מילוי מקום המשגיח להפרשת תרו"מ - חלק ג'

מילוי מקום המשגיח להפרשת תרו"מ - חלק ג'

האם המשגיח, או הרב הממונה על הכשרות - יכולים למנות ממלא מקום למשגיח עבור הפרשת תרומות ומעשרות או שגם ממלא המקום צריך מינוי מפורש ומחודש של הבעלים?

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ג'
  1. דעת הגרש"ז אויערבך

הגרש"ז אויערבך זצ"ל, במשנתו הראשונה (קונטרס "לאפרושי מאיסורא" סי' ו אות ב) - נקט ששליחות בתרו"מ היא "מילי", ולכן אין שליח עושה שליח.

הוא הביא ראיה לדבריו מדברי הסמ"ג. הסמ"ג כותב ששותף, אף שהוא יכול לעשר על דעת עצמו את הפירות המשותפים, אינו יכול למנות שליח על כך. וכך פוסק הרמ"א להלכה. בטעם הדבר אומרים בעל "מלוא העומר" והלבוש עפ"י הסברו של הש"ך, ששותף מפריש את הפירות המשותפים מטעם שליחות. וא"כ, כאשר הוא ממנה שליח להפרשה, הרי זה בכלל שליח עושה שליח. וקיי"ל ד"מילי" לא מימסרן לשליח".

ה"ישועות מלכו" דוחה את הראיה מן הסמ"ג, ומסביר שמה ששותף אינו יכול למנות שליח, זה בגלל קפידתו של השותף השני, שייתכן שאינו מסכים לכך שאם זר יטפל ברכושו הפרטי.

הגרשז"א עצמו, במעדני ארץ על הלכות תרומות (פ"ד ה"א אות ג ד"ה יש) חוזר בו ממה שכתב בקונטרס "לאפרושי מאיסורא". מסקנתו שם היא ששליח עושה שליח בתרו"מ. את הראיה שהביא משותף הוא דוחה עפ"י סברת ה"ישועות מלכו".

הגרשז"א מסביר שם, שתרומה איננה "מילי", מפני שהמשלח מסר לשליח את כל כוח ההפרשה באופן בלעדי, כאשר שום דבר אינו מעכב בעד השליח מלבצע את השליחות. הסבר זה הוא עפ"י הגדרת הקדוש מרדו"ש.

אך לאור מה שכתבנו לעיל צריך לומר שדברים אלו אמורים דוקא במקרה בו הפירות נמצאים בעולם וברשות המשלח. מפני שאם אין מסירת חפץ ליד השליח - מודה גם הקדוש מרדו"ש ששליחות זו היא "מילי".

  1. הדין בשליחות להפרשה בדבר שלא בא לעולם

במאמר אחר ביארנו בהרחבה את שאלת מינוי שליח להפרשה בדבר שעדיין לא בא לעולם. שם הבאנו ללא הכרעה מחלוקת בין הפוסקים בשאלה, מכוח מה ניתן למנות שליח לדבר שלא בא לעולם. לפי דעה אחת - הדבר באמת מועיל רק מטעם גילוי דעת וזכיה ולא מפני שהיה שם מינוי שליחות. ולדעה זו, שאלת "שליח עושה שליח" היא חסרת משמעות באותו מקרה. ולפי הדעה השניה - שליחות מועילה בדבר שלא בא לעולם מטעם זה ש"בידו" של המשלח ליצור את החיוב עתה. ולדעה זו, נראה שהשליחות לדבר שלא בא לעולם, שאין בה נתינת חפץ - היא "מילי". כך יצא מדעת רוב הראשונים שהבאנו כאן. ואף לדעת המרדכי, הסובר ש"מילי" הם דוקא שליחות שאינה על גמר דבר - כבר כתבנו שהפרשת המעשר הראשון איננה "גמר דבר", ושליח לא יכול לעשות בה שליח. ואף אם לא נחשוש לסברה זו - הרי מסתבר שאם הפירות עדיין לא נתחייבו בתרו"מ - אין כאן שליחות על "גמר דבר". לכן נראה לענ"ד שאין שליח עושה שליח בשליחות להפרשה בדבר שלא בא לעולם.

מו"ר הגר"א שפירא שליט"א הורה לנו, שבתנאים בהם אפשר למנות שליח להפרשה בדבר שלא בא לעולם, כגון: שבידו של המשלח לקנות פירות עתה ולהפריש מהם, גם השליח יכול לעשות שליח. כסניף לכך ניתן להוסיף את מה שכתב התפא"י בשם בנו, ששליחות שכל כולה אינה אלא לשם דיבור - אין בה חיסרון של "מילי". וייתכן שהוא הדין לנד"ד.

 

פרק ב - שליח העושה שליח באומר "אימרו" 

  1. הקדמה

בפרק הקודם נידונה השאלה העקרונית, באלו מקרים שליח עושה שליח. ומתוך כך נידונה הגדרת "מילי" לא מימסרן לשליח". הדברים אמורים במקרה בו השליח ממנה את ממלא מקומו על דעת עצמו, בהסתמך על כך שהמשלח אינו מתנגד לכך. ישנם מקרים בהם יש לנקוט או לחשוש ששליחות להפרשת תרו"מ היא "מילי" ואין שליח עושה בה שליח. לכן יש לבדוק, מה הדין במקרה בו בעל הפירות אומר במפורש למשגיח או לרב המקומי שהוא מוסמך למנות אדם אחר להפרשה במקומו. שאלה זו מתחלקת לשתים: השאלה הראשונה היא מקרה בו המשגיח או הרב הוסמכו למנות את מי שירצו לשם מילוי מקומו של המשגיח. והשאלה השניה היא במקרה בו הבעלים הסמיכו אותם למנות אדם מסויים או כמה אנשים מסויימים למילוי המקום.

  1. המחלוקת באומר "אימרו"

בשאלה זו, של שליח העושה שליח בהוראה מפורשת של המשלח - נחלקו האמוראים בהלכות גיטין. המחלוקת היא באומר "אימרו" בכתיבת הגט, דהיינו, כשהבעל אמר לשנים: אימרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו. וכך נאמר במשנה (גיטין סו ע"א±ע"ב):

אמר לשלושה "תנו גט לאשתי" - הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין - דברי ר' מאיר... אמר ר' יוסי: ... אף אנו מקובלים, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים "תנו גט לאשתי" - שילמדו ויכתבו ויתנו.

המחלוקת שבין ר' מאיר ור' יוסי היא בשאלה אם שליח עושה שליח. ועל כך נאמר בגמרא (גיטין סו ע"ב - סז ע"א):

אמר שמואל, אמר רבי: הלכה כר' יוסי, דאמר: "מילי לא מימסרן לשליח"... ומודה ר' יוסי באומר "אימרו"?! והא תנן...! אלא ר' יוסי תרתי קאמר (בין באמר "אימרו" ובין בלא אמר "אימרו"). ושמואל סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.

ר' יוסי סובר ש"מילי" לא מימסרן לשליח". ולדעתו, כלל זה הוא מוחלט, ותקף גם במקרה בו המשלח אמר "אימרו". ונחלקו האמוראים כיצד לפסוק להלכה במחלוקת זו: לדעת שמואל, אמנם הלכה כר' יוסי במה שאמר ש"מילי" לא מימסרן לשליח", אבל אין הלכה כמותו באומר "אימרו", ובמקרה זה אכן שליח עושה שליח. וכך סוברים גם אמוראים נוספים באותה סוגיא. לעומת זאת, מדברי רב אשי (גיטין עב ע"א) משמע שהלכה כר' יוסי גם באומר "אימרו", שאין שליח עושה שליח.

יש לברר א"כ, מהי המחלוקת באומר "אימרו"? מדוע שונה זה מכל שליח העושה שליח כאשר המשלח אינו מקפיד על כך, שאינו מועיל? מתוך כך אפשר יהיה לעמוד על פסק ההלכה, ועל ההשלכות הנובעות ממנו להפרשת תרומות ומעשרות. שאלה זו תתבאר לקמן מתוך בירור שיטות הראשונים (סדר השיטות הוא לפי הנושאים, ולא לפי סדר הדורות).

  1. שיטת הרמב"ן באומר "אימרו"

כדי לעמוד על בירורם של דברים בדינו של האומר "אימרו", יש לעיין בדברי הרמב"ן (גיטין סו ע"ב ד"ה ואמר), המקשה על ר' יוסי:

קשה לי: לר' יוסי, דאמר אפילו אומר "אימרו" לא - מאי טעמא? אי משום "מילי" - מאי "מילי" קא מסר איהו לשליח? הרי לא מסר "מילי", אלא הרי זהו עושה שליח שלא בפניו!

אמירת "אימרו" איננה הסכמה גרידא למנות שליח אחר אלא ציווי למנות שליח כזה. לדעת הרמב"ן, מינוי השליח השני לא נעשה ע"י השליח הראשון, למרות שהוא זה שבוחר אותו. המינוי נעשה ע"י המשלח עצמו, והשליח אינו אלא מברר מיהו אותו שליח אלמוני.

לפי ההגדרה של הרמב"ן צריך להבין את המחלוקת שבין ר' יוסי לבין שמואל. מדוע פוסל ר' יוסי באומר אימרו?

הרמב"ן מסביר שם שר' יוסי מסכים עקרונית לדברי שמואל. הגט נפסל מטעם אחר, והוא: שאם הסופר אינו שומע במו אזניו את הציווי לכתוב, מפיו של הבעל - יש בזה חיסרון של "לשמה", ולכן הגט פסול מדאורייתא. אך לעומת זאת, כאשר מדובר בשליחות שאינה לכתיבת הגט, כגון: קבלת גט או כתיבת שטר מתנה - באמת יועיל אומר "אימרו", מטעם זה, שהמשלח הוא הממנה את השליח השני בכל מקום שהוא.

הרמב"ן נוטה לפסוק להלכה כדעת שמואל, להכשיר אומר "אימרו" אפילו בכתיבת הגט. וקל וחומר במתנה ובמקרים אחרים. ולדעתו, אין צורך שיאמר דוקא "אימרו לפלוני". אך יש אחרונים שכתבו בדעתו שלא הקל אלא אם המשלח אמר "אימרו לפלוני", שהוא נוסח מפורש יותר של מינוי שליח מסויים.

בהפרשת תרומות ומעשרות אין בעיה של "לשמה". פעולה זו דומה לקבלת גט וכתיבת שטר מתנה. מדברי הרמב"ן יוצא א"כ, שבאומר "אימרו", ולכל הפחות באומר "אימרו לפלוני - אכן שליח עושה שליח להפריש תרו"מ, מפני שבעצם, הבעלים הם הממנים את השליח השני.

  1. שיטת הר"ן והרא"ה ב"אימרו" וב"אימרו לפלוני"

הר"ן והרא"ה עומדים אף הם על כך שאדם יכול למנות שליח שלא בפניו. אך הם אינם נוקטים כדעת הרמב"ן שיש בעיה של "לשמה" באומר "אימרו". לכן הם מבחינים בין שני מצבים: אומר "אימרו" סתם - פסול, מפני שהשליח הראשון הוא הממנה את השליח השני. פסול זה הוא מן התורה, משום "מילי" לא מימסרן לשליח". דרך זו איננה צורה של מינוי שליח שלא בפניו. מאידך גיסא, האומר: "אימרו לפלוני שמיניתי אותו שליח" - הוא בודאי צורה של מינוי שליח ממרחק. ונחלקו האחרונים בהסבר שיטת הר"ן והרא"ה במקרה הבינים, שהוא: האומר "אימרו לפלוני". לדעה זו, מכיון שסיבת הפסול באומר "אימרו" היא משום "מילי" - הדברים אמורים גם בקבלת הגט ובכתיבת שטר מתנה, ואף בהם פוסל ר' יוסי גם באומר "אימרו".

להלכה מסתפק הר"ן אם הגט פסול באומר "אימרו" סתם. וכן הדין בשטר מתנה.

בתרומות ומעשרות יהיה הדין לדעת הר"ן כמו במתנה: באומר "אימרו לפלוני" - יתכן שאכן שליח עושה שליח. אלא שהדין למעשה תלוי בהסברי האחרונים בהסבר דעתו ודעת הרא"ה. אך באומר "אימרו" סתם - זהו ספיקא דדינא לדעת הר"ן. אך נראה שיש מקום להקל בתרו"מ בזה"ז, שחיובם מדרבנן.

  1. שיטת הרי"ף באומר "אימרו"

הרי"ף (גיטין לג ע"א-ע"ב) מסביר את דעת ר' יוסי בדרך שונה מאשר הרמב"ן. וכך הוא כותב להלכה עפ"י דעת ר' יוסי:

אמרו לסופר וכתב... - הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר: "כתוב"... אפילו אמר "אימרו לסופר ויכתוב"... - לא... מתנה הרי היא כגט... משום ד"מילי" נינהו, ו"מילי לא מימסרן לשליח".

במתנה אין חסרון של "לשמה". ממה שפסק הרי"ף במתנה, נראה שהפסול באומר "אימרו" הוא עקרוני יותר. לדעת ר' יוסי, אמירת "אימרו" איננה מינוי של השליח השני אלא נתינת כוח או רשות לשליח הראשון שימנה שליח שני. לכן יש בזה חיסרון של "מילי לא מימסרן לשליח", והגט פסול מן התורה. ואילו לדעת שמואל, הסובר שאומר "אימרו" כשר - אמירת "אימרו" היא כמינוי שליח ממרחק.

הרי"ף פוסק להלכה כדעת ר' יוסי, שאומר "אימרו" פסול בכל מקרה, גם בגט וגם במתנה. אך לא גילה את דעתו בדינו של האומר "אימרו לפלוני".

הפרשת תרומות ומעשרות באותם מצבים בהם נאמר שהיא "מילי" - אינה שונה ממתנה. ולכן, לפי דעת הרי"ף, בהפרשת תרו"מ גם אומר "אימרו" הוא בכלל "מילי לא מימסרן לשליח". אלא שיש להסתפק בדין "אימרו לפלוני", כאשר הבעלים מציינים בפירוש את שמו של ממלא המקום המיועד.

  1. שיטת הרמב"ם ב"אימרו" וב"אימרו לפלוני"

הרמב"ם הולך בעקבות הרי"ף וכותב שאומר "אימרו" פסול, כר' יוסי. ואלו דבריו (גירושין פ"ב ה"ו):

אמר... אימרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואימרו לעדים ויחתומו, ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו... - הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה, מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.

מתוך דברי הרמב"ם עולה שהוא מסתפק אם לנקוט להלכה כדעת הרי"ף, שפוסל מן התורה משום "מילי", או שאומר "אימרו" פסול רק מדרבנן, מחשש לתקלה שתצא במקרה של "חתם סופר ועד". לאור זה צריך להבין את דבריו בהלכות זכיה ומתנה (פ"ד ה"י):

המתנה - כגט, שאין אדם יכול למסור דברים לשליח. כיצד? אמר לשלושה: אימרו לפלוני ופלוני שיכתובו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוה לפלוני - אין זה כלום, ואם אמרו לאותן העדים וכתבו ונתנו למקבל - לא קנה.

דברי הרמב"ם תמוהים. הרי בהלכות גיטין נטה לומר שהפסול הוא רק מדרבנן! פסול דרבנן זה, נאמר בגמרא שהוא רק מחשש לחורבא הנובעת מ"חתם סופר ועד". החשש הזה לא שייך כלל במתנה. ומפורש ברמב"ם שהפסול הוא מעיקר הדין של "מילי לא מימסרן לשליח".

רעק"א (מובא ברמב"ם הוצאת פרנקל גירושין פ"ב ה"ו) מתרץ בפשטות את שיטת הרמב"ם, שהוא באמת מסופק אם לפסול את הגט מדאורייתא או מדרבנן. והכרעתו בהלכות מתנה היא אכן מספק. ואלו דבריו:

אבל אם אמרינן דמספקא ליה לרבינו אם הוא דאורייתא או דרבנן - י"ל דבמתנה אוקמינן בחזקת מרא קמא.

מדברי הרמב"ם בהלכות מתנה עולה, שהאומר "אימרו לפלוני" - נחשב "מילי" מחמת הספק. ומדבריו למדנו שאם לא מינה את השליח השני בפירוש - עדיין הוא בכלל שליח העושה שליח. ולדעתו, באמירת "אימרו לפלוני" - השליח הראשון מקבל את הסמכות למנות את אותו פלוני לשליח. ולכן הוא בכלל "מילי". וגם בנקודה זו חולק הוא על הרמב"ן.

עם זאת מסתבר שהרמב"ם מודה לרמב"ן במקרה שהמשלח מינה את השליח השני בפירוש, ורק ביקש מן השליח הראשון להודיע לו על כך.

בתרומות ומעשרות נראה שדעת הרמב"ם תהיה כדעת הרי"ף, שאם אין שליח עושה שליח - גם אומר "אימרו" לא יועיל. אך יש מקום לומר, שמכיון שהרמב"ם פוסל במתנה רק מחמת הספק - ניתן להקל בשעת הצורך בהפרשת תרו"מ בזה"ז, שאינה אלא מדרבנן.

  1. פסק ההלכה באומר "אימרו"

מתוך שיטות הראשונים שהבאנו, יוצא שישנה מחלוקת ביניהם בענין שליח העושה שליח, כאשר המשלח אומר "אימרו". הדברים אמורים בכל המקרים שנידונו כאן, פרט לכתיבת הגט:

לדעת הרי"ף והרמב"ם, אין שליח עושה שליח באומר "אימרו". לפי דברי הרמב"ם, גם אומר "אימרו לפלוני" אינו מועיל.

לדעת הרמב"ן, שליח עושה שליח באומר "אימרו" ללא הגבלה.

ולדעת הר"ן, אומר "אימרו" סתם - אינו מועיל, מספק. ואילו באומר "אימרו לפלוני" נחלקו האחרונים בדעתו.

פסק ההלכה בשו"ע אינו מוכרע באופן מוחלט, אך הוא נוטה במפורש לחומרא. לענין כתיבת הגט כתב מרן בשו"ע שאין לסמוך לכתחילה על אומר "אימרו". לענין שליח קבלה העושה שליח אחר במקומו, כתב בשו"ע, שאין שליח קבלה עושה שליח, ואף אם האשה נתנה לו רשות לכך, דהיינו: אומרת "אימרו". ואח"כ הוא מביא בשם י"א את דעת הרמב"ן שבאומרת "אימרו" - השליחות כשרה והגירושין תופסים. ולענין כתיבת שטר מתנה כתב מרן בפירוש כדעת הרמב"ם, שאומר אימרו פסול אף בדיעבד, ד"מילי" לא מימסרן לשליח. בהלכות מתנה נכתב במפורש ששטר המתנה פסול גם באומר "אימרו לפלוני". מרן מביא שם את הדעה המקילה, שהיא דעת הרמב"ן, רק בשם "יש מכשירין". ואילו הרמ"א כתב בהלכות כתיבת הגט שבדיעבד, אם אמר "אימרו" - האשה מגורשת מספק.

בדין "אימרו לפלוני" השו"ע לא דן בהלכות כתיבת הגט. אך בהלכות מתנה נכתב במפורש בשו"ע שגם ב"אימרו לפלוני" - שטר המתנה פסול. ורק בשם "יש מכשירין" הוא מביא שם את הדעה המקילה.

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'