לומר, שאם הפריש הראשון אחד מחמישים אזי הפרשת השני אינה כלום, כיוון שהראשון כבר תיקן את כל הפירות. אך אם הראשון נהג שלא כדין והפריש פחות מ"שיעור תורה שהוא אחד מחמישים" אזי שם תרומה שקרא השני על הפירות תופס ודינם כפירות תרומה לכל דבר, היות שהפרשת הראשון לא תפסה – לפחות ביחס לתרומה.

לשון הרמב"ם "שיעור תורה והוא  אחד מחמשים" הביא את הרב פיקסלר להבין ששיטת הרמב"ם כמעט לאורך כל פירוש המשנה היא, שמן התורה יש לתרומה שיעור שהוא אחד מחמשים.

אפשרות זו מעלה קשיים גדולים בהבנת סוגיות בבבלי ובירושלמי, כפי שיתבאר בהמשך, בעוד שלענ"ד ניתן לבאר את דברי הרמב"ם באופן הרבה פחות מחודש.

דברי הירושלמי (פ"ג שם) מתבססים על הלימוד של התוספתא (תרומות מהדורת ליברמן פ"ה ה"ח) המביאה אסמכתא לכל אחד מג' המידות של נותני תרומה, וז"ל:

"אמ' ר' יוסה: מניין לתרומה שהיא אחד מששים[1]: שנאמר: וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וגו' -  אף ממה שאחזתי לך ממקום אחר הרי הוא כזו; מה זו אחד מחמשים, אף זו אחד מחמשים. מניין שאם תרם ועלה בידו אחד מששים שתרומתו תרומה? שנאמר: "זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורין"[2].

אין ספק שאם הרמב"ם היה כותב באופן מפורש, שלדברי הירושלמי הנ"ל מן התורה רק שיעור של אחד מחמישים פוטר את הכרי – אולי היה מקום לדון כיצד הוא למד זאת, אך חייבים היינו לומר שזו דעתו לפחות בפירושו למשנה. אך כיוון שהרמב"ם כתב באופן סתמי "שיעור תורה והוא אחד מחמשים" הרי שלאור דברי התוספתא הנ"ל ניתן לפרש דבריו לא במובן של "חיוב תורה" כי אם ל"שיעור הרמוז בתורה". ההכרח לומר כך הוא משום שהפסוק "אחד אחוז מן החמישים" נאמר בשלל מדין ולא נאמר כלל בדיני הפרשת תרומה – כך שלימוד משלל מדין לדיני תרומות ומעשרות  אפשרי רק באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהם, כגון: "היקש" "גזירה שווה" וכדו' – לימוד שלא מצאנו לו סימוכין לא בתוספתא, לא בתלמוד הבבלי ולא בתלמוד הירושלמי. זאת ועוד, באותה תוספתא מובא פסוק מיחזקאל לשיעור אחד מששים – והרי ודאי שלא לומדים מפסוקים אלו דיני דאורייתא, עפ"י הכלל האמור בכמה מקומות בגמ' "דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן", כיצד אם כן מביאה התוספתא ראיה מפסוק מיחזקאל נגד דין תורה? הרי אם היה חיוב מן התורה להפריש אחד מחמישים, כיצד ניתן ללמוד מהנביא שאם הפריש אחד מששים תרומתו תרומה, כשכמות זו פחותה משיעור תורה?!

יתירה מזאת בירושלמי (תרומות פ"ד ה"ג) בסוף הסוגיה הדנה בכמויות של נתינת התרומה (1/40 1/50 ו 1/60) הועלתה השאלה מהי הכמות שבה נפטר הטבל מן התורה, וז"ל הירושלמי (שם):

"עד כמה אדם פוטר טיבלו דבר תורה? רבי יוחנן אמר אחד למאה כתרומת מעשר. אמר ליה ר' יוחנן מן מאן שמעיתה אמר ליה: מפילפול חברייא שמעית הא, דרבי ינאי אמר: אפילו אחד מאלף. אמר רבי מנא: לית כאן שיעורא דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהריך ואפילו כל שהוא".

הירושלמי אכן מביא מחלוקת בנידון אם אחד מאלף או אחד ממאה, אך מסקנתו להלכה היא חד-משמעית – "אפילו כלשהוא" כשהיא מסתמכת על הפסוק "ראשית דגנך".

אך מהירושלמי (פ"ד ה"ג) הנ"ל, מוכח לענ"ד שלא כדברי הרב פיקסלר גם לאור ההשוואה לירושלמי בפרק הקודם (פ"ג ה"ג) מחמת כמה סיבות:

 

א.הירושלמי (פ"ד ה"ג) דן בשאלה מהי הכמות שאדם פוטר את טבלו דבר תורה – אך הוא לא העלה אפילו לא כהו"א, שהפסוקים שהובאו בתוספתא יכולים ללמד אותנו ששיעור אחד מחמישים הוא "שיעור תורה" לפטור את הכרי, כפי שלדעת הרב פיקסלר הבין הרמב"ם בירושלמי (שם פ"ג ה"ב).

ב.הירושלמי (פ"ד ה"ג) הסיק שמן התורה הכמות שפוטרת את הטבל היא "אפילו כלשהוא" התלמוד כלל לא ראה זאת כסתירה לתחילת הסוגיה הדנה בכמות של אחד מששים ואחד מחמישים.

ג.הירושלמי (פ"ד ה"ג) הביא את פירושו של שמואל לפסוק ביחזקאל לגבי שיעור תרומה של "אחד מששים" - כיצד ניתן ליישב אותה עם דעתו של שמואל שחטה אחת פוטרת את הכרי. 

ד.לדעת הרב פיקסלר המסקנה המתבקשת שיש כאן מחלוקת סוגיות – כיצד יתכן שנחלקו שתי סוגיות בירושלמי באותה מסכת, כיצד להבין את דרשת הפסוקים הנ"ל: אם כחיוב תורה או כאסמכתא - מבלי שאין שום התייחסות מפורשת או רמוזה שהם נחלקים בדבר – אפילו באחת משתי הסוגיות ולפחות ברמז קל.

 

לפיכך נראה שקשה לתלות הבנה כה משמעותית וכה מרחיקת לכת – רק על סמך לשון הרמב"ם "כשיעור תורה והוא אחד מחמישים" – וליצור מחלוקת סוגיות בירושלמי, וכן להדחק בעקבות כך גם בקשיים נוספים בהבנת כל אחת מהסוגיות בפני עצמה. כאשר מנגד ניתן לפרש את הרמב"ם באופן הרבה יותר פשטני שהביטוי "שיעור תורה והוא אחד מחמישים" - לא בא לשלול את הקביעה ש"חטה אחת פוטרת את הכרי" – אלא מתייחס לשיעור שחייבו חכמים להפריש על סמך שיעור המפורש בתורה.

ההבדל בין שתי הבנות אלו הוא משמעותי כיוון שמאוד יתכן שאדם הפריש חטה אחת ופטר את הכרי אך חז"ל חייבו אותו להפריש ולתת לכהן כמות המשלימה לאחד מחמישים – ואף לאסור עליו באכילה את הפירות המיועדים לתיקון – אך יש השלכות רבות מבחינה הלכתית אם הפירות הנותרים הם טבל מהתורה או שאסורים באכילה רק מדרבנן, ואכמ"ל[3].

 

 

ב. שיעור תרומה ופאה (חולין קלז ע"ב)

 

עפ"י האמור לעיל, ניתן להתייחס למה שרצה הרב פיקסלר לבאר את שיטתו עפ"י הגמ' (חולין קלז ע"ב). הגמ' (שם) עוסקת בשיעורי תרומה ופאה האם הם מן התורה או מדרבנן, וז"ל:

"גופא, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: ראשית הגז - בששים, תרומה - בששים, פאה - בששים; תרומה - בששים והא אנן תנן: תרומה, עין יפה - אחד מארבעים! דאורייתא - בששים, דרבנן - בארבעים; דאורייתא בששים? והאמר שמואל: חטה אחת פוטרת את הכרי!".

כפי שביאר רש"י (ד"ה פוטרת) הגמ' אכן הבינה שאם אומרים ש"תרומה בששים" פירוש הדבר שבכדי לפטור את הכרי מאיסור טבל צריך להפריש אחד מששים. ולכך היא מקשה כיצד הדבר מתיישב עם שיטת שמואל ש"חטה אחת פוטרת את הכרי"?!

על כך תירצה הגמ' (שם):

"דאורייתא - כדשמואל, דרבנן, בדאורייתא - אחת מארבעים, דרבנן בדרבנן - בששים. פאה בששים, והתנן: אלו דברים שאין להן שיעור: הפאה, והבכורים, והראיון! דאורייתא - אין לה שיעור, דרבנן – בששים".

כלומר, מן התורה אכן אין שיעור לתרומה כדברי שמואל ש"חטה אחת פוטרת את הכרי", אך מדרבנן יש שני שיעורים לתרומה:

א.תרומת דגן תירוש ויצהר שחיובה מן התורה קבעו לה חכמים שיעור אחד מארבעים.

ב.תרומת פירות האילן שחיובה מעיקרא הוא מדרבנן קבעו לה חכמים שיעור אחד מששים.

הגמ' לא העלתה אפשרות של שתי שיטות ביחס  לשיעור לתרומה מן התורה, ובודאי לא נקטה כן במסקנתה כפי שטוען הכותב.

יתירה מזאת, רש"י (שם ד"ה דאורייתא) מתייחס גם לשאלת מעמדם של דרשות הפסוקים שהוזכור בירושלמי, והוא כותב: "בכל דהו מפטר נהי דמפטר ממיתה דטבל מיהו לכתחלה רמיזא שיעורא דילה חמשים וששים דתנא בתוספתא אמר רבי יוסי מנין לתרומה שהיא אחד מחמשים שנאמר במדין (במדבר לא) תקח אחד אחוז מן החמשים…".

כלומר, לגמ' פשוט שכל השיעורים האחרים הם מדרבנן והפסוקים הם אסמכתא בעלמא.

בדרך זו הלכו התוס' (כתובות צט ע"ב ד"ה פיחת), הביאו את כל לשון דרשות הירושלמי (פ"ד שם) וכתבו לבסוף שהכל אסמכתא בעלמא, ואציין את סוף לשונם:

"וכל הנך קראי אסמכתא בעלמא דשמואל הוא גופיה דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי".

נמצינו למדים שמסקנת הגמ' היא חד-משמעית כדעת שמואל, שאין שיעור לתרומה מן התורה לפטור את הטבל. הרב פיקסלר מסכים שזו שיטת רש"י, אך כותב שניתן גם לבאר שהגמ' (שם) לא נוקטת בצורה מוחלטת כדעת שמואל. לענ"ד לא ניתן לבאר שכך פירש הרמב"ם (בפיהמ"ש) את הסוגיה, ולפיכך אף אחד מהראשונים לא פירש אחרת מרש"י, זאת מכמה טעמים:

א.מובנו הפשוט של תירוץ הגמ' במסקנה שיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן, ויש חלוקה נוספת בתוך שיעורי דרבנן. אם מסקנת הגמ' שיש מחלוקת אמוראים אין דרך הגמ' לציין זאת באופן כזה, אלא בצורה הרבה יותר פשוטה.

ב.לפי דברי הרב פיקסלר יש "שיטת רבנן" שהם מובאים גם בתוספתא והם תנאים, ויש את שיטת שמואל שחטה אחת פוטרת את הכרי. אכן מצאנו מחלוקת בין תנאים, אך לא מחלוקת אמוראים על תנאים.

ג.לדברי הרב פיקסלר שמואל חולק על עצמו. כיוון שבתחילת הסוגיה הביאה הגמ' את דברי רב ושמואל ש"ראשית הגז - בששים, תרומה - בששים, פאה - בששים; תרומה – בששים", ולבסוף מכח דברי שמואל שאין לתרומה כלל שיעור מן התורה, היא חילקה בין שיעור תרומה דרבנן שהוא "אחד מששים" לשיעור תרומה מן התורה.

 

לכן עדיף לומר שכאשר הרמב"ם נקט בפירושו למשנה (פ"ג מ"ג) "שיעור תורה והוא אחד מחמישים", זאת משום שנקט כדרכו בהרבה מקומות את לשון הירושלמי (תרומות פ"ג ה"ב). לפיכך ביארו המפרשים את לשון הירושלמי שאינה באה לומר שיש כאן "חיוב דאורייתא", כך ניתן לומר גם בדברי הרמב"ם. כסייעתא אציין את דברי הפני משה (תרומות פ"ג ה"ג ד"ה מה כשיעור), אשר פירושו מהווה בדרך כלל יסוד להבנת שיטת הרמב"ם בירושלמי, והוא פירש באופן זה את הירושלמי, וז"ל:

"…ושיעור תורה דקאמר שיעור המפורש בתורה במקום אחר הוא, דאין שיעור תרומה גדולה מפורשת בתורה ואפילו חטה אחת פוטרת את הכרי מדין תורה, אלא שחכמים נתנו שיעור לבינונית א' מחמשים וסמכו על א' מחמשים המפורש בתורה גבי תרומת מדין"[4].

הרב פיקסלר הביא סימוכין לדבריו מלשון הרמב"ם בפיהמ"ש (חולין יא, א) שכתב באותו ענין, לגבי ראשית הגז "ואמרו כל שהן - יש לו שיעור, והוא משקל ששים סלעים", ולא הדגיש הרמב"ם שזה דוקא מדרבנן – מוכח שס"ל שזהו מדאורייתא.

ואני תמה הרי דברי הרמב"ם (שם) כלל לא מתייחסים לשאלת הכמות שצריך להפריש ולתת לכהן, אלא לכמות הצמר שממנה מתחיל חיוב הפרשה של ראשית הגז. ויסודם באמור במשנה (שם) שחיוב ראשית הגז מתחיל רק אם יש "חמש רחלות גוזזות כשלהן" והובאו בגמ' (חולין קלז ע"ב) מספר דעות מהו אותו שיעור מינימלי שממנו צריך להפריש לכהן, וז"ל הגמ' (שם):

"וכמה כל שהן? אמר רב: מנה ופרס ובלבד שיהו מחומשות, ושמואל אמר: ששים, ונותן סלע אחת לכהן, רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: שש, לכהן - חמשה, ואחד - לו, עולא אמר ר' אלעזר: כל שהן שנינו. רבי יוחנן אומר שש - סלעים הוי כל שהן ויתן מהם חמש סלעים כדתנן במתני'".

לפי זה כשכתב הרמב"ם (שם): "ואמרו כל שהן יש לו שיעור, והוא משקל ששים סלעים" – הוא רק בא לבאר את המשנה כדעת שמואל ששיעור הצמר המינימלי החייב בראשית הגז, הוא שיעור ששים סלעים. אך אין כאן כלל רמז בדברי הרמב"ם ביחס לכמות שאותה צריך להפריש, וממילא גם לא ניתן להביא ראיה לדבריו כיצד למד את הסוגיה בראשית הגז – כפי שרצה הרב פיקסלר לדייק.

 

ג.המקדש בטבל והגונב טבל

 

סוגיה נוספת שעליה ביסס הרב פיקסלר את שיטתו היא סוגיית המקדש בטבל עפ"י המשנה (קדושין פ"ב מ"י) ש"המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל". הגמ' (שם נח ע"א) מביאה מחלוקת ר' חייא בר אבין ועולא אם לטובת הנאה יש ערך ממוני או לא. הנפק"מ היא כשאדם מקדש אשה בתרומות ומעשרות השייכים לכהן וללוי, כשלישראל יש רק  טובת הנאה לאיזה כהן לתת אותם. לדעת ר' חייא בר אבין "טובת הנאה ממון" והוא יכול לקדש אשה ולעולא "טובת הנאה אינה ממון" ואינו יכול לקדש אשה בתרומות ומעשרות. הגמ' (שם ע"א) נוקטת במסקנה כדעת עולא ש"טובת הנאה אינה ממון", ומה שאמור במשנה (שם) שניתן לקדש בתרומות ומעשרות, זה מדובר בישראל שזכה בתרומות ומעשרות בירושה. ורק כלפי זה נסבו דברי הרמב"ם בפירושו למשנה (שם), ודברים אלו תואמים בהחלט את מה שפסק בהל' אישות (פ"ה ה"ה-ה"ו), אך אין בדיון המקדש בתרו"מ שום התייחסות לדברי שמואל. אמנם מצאנו התייחסות של הגמ' לדברי שמואל באחת מהאוקימתות של מחלוקת רבי ור' יוסי בר' יהודה האם גונב טבלו של חבירו חייב להחזיר לו את הכל או רק את דמי החולין שבו, וכך נאמר בגמ' (שם ע"ב):

"נימא כתנאי: הגונב טבלו של חבירו - משלם לו דמי טבלו של חבירו, דברי רבי, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: טובת הנאה ממון, ומר סבר: טובת הנאה אינה ממון! לא, דכולי עלמא - טובת הנאה אינה ממון, והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קמיפלגי, מר סבר: כמי שהורמו דמיין, ומ"ס: לאו כמי שהורמו דמיין. ואיבעית אימא: דכולי עלמא - כמי שהורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון, והכא בדשמואל קמיפלגי, דאמר שמואל: חיטה אחת פוטרת את הכרי, דמר אית ליה דשמואל, ומר לית ליה דשמואל. ואיבעית אימא: דכולי עלמא לית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי, דקנסוהו רבנן לגנב. ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי יוסי בר' יהודה, דקנסוהו רבנן לבעל הבית, דלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה".

השוואה זו בין המקדש בתרו"מ לגונב טבלו של חבירו, נבעה מההו"א של הגמ' שעולא ור' חייא בר אבין נחלקו במחלוקת תנאים - אפשרות שנדחתה על ידי הגמ'. כיוון שבמסקנה הגמ' נקטה שלכו"ע הלכה כשמואל והמחלוקת היא האם קונסים את בעל הבית שהשהה את פירותיו כשהם טבל.

לפיכך מה שכתב הרב פיקסלר ש"הרמב"ם בפירוש המשנה הסביר את המשנה כאפשרות השנייה כלומר אין הלכה כשמואל, אבל במשנה תורה הל' גניבה פסק כדברי שמואל וכו'". – דברים אלו תמוהים מכמה טעמים:

א.הגמ' (נח ע"א) בדין מקדש בתרו"מ לא העלתה כל אפשרות נוספת שהרמב"ם לא הזכיר אותה – כך שאין שום יסוד לטענה שהרמב"ם הסביר כ"אפשרות שניה", כשיש רק אפשרות אחת.

ב.כשהגמ' דנה בישראל שקידש בתרו"מ לא קיים בגמ' נסיון ולו ברמז להשוות זאת לדברי שמואל הסובר ש"חטה אחת פוטרת את הכרי".

ג.השוואה זו אינה אפשרית גם מצד הסברא - כיוון שבגונב טבל שכל עוד שהבעלים לא קראו שם תרומה על הטבל – הוא הפסיד לבעלים את כל התבואה פחות חטה אחת. לעומת זאת במקרה שאדם קרא לפירות שם תרומה - פירות אלו אינם רכוש הבעלים אלא רכוש שבט הכהונה – ולכך למ"ד ש"טובת הנאה אינה ממון" גם לפי שמואל האפשרות היחידה לקדש בהם אשה היא רק אם הוא קיבל אותם מירושה מבית אבי אמו כהן.

ד.מתוך מהלך הגמ' ביחס לגונב טבל מוכח שהדברים נוטים כאוקימתא האחרונה ש"כו"ע אית להו דשמואל". לפיכך אף בלא כל השאלות שהעלינו לעיל – קשה לומר שהרמב"ם פירש הפוך מפשט הגמ', ולומר שרק אח"כ חזר בו בפסק ההלכה שלו. במקום לומר שהרמב"ם גם בפירושו למשנה נוקט כמסקנת הגמ' כפי שנקט גם בהלכה.

ה.לפי שיטת של הרב פיקסלר שדברי הרמב"ם במשנה (קידושין שם) הם בניגוד לדברי שמואל – מדוע הביא זאת בהל' אישות (שם) לגבי מקדש בתרומות ומעשרות – הרי גם לשיטתו של הרב פיקסלר הרמב"ם בהלכה פסק כשמואל.

 

העולה מכל האמור, שגם בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה בקידושין (פ"ב מ"י) אין שום רמז לטענה, שהרמב"ם בפירושו למשנה סבר שיש לתרומה שיעור מן התורה.

 

ד. ביטול טבל

 

הרב פיקסלר מביא את הגמ' (ע"ז עג ע"ב) בה נחלקו בענין ביטול מין במינו בשאר איסורים שלדעת רב ושמואל מין במינו נאסר במשהו, ולדעת ר' יוחנן ור"ל גם מין במינו נאסר בכמות שיש בה כדי ליתן טעם - חוץ מטבל ויין נסך שאוסרים במשהו. בעקבות כך הוא מסיק ש"לדעת רב ושמואל החולקים טבל בטל באחד ומאה". לענ"ד דברים אלו של הרב פיקסלר לא ניתן לאומרם בפשט הסוגיה, מכמה סיבות:

א.מפשט הגמ' משמע להיפך: שטבל ויין נסך לכו"ע אוסרים במשהו ואינם בטלים כלל ועיקר, בין לר' יוחנן ור"ל ובין לרב ושמואל - וכל מחלוקתם היא בתערובת של "מין במינו" בשאר איסורים. אך לתערובת של טבל אין ביטול כלל ועיקר בין לדעת הראשונים הפוסקים כר' יוחנן ור"ל ובין לדעת הראשונים הפוסקים כרב ושמואל.

ב.כיצד ניתן לומר ש"לדעת רב ושמואל טבל בטל באחד ומאה" – הרי נאמר בגמ' במפורש שדעתם ש"כל איסורים שבתורה אוסרים מין במינו במשהו- לאתויי טבל" – ומשמעות הדברים שטבל אין לו כלל ביטול – ומנין לנו לומר שלדעתם טבל בטל ב"אחד ומאה" כמו בתרומה?!

ג.לדברי הרב פיקסלר שמואל חולק על עצמו, שהרי שמואל הוא בעל המימרא שחטה אחת פוטרת את הכרי, וכאן לדעת הרב פיקסלר שמואל סובר שטבל בטל באחד ומאה – מכיוון שזוהי הכמות שהוא פוטר את הטבל.

ד.לדברי הרב פיקסלר ר' יוחנן חולק על עצמו שכאן הוא סובר שתרומה בטלה בכל-שהוא, ובירושלמי (פ"ד ה"ג) אומר ר' יוחנן ההיפך שלתרומה יש שיעור מן התורה והוא אחד ומאה.

 

ה.שיעור תרומה מן התורה – בפירוש המשנה לרמב"ם

 

הרב פיקסלר הביא מס' משניות, שמהם מוכח או מתיישבת שיטתו שהרמב"ם ס"ל שיש לתרומה שיעור מן התורה. לענ"ד קשה לבאר את המשניות לפי תפיסה זו, ואשתדל להתייחס לכל אחת מהמשניות:

1. תרומות (פ"א מ"ז)

דברי הרמב"ם (תרומות פ"א מ"ז) מוכיחים שגם בפירושו למשנה סבר שאין שיעור לתרומה מן התורה. שהרי בדבריו שם הוא כותב את דברי הגמ' (גיטין לא ע"א) המנמקת מדוע למדים שיש להפריש תרומה גדולה באומד מהפסוק "ונחשב לכם תרומתכם" האמור בתרומת מעשר. הנימוק שנתבאר שם הוא שפסוק זה "אינו ענין לתרומת מעשר שיש לה שיעור" – כלומר תרומת מעשר אשר יש לה שיעור קבוע – לא שייך להפרישה באומד. לפי דברי הגמ' הנ"ל שהביאם הרמב"ם גם תרומה גדולה לא ניתן להפרישה מאומד – שהרי יש שיעור מן התורה? אמנם ניתן לחלק מסברא בין פסוק לענין תרומה גדולה לבין דרשה מפרשת שלל מדין ופסוק האמור ביחזקאל - אך כשיש כל כך הרבה דברים שאינם מפורשים – קשה לומר סברות בדבר כ"כ מהותי כש"העיקר חסר מן הספר".

יתירה מכך בפיהמ"ש של הרמב"ם תרומות (פ"א מ"ז) כשהרמב"ם מנמק את חיוב הפרשת תרומה גדולה מאומד הוא כותב: "אסור להפריש שיעור תרומה גדולה במדה לפי שלא נתבאר לה בכתוב שיעור". יסוד שכתב אותו בתחילת מס' תרומות (פ"א מ"א): "ולא נתפרש שיעורה בכתוב" – והרי לפי דברי הרב פיקסלר אותם דרשות בתוספתא ובירושלמי הם מקור לחיוב הפרשה מן התורה – כיצד הוא אומר "שלא נתבאר לה בכתוב שיעור". תינח אם הרמב"ם היה כותב שלמדים זאת מדרשה ולא מפסוק מפורש בתרומה ניחא. אך הביטוי "לא נתבאר לה בכתוב שיעור", פירושו שאין לה כלל שיעור מן התורה.

2. דמאי (פ"ה מ"ב)

הרב פיקסלר מביא את לשון הרמב"ם בפיהמ"ש למס' דמאי (פ"ה מ"ב) שכתב: "כבר ביארנו שתרומה גדולה אחד מחמשים ותרומת מעשר אחד ממאה", והוא כותב שאם הרמב"ם היה מבין שזה מדרבן הוא היה מציין זאת. אך לענ"ד, דוקא דרכו של הרמב"ם בפירוש המשנה היא לא לחזור על יסודות שהוא ביאר אותם במקומם העיקרי – והוא לפעמים אף כותב זאת במפורש ללומד, כגון: "זכור עיקר זה" וכדו'. 

3. משנה (בכורים פ"ב מ"ב) ההבדל בין תרומה למעשר ובכורים

הרב פיקסלר מסתמך על לשון הרמב"ם בפירוש המשנה (בכורים פ"ב מ"ב) ומסיק "במקום זה כתב הרמב"ם במפורש שהתרומה עולה באחד ומאה, ועל מנת להדגים דבר שיש לו מתירין הביא (הרמב"ם) את הדוגמא של ביצה שנולדה ביו"ט ולא תרומה או טבל".

הרב פיקסלר רומז בדבריו שהרמב"ם נוקט שהסיבה שתרומה עולה באחד ומאה הוא משום שכ"היתרו כך איסורו", ולא משום שהיא "דבר שיש לו מתירין". וממילא אם היא מתבטלת באחד ומאה סימן שהיא מתירה את הטבל באחד ומאה. על כך יש מס' תמיהות:

א.הרמב"ם (תרומות פ"ד מ"ז) מבאר שדין ביטול של תרומה באחד ומאה עפ"י היסוד של "כהיתרו כך איסורו" מתייחס לתרומת מעשר שבה נאמר במפורש בתורה שהוא "מעשר מן המעשר" שהיא בדיוק אחד ומאה – וממילא זו גם כוונתו בפירוש המשנה בבכורים.

ב.בתחילת המאמר כותב הרב פיקסלר שדעת הרמב"ם בפירוש המשנה ששיעור תרומה מן התורה הוא אחד מחמישים – וכאן הוא מביא ראיה לסתור ששיעור תרומה הוא אחד ומאה?!.

ג.לפי יסוד דבריו – להלכה תרומה גדולה צריכה להתבטל ב"כלשהוא" שהרי להלכה גם הוא מודה שדי בכלשהוא להתיר את הטבל"?!

ד.בנוגע ל"דבר שיש לו מתירין"- כיצד הרמב"ם יכול להביא תערובת של תרומה כ"דבר שיש לו מתירים" הרי תרומה אין לה מתירים[5]?

ה.הסיבה שהרמב"ם לא הביא את הטבל כדוגמא לדבר שיש לו מתירין אלא את המקרה של ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה, שאינה בטלה אפילו באלף כיוון שביצה שנולדה ביו"ט תיהפך ללא כל תיקון להיתר לאחר יו"ט, ואין שום רמז בדברי הרמב"ם שטבל אינו "דבר שיש לו מתירין".

 

4. פאה (פ"א מ"א) 

במשנה (פאה פ"א מ"א) נאמרו מספר דברים ש"אין להם שיעור" וביניהם "הפאה והבכורים…", ושאל הירושלמי (שם ה"א) מדוע לא מנתה המשנה גם את התרומה בכלל הדברים שאין להם שיעור, וז"ל:

"אילו דברים שאין להן שיעור כו' רבי בנימין בר לוי אמר רבי יצחק ורבי אימי הוון יתיבין מקשוי אמר למה לא תנינן תרומה עמהון?!" ענה על כך הירושלמי (שם): "אמר רבי אימי מפני המחלוקת".

הר"ש (שם)  הביא שלושה הסברים, ההסבר הנוגע לעניינו הוא שלא ניתן לכתוב בסתמא ש"תרומה אין לה שיעור" כיוון שיש סוג תרומה שיש לה שיעור, והיא תרומת מעשר – ולפיכך אי אפשר לשנות במשנה בלשון סתמית את התרומה כאחד מהדברים שאין להם שיעור.

הרש"ס (פאה פ"א מ"א ד"ה למה לא תני) הביא פירוש והקשה, שאם זה כל הקושי יכולה היתה המשנה למנות במפורש "תרומה גדולה" כאחד מהדברים שאין להם שיעור - ובכך להבדילה מתרומת מעשר שיש לה שיעור?!

עקב כך מעלה הרש"ס אפשרות לחלק בין שיעור תרומה להפטר מאיסור טבל, לבין שיעור תרומה לקיים מצוות נתינה לכהן. כלומר, התורה ציוותה לתת תרומה גדולה לכהן על מנת שיוכל ליהנות ממנה ולפיכך יש לתת לו לכתחילה כמות הראויה לכדי נתינה שהיא אחת מג' המידות שהוזכרו לגביה: 1/40, 1/50, 1/60.

אלא שהרש"ס כותב במפורש שאין זה נוגד את דברי שמואל ש"חטה אחת פוטרת את הכרי" – כיוון שלהנצל מאיסור טבל די בכמות שאין לה שיעור כלל. לפיכך אדם שהפריש חטה אחת פטר את הכרי והפקיע מן הכרי איסור טבל, וז"ל:

"ואם כן נקטינן דיש לה שיעור למטה מן התורה, והרי היא חלוקה מן השאר. וההיא דאמר שמואל בפרק ראשית הגז חטה אחת פוטרת כל הכרי מוכרחין אנו לפרש דההיא כשנתכוון לפטור שדהו דנפטרה כריו מעונש מיתה מדין טבל דהיינו דיעבד אבל לכתחילה שיעור יש לה..."[6].

אלא שהרש"ס מביא גם את הפירוש השלישי של הר"ש, וז"ל:

"ועוד נראה לפרש דמפני המחלוקת הוא כמפרש ואזיל רבי יוסי דלא דמי תרומה לבכורים ולפאה שהיא חלוקה מחברותיה"[7].

לאור הדברים לעיל, יתכן שגם דעת הרמב"ם בפירוש המשנה היתה לפרש באופן זה – שיש חילוק בין שיעור תרומה מן התורה הפוטר מאיסור טבל ש"חטה אחת פוטרת את הכרי" לעומת שיעור תרומה מן התורה ביחס לחיוב נתינה – שיש מן התורה שלוש מידות כנ"ל. אלא שדבר זה אף אם הוא בגדר אפשרות – קשה להבין מדוע הרמב"ם לא כתב בפירוש.

 

סיכום:

ההבנה שהרמב"ם פירש את המשניות שלא כדעת שמואל, קשה לאומרה מכמה סיבות:

א.לענ"ד אין אפשרות לבאר את המקורות בתלמוד הבבלי שהובאו לעיל, באופן שגם במסקנת הסוגיות הם משאירים את דעת שמואל כדעה הנתונה במחלוקת – כיוון שמפשט הסוגיות מוכח שהן מקבלות את דעת שמואל כדעה מוסכמת.

ב.התלמוד הירושלמי (פ"ד ה"ג) הביא מחלוקת אם יש לתרומה שיעור והסיק שאין לה שיעור, כאשר דעתו תואמת לדעת שמואל שחטה אחת פוטרת את הכרי.

ג.בתלמוד הירושלמי (תרומות פ"ג ה"ג) אכן הוזכר הביטוי "שיעור תורה", כשלדעת הרמב"ם (שם פ"ג מ"ג) כוונתו ל"אחד מחמשים" – אך אין הכרח לומר שכוונתו לשיעור מן התורה אלא לשיעור המוזכר בתורה, כפי שעולה מדעת חלק מהמפרשים. ובעיקר שלאור מה שכתבנו לעיל אין לענ"ד רמז לכך בסוגיות הנ"ל בבבלי ובירושלמי. בעוד שהרמב"ם בפירושו לסדר קדשים נוקט במפורש בפירוש המשנה כדעת שמואל שחטה אחת פוטרת את הכרי. קשה אם כן לומר, שהרמב"ם פירש סוגיה אחת בירושלמי (פ"ג ה"ג) בניגוד לסוגיה אחרת בירושלמי ולכל הסוגיות בבבלי – הנוקטות במסקנתם באופן פשוט כדעת שמואל - ולומר שאח"כ גם חזר בו.

ד.קיימת אפשרות לבאר את דברי הרמב"ם (פ"ג מ"ג) שיש שיעור לתרומה מן התורה שיש בה כדי נתינה לכהן, כפי שפירש הרש"ס (פאה פ"א ה"א) בפירוש אחד. אך בלא לסתור את דברי שמואל שחטה אחת פוטרת את הכרי. אולם גם דבר זה קשה לאומרו כיוון שהוא לא נאמר על ידי הרמב"ם לא בפירושו למשנה ולא בפסקי ההלכות ב"יד החזקה".

 
›››ראה מאמר תרומה גדולה-שיעורה/הרב דוד פיקסלר



[1] עי' תוספתא כפשוטה (תרומות עמ' 362) שהעיר שהגירסה המדוייקת בתוספתא היא "מנין לתרומה שהיא אחד מחמשים".

[2] תוספתא זו הביא הירושלמי לקמן (פ"ד ה"ג), והיא הובאה גם כן בסוגיה דומה בתלמוד הבבלי (חולין קלז ע"ב) שתתבאר לקמן.

[3] אביא בקצרה שתי נפק"מ אפשריות: א. אם התוספת שהוסיף בפעם השניה חייבת בתרו"מ, ב. האוכל מהפירות לפני שהפרישו מהם את הכמות המשלימה לאחד מחמישים – אם חייב מיתה בידי שמים.

[4] לא רציתי להכנס לשיטת הראשונים שביארו שהירושלמי נקט "שיעור תורה" ביחס ל"כלשהוא" אך ברור שפירושם אינו עולה בקנה אחד עם פירושו של הרמב"ם למשנה, עי' אור זרוע (הל' חלה סי' רכא), ר"ש (פ"ג מ"ג).

 

[5] אמנם לדעת הרמ"א (יו"ד סי' שכג) כל תרומה או חלה שנתערבו אפשר להתירם על ידי שאילה על ההפרשה אך דבר זה אינו מפורש במשניות ובתלמוד ולפיכך הרמב"ם לא ציין זאת. וראיה לכך שהט"ז (שם) האריך לחלוק על שיטת הרמ"א וס"ל שתערובת של תרומה בחולין אינה נימוק לשאילה על הפרשה.

[6] עי' על כך בתוספתא עם ביאור חזון יחזקאל (פאה פ"א ה"א בחידושים ד"ה והבכורים).

[7] כוונתו שאין אדם יכול לקרוא שם תרומה לכל הטבל לעומת בפאה ובכורים שאדם יכול לקרוא שם פאה על כל תבואת השדה אחר שהתחיל לקצור, וכן לקרוא שם בכורים על כל פירות העץ. לפי זה תתפרש גם המשנה (בכורים פ"ב מ"ג) שמה שנאמר שלתרומה יש שיעור לעומת פאה ובכורים שאין להם שיעור, ביחס לתרומת מעשר, בשני אופנים שהתבארו במפרשים שם ויכולים גם להתבאר בשיטת הרמב"ם.