ספקות בנתינת מעשר עני - ב'

ספקות בנתינת מעשר עני - ב'

המאמר עוסק בספקות בנתינת מעשר עני חלק ב'

הרב יואל פרידמן | אמונת עיתך

ה. שיטת הרמב"ם

 

1. הבחנה בין לשו"פ לשאר מתנות עניים

 

כאמור לעיל (מאמר א') הר"ן מוכיח שספק במתנות עניים כדין ספק דיני ממונות. הראיה השניה שהוא מביא היא מדין דמאי, שפטור מנתינת מעשר עני, מפני שאמרי' המוציא מחברו עליו הראיה. ומכאן שמתנות עניים הם ספק ממון. ולכאורה בדמאי יש חזקת חיוב, כיון שהפירות היו בוודאי טבל, ולא ברור שעמי הארץ הפרישו, וא"כ גם לר"ן יש להחמיר מטעם "עני ורש הצדיקו"? וע"כ יש לומר באחד משני אופנים:

1. בניגוד לדעת המרדכי, אין מחמירים מטעם "עני ורש הצדיקו" נגד רוב, וכיון שרוב עמי הארץ מעשרין הן - המוציא מחברו עליו הראיה. לכן שואל הר"ן, אם מתנות עניים נחשבים ספק איסור בלא הלימוד מ"עני ורש הצדיקו" כפי שכתב הרשב"א בהקשר ליד לצדקה ויד לפאה, היו צריכים להחמיר במעשר עני של דמאי?

2. הר"ן אינו מזכיר את חומרת "עני ורש הצדיקו" ויתכן שהוא סובר שחומרה זו נאמרה רק במתנות עניים, אך לא במעשר עני וכדלקמן בשיטת הרמב"ם.    

המקור המובא בבבלי לחיוב לקט בספק הוא מ"עני ורש הצדיקו" ולפי"ז אה"נ חייב גם בספק מעשר עני אך בירושלמי מובאים כמה מקורות נוספים, וז"ל הירושלמי (שם):

"ומניין  שספק  לקט לקט ר"ש בר נחמן בשם ר' יונתן (תהלים סב) עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותיו ר"ש בן לקיש בשם בר קפרא (שמות כג) לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אין אתה  מטהו אבל  מטהו  אתה  במתנותיו א"ר יוחנן וכה זכה הוא  מה ששנה לנו רבי תעזוב הנח לפניהם משלך אמר ר' לא כתיב (דברים  כד) לגר  ליתום  ולאלמנה יהיה בין מדידך בין מדידיה הב ליה".

שני הלימודים הראשונים המובאים בירושלמי הם לימודים כלליים השייכים לכל מתנות עניים. הלימוד השלישי מתייחס למצוות לקט (ויקרא יט, ט-י): "ולקט קצירך לא תלקט - לעני ולגר תעזוב אותם". הלימוד הרביעי מתייחס למצוות שיכחה (דברים כד, יט): "ושכחת עומר בשדה - לגר ליתום ולאלמנה יהיה". בשתי מצוות אלו התורה זיכתה את הממון לעניים, ולכן יש מקום לומר שהתורה גם התייחסה לממון כאל ממון עניים ועשתה אותו כעין מוחזק (עי' שו"ת חתמ"ס יו"ד סי' רמ). לעומת זאת בשאר מתנות עניים ובצדקה, שהממון שייך לבעלים, והתורה חייבה את הבעלים במצוות נתינה, בזה התורה לא חידשה שיש להחמיר אלא עפ"י הכלל הקבוע המוציא מחברו עליו הראיה.

ונראה שבזה חלוקים המרדכי מחד, ומאידך הנמוק"י והמהרי"ט, שלדעת המרדכי הלימוד של "עני ורש הצדיקו" נאמר בכל מתנות עניים, ולדעת הנמוק"י והמהרי"ט הוא נאמר רק באותן מצוות שהתורה זיכתה את הממון לעניים. וז"ל הגהות מרדכי (ב"ב פ"א סי' תרנט):

"...ובירושלמי אמר מניין שספק לקט - לקט, רבי שמואל בר נחמני הצדיקהו במתנותיו; והואיל ונפקא לן דספק לקט - לקט וכן פאה ושכחה יש לו ללמוד מכאן דהוא הדין ספק צדקה - צדקה דכולהו מתנות עניים נינהו... ".

לעומת זאת, סובר הנמוק"י (ב"ב דף סט ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה איבעיא) שחידוש התורה הוא רק באותן מתנות עניים שהתורה זיכתה את ממונם לעניים, וז"ל הנמוק"י:

"הילכך בין הקדש בין עניים - הם המוציאין דנכסי בחזקת נותן קיימי... ולענין עניים נמי אמרי' דאע"ג שאמרי' ספק לקט - לקט, ספק שכחה - שכחה, ואפי' הוה ליה כספק - ליכא למיחש דהא פרישו לה בירו' דוקא במתנת עניים ומקראי ילפי ליה".

וז"ל המהרי"ט:

"...מהמרדכי בפ"ק דבתרא שיש ללמוד מההיא דאמרינן  ס' לקט לקט ס' שכחה שכחה וכו' דה"ה ס' צדקה - צדקה ומי שיש בידו מעות ומספקא ליה אם הם של צדקה חייב ליתן אותם ותמה אני שרצ' ללמו' דין זה לכל ספק שבצדקה של עניים שהדבר ברור שלא אמרו כן אלא במתנות עניי' או של כהנים וממקומו הוא מוכרח דהתם בסמוך אמרינן בירוש' ר"ל בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו אבל מה שאינו מן המתנות שזכה לו הכתוב הו"ל בריבו דאין אתה מטהו אלא אתה דן כדרך שאתה דן בין אדם לחבירו[1]..."

נראה שיש הכרח להבחין בין מתנות שהתורה זיכתה לעניים לבין צדקה וכדו' שהבעלים מחויבים לתת משלהם לבעלים בדברי הספרי (דברים פיסקא רפג ד"ה לא תשוב), וז"ל:

לא תשוב לקחתו, מיכן אמר רבי ישמעאל שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית ואם לאו הרי היא של עניים בעל הבית המוציא מעניים - עליו להביא הראיה שהמוציא מחבירו עליו הראיה ומנין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פיאה פיאה תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה".

לענ"ד יש לומר שהספרי מתייחס רק ללשו"פ ולא לכל מתנות עניים וצדקה. אילו הספרי היה לומד שיש להתייחס לעני כאל מוחזק ולבעה"ב כאל מוציא, אזי היינו מסבירים שזהו גופא חידוש התורה שספק לקט - לקט. אך הספרי למד זאת מהרישא של הפסוק: "לא תשוב לקחתו, ולאחר מכן את החידוש שספק לקט - לקט למדה מ"לגר ליתום ולאלמנה יהיה". נמצאנו למדים שגם ללא החידוש של ספק לקט - לקט, יש להתייחס לעני כאל בעלים וזאת כיון שהתורה אמרה "לא תשוב לקחתו, דהיינו זיכתה את העני בלשו"פ. אך באותן מתנות עניים שהתורה לא זיכתה את הממון לעניים, אלא חייבה את הבעלים לתת משלו - לגביהם לא למד הספרי שספק לקט - לקט.

כן נראה גם מהלימוד שבמדרש תנאים (לדברים פרק כד פסוק יט) שהמיוחד שבלשו"פ שהיא מצווה הנעשית ע"י האדם בלא מתכוון, כלומר שאין הבעלים מחוייבים לתת משלהם, אלא הוי ממון עניים; וז"ל המדרש:

לגר ולאלמנה יהיה מנ' שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פיאה פיאה ת"ל לגר לית' ולאלמ' יהיה: למען יב' ה' אלה' והלא הדברים קל וחומ' מה אם עומר שכחה שהניחו בלא מתכוין הרי הוא מקבל עליו ברכה קל וחומ' למניחו במתכוין והרי הדברים קל וחומ' מה אם מי שבאת על ידו ספק מצוה בלא ידע אמרה תורה למען יברכך ה' אלה' קל וחומר לשאר כל המצות שבתורה".

 

 

2. שיטת הרמב"ם

 

נאמר ברמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ד ה"ו):

"...וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים, מפני שאין אנו יודעים אי זו היא מהם שהיתה לקט וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזוב הנח לפניהם משלך".

הרמב"ם לא הביא את המקור המובא בבבלי "עני ורש הצדיקו" אלא את המקור המובא בירושלמי מהמילה "תעזוב". לפי"ז יש מקום לומר שרק לגבי לקט ושאר מתנות עניים שלגביהם נאמר תעזוב חייבים בספק אך במעשר עני שנאמר בו נתינה – פטור[2].

יש לציין שיש להבחין בין שני סוגי מעשר עני, האחד מעשר עני שבגורן הדומה יותר ללקט שיכחה ופאה, והשני, מעשר עני שבבית הדומה יותר לשאר מתנות עניים שהם ממון הבעלים[3], כמבואר בגמ' (נדרים פד ע"ב):

"רבא אומר: כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיבא ביה נתינה, (דברים כו) ונתת ללוי לגר וגו', מש"ה אסור ליה לאיתהנויי; כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון דכתיב ביה (דברים יד) והנחת בשעריך, שרי ליה לאיתהנויי".

 

הרמב"ם (הל' מעשר פי"ג הכ"א) כתב[4]:

"וכן אם היו לפניו שתי קופות אחת טבל ואחת מתוקן ואבדה אחת מהם - הרי זה מפריש מן השנייה תרומה גדולה ותרומת מעשר ונותנן לכל כהן שירצה ומפריש מעשר שני בלבד כדמאי".

כלומר מדובר בספק גמור, שכן תיבה אחת היא חולין ותיבה שניה היא טבל, ובכה"ג כתב הרמב"ם שפטור הן מהפרשה והן מנתינת מעשר עני. אך מכאן אין ראיה גמורה שהרמב"ם סובר שבספק פטור מנתינת מעשר עני, כי הספק הוא על התיבה האם היא חולין או שמא טבל, ולכן נראה שאין כאן חזקת חיוב[5].

 

נאמר ברמב"ם (הל' מע"ש פ"א הי"א):

"פירות שנה שנייה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית, הולכין אחר הרוב, מחצה למחצה מפריש מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני שמעשר שני חמור שהרי הוא קדש ומעשר עני חול, וכן פירות שהן ספק אם פירות שנייה הם או פירות שלישית מפריש מהן מעשר שני"

ומשיג עליו הראב"ד:

"פירות שנה שנייה וכו' עד ומעשר עני חול. א"א ולמה לא יפריש מעשר עני והלא יש עליהם איסור טבל ואוסר במשהו ומצינו לרבי עקיבא על ספיקו עישר שני עישורים מע"ש ומע"ע ואפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל אלא בדמאי פרק חמישי ממעשר שני ירושלמי".

הרמב"ם מביא שלושה מקרים: (1) תערובת של פירות שניה ושלישית. (2) מחצה על מחצה. (3) ספק שניה או שלישית.

המהר"י קורקוס מסביר את הרמב"ם (ומביאו הכס"מ אך בקיצור לשון) שהרמב"ם מחדש שאיסור טבל פוקע מהפירות ברגע שהוא מפריש את הפירות, אף שלא קרא שם מע"ש או מע"ע. עצם העובדה שהפריש, הפקיע איסור טבל, וכיון שישנו ספק אם להחיל על הפירות שם מע"ש או שם מע"ע - עדיף להחיל עליהם שם מע"ש כיון שהם ממון גבוה (רמב"ם הל' אישות פ"ה ה"ד). הראב"ד השיג על הרמב"ם ממעשה דר"ע[6] שעישר שני עישורין כשליקט אתרוג כיון שהיה מסופק אם ר"ה לאילן הוא בא' שבט או בט"ו בשבט, ומכאן שאין די בהפרשת מע"ש. אך מהר"י קורקוס מבאר שר"ע עשה כן ממידת חסידות ולא מן הדין. ומ"מ לגבי הנתינה של מעשר העני כתב המהר"י קורקוס:

"ובר מכל דין מודה רבינו דספק גזל עניים יש בדבר, אלא דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה, ולכך החמיר ר' עקיבא על עצמו לתת לעניים חוקם ולצאת ידי חשש גזל, וכ"ש דר"ע מצינו שהיה מחבב את המעשרות ומבקש להתחייב בהם... ואין תימה אם יחמיר על עצמו לחוש לספקו".

ולכאורה יש לשאול על הרמב"ם, מדוע פסק שאמרי' המוציא מחברו עליו הראיה ולא החמיר מחמת "עני ורש הצדיקו"? במקרה האחרון המובא ברמב"ם, שישנו ספק אם הפירות הם משנה שניה או שלישית, כיון שאין בוודאי פירות שלישית, נמצא שאין חזקת חיוב, וממילא אין לחייב מטעם "עני ורש הצדיקו". אך בשני המקרים הראשונים של תערובת שבה רוב פירות שנה שניה או מקרה של מחצה על מחצה, וודאי נמצאים בתערובת פירות משנה שלישית, וישנה חזקת חיוב, מדוע א"כ לא יתחייבו הבעלים לתת הפירות לעניים? ואמנם במקרה של הרוב היה מקום לומר שהפירות משנה שלישית בטלים ברוב, אך אין זה מסתבר כלל, כי זהו בדיוק המקרה של חורי הנמלים שלגביו אמרה המשנה "ספק לקט - לקט"[7].

 

האחרונים הקשו סתירה מדברי הרמב"ם הנ"ל על דבריו (שם ה"ז) שפסק בהקשר לצלף שיש להפריש מעשר שני וגם לתת מעשר עני; וז"ל הרמב"ם:

"האביונות של צלף נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שנייה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני"

ולכאורה כיון שיש ספק איך אנו מתייחסים לצלף אם הוא אילן או ירק (ברכות לו ע"א) לכן כתב הרמב"ם שיש להחמיר ולהפריש שני מעשרות ואף לתת מעשר עני, כפי שנהג ר"ע.

החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק טו) מסביר את דברי הרמב"ם שבהי"א שאין מדובר בתערובת של פירות מע"ש ופירות מע"ע, כיון שאין ביטול של היתר בהיתר (כדברי מהרי"ק). לכן הוא מעמיד את דברי הרמב"ם בקופות או בתיבות שחלקם פירות מע"ש וחלקם מע"ע, ואנו מסופקים לגבי תיבה מסויימת אם הפירות חייבים מע"ש או מע"ע. לאור הנ"ל החזו"א מיישב את הסתירה בין שתי ההלכות: באחת זהו ספק תערובות ובשניה ספקא דדינא; וז"ל החזו"א:

"אבל קשה למה לא יתן לעניים מספק כמש"כ רבינו לעיל ה"ז? וצ"ל דבספקא דדינא - דיינינן לחומרא כדאמר חולין קל"ד א' צדק משלך, אבל ספק תערובות - דיינינן המוציא מחברו עליו הראיה כיון דלא נתחייב בודאי במע"ע, אבל דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש והרע"ב דגם בספק תערובות - צריך ליתן מספק וכך דעת הגר"א סי' שלא ס"ק קצד."

החזו"א מסביר שבספק תערובות, שהוא לדעתו תערובת תיבות ולא תערובת פירות, נחלקו הרמב"ם (שם הי"א) ושאר הראשונים (ראב"ד לרמב"ם שם וראשונים מכשירין שם). לדעת הרמב"ם פטור מנתינת מע"ע כיון שלא נתחייב בודאי במע"ע ולכן אין חזקת חיוב, ולדעת הראשונים - חייב. אך לא התבאר בדברי החזו"א מדוע בספקא דדינא יש להחמיר. ואמנם מדבריו נראה שבספקא דדינא יש חזקת חיוב, שכן בתחילה מחמיר החזו"א בספקא דדינא, ובהמשך דבריו מקל בספק תערובות, ולגביו כותב: "כיון דלא נתחייב בודאי במע"ע" - משמע שבספקא דדינא ישנה חזקת חיוב. אך זה לא ניתן להיאמר, כי אין הבדל בין ספק בתיבות שאין שם ודאי מעשר עני לבין ספקא דדינא שהספק הוא אם מתייחסים לצלף כאל ירק וחייב במע"ע או דינו כאילן ופטור ממע"ע. גם לא מובן במה נחלקו הרמב"ם ושאר הראשונים[8]; אם לדעת הרמב"ם פטור כי אין חזקת חיוב, מדוע יסברו שאר ראשונים שחייב במעשר עני מטעם "צדק משלך"? גם ההסבר של החזו"א בדברי הרמב"ם (שם הי"א) שמדובר בתערובת תיבות, אינו משמע מדברי הרמב"ם בהלכה, והוא אינו משמע גם מפירושו על המשנה, ולכן יש הכרח לבאר בדברי הרמב"ם כמהרי"ק שאיסור טבל פוקע ברגע שמפריש את הפירות למע"ש או למע"ע אפי' שאינו קורא שם, או שקריאת שם מע"ש מועילה במקום מע"ע (עי' הר צבי זרעים ח"א סי' מד) או שבמצב של ספק אין מעשר עני גורם איסור טבל (או"ש הל' מעשר פ"ט ה"ג). ואם הרמב"ם מתייחס גם למקרה של תערובת פירות שבה יש וודאי מעשר עני, למדנו מדבריו שפטור ממעשר עני גם במצב של ספק שיש בו חזקת חיוב.

 

היוצא מכל הנ"ל, נראה לדעת הרמב"ם שאין חובת נתינה בספק מעשר עני, וכן כתבו משנה אחרונה (מכשירין שם), וכן פסק הרי"צ הלוי (ס' חובת גידולי הארץ עמ' קנט), מקדש דוד (סי' נח אות א), וכן משמע שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שטז אות ה); וכ"כ חו"ב (להגר"ח גריינמן, פאה סי' ה ס"ק ו ד"ה ולהאמור) שפטור בכל הספקות במעשר עני, וזאת אף אם לומדים את הלימוד "צדק משלך ותן לו", וכתב שכמדומה שכן עמא דבר בזמננו. הצפנת פענח (הל' מתנ"ע פ"ו ה"י) מחלק בין מעשר עני בגורן, שחייב גם במקום ספק (ודומה ללשו"פ), לבין מעשר עני בבית, שאינו חייב, מפני שהוי כמוחזק.

 

אלא שלהלכה, אף אם נבאר כן בדעת הרמב"ם, אך מדברי השו"ע נראה שיש להחמיר בספקות במעשר עני. השו"ע (סי' רנח סעי' ה) פסק שאם יש לאדם מעות והוא מסופק אם הם של צדקה - אזלי' לחומרא וחייב לתת אותם לצדקה. ובב"י הביא את המרדכי (שם) כמקור לדין, אשר נלמד מצדק משלך ותן לו. מוכח מדבריו שלא רק במתנות שזיכתה התורה ושנאמר בהם תעזוב, אזלי' לחומרא אלא אף בצדקה שיש בה מצוות נתינה. ולפי"ז הוא הדין במעשר עני.

 

 



[1] ואמנם עי' מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' קכד סד"ה ועל ספק ממון) לא משמע בדיוק כך, ואף במתנות עניים שהתורה חייבה לתת ג"כ הוי בכלל אתה מטהו במתנותיו, ומ"מ סברה זו ניתנת להאמר בפרט לשיטת הרמב"ם וכדלקמן.

[2] . ואמנם יש מקום לדחות כיון שיש אומרים שאין הרמב"ם בוחר את הדרשות ומקורות הפסוקים לפי הנפ"מ ההלכתית היוצאת מהפסוק, אלא המקור שהכי קרוב לדרשה הנלמדת; עי' מהר"י קורקוס (הל' שמטו"י פ"א ה"א סד"ה מצות עשה).

[3] עי' רש"י ותוס' (נדרים שם ד"ה במעשר), ועי' חולין קלא ע"ב, ורמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ו ה"י).

[4] מקור דברי הרמב"ם בתוספתא (דמאי פ"ד ה"ו).

 

[5] . אור שמח (הל' מעשר פ"ט ה"ג) שבספק אין מעשר עני טובל, כיון שאין בו קדושה ואף אם יפריש משאיר אותו לעצמו - ולכן מעיקר הדין לא היה צריך אף לקרוא שם מעשר עני, ובדמאי חייבו לקרוא שם כיון שהוא מצוי וכדי שיקרא שם מע"ש בשאר שנים; ועי' מעדני ארץ (הל' תרומות פ"א הי"א אות ד) שמראה מקום לחלוק על האו"ש.

[6] ערובין (ז ע"א), ר"ה (יד ע"ב), ירושלמי (ר"ה פ"א ה"ב).

[7] והוי רובא דאיתא קמן, ולחומרא עי' לעיל פרק ב' והסבר השערי יושר. ובהסבר המח' רמב"ם וראב"ד, עי' במאמרנו בס' התורה והארץ (ח"ב עמ' 327-340).

[8] עי' חזו"א (שביעית סי' ז ס"ק כח ד"ה ואף) משמע קצת שלראשונים יש להחמיר בספק השנים כיון שהחיוב בתרו"מ אינו מסופק, והספק הוא רק אם חייב במע"ש או במע"ע. אך סברה זו קשה כי הדיון הוא לגבי הנתינה ומתחייבים בספק אם יש חזקת חיוב על הנתינה, ובפרט אם נימא שההפרשה והנתינה הינן שתי מצוות עי' ס' המצוות לרמב"ם (שורשים יב) ובהשגות הרמב"ן (שם).