"מוקף" בזה"ז - חלק ב'

"מוקף" בזה"ז - חלק ב'

חליפת מכתבים בין הרב יואל פרידמן, הגר"ש ישראלי והרב נריה גוטל בנושא 'מוקף' בזה"ז

חליפת מכתבים | התורה והארץ ב'

והנה אם תימצי לומר שקולות - דיעבד אלה מורות על תוקף דרבנן של חיוב מוקף, אזי לא ניתן לאחוז החבל בשני ראשיו ולטעון שהרמב"ם ומרן בשו"ע סוברים דאורייתא. על כרחך עליך לומר כהרדב"ז וכ"מעשה רוקח" המוכיחים מהבאת קולות הדיעבד הנ"ל שדעת הרמב"ם מכרעת שזו אינה אלא חובה דרבנן, וכך י"ל גם בשו"ע, ושוב לא יתכן לומר כמובן שדעת רוב הפוסקים דאורייתא. ברם, וכן עיקר, אם תאמר שגם הסוברים דאורייתא יאמצו קולות דיעבד אלה, לפי שמוכחות הן בסוגיות המפורשות בש"ס, כדלעיל, הן זה מורה באצבע על גידרה הייחודי של חובת מוקף זו, הסמוכה ומבוססת כל כולה על טעם חובתה, והטעם הוא הוא קנה המידה שקבעה תורה לקיום חלותה.

ובמקום שהטעם אינו קיים, מסיבה זו או אחרת, הרי משמעו של דבר איננו הפקעת החובה, אלא אי החלתה מלכתחילה. לכתחילה נאמרה, ובמצבים כאלה לא נאמרה.

וכבר מצינו נושאים הלכתיים לא מעטים בהם התברר ביסוס חלותם על טעם זה או אחר: כגון קירוב לעריות - לרמב"ם, ור' בית הלוי סי' א' סק"ח; וכגון איסור בישול בב"ח - ר' כס"מ ריש הל' טומאת מת; וכגון איסור "בל יראה ובל ימצא" - ר' ר"ן ריש פסחים וע"ע בפתיחתו הכוללת של הפמ"ג או"ח ס"ק י"ז לגבי חצי שיעור, ובמשך חכמה שמות י"ב כ"ב; וכגון נגיעה בקדשים בטומאה - ר' משך חכמה ויקרא י"ב ה' ועי' בזה אריכו"ד בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז, קל"ה - קל"ז (ובספרו זוהר הרקיע על הרמב"ן, השגה לשורש החמישי בספהמ"צ לרמב"ם; ובספרו יבין שמועה - מאמר חמץ ומצה) ובעיקר אצל הגר"י ענגיל בספרו לקח טוב כלל ח', אשר האריך להוכיח בראיות רבות ודוגמאות ברורות כי ישנם דינים שהם ודאי דאורייתא ומטעם סייג; וע"ע בשד"ח כללים מער' האלף סי' קכ"א (ובחוב' "המעין" ניסן תשמ"ה עמ' 19- 12 וחוב' תמוז תשמ"ה עמ' 66 - אשר עוד הוסיף על הראשונים).

כך גם בנידו"ד. החובה וטעמה כרוכים תלויים ואחוזים זה בזה כתרי ריעין דלא מתפרדין, ומשום כך מוסברת באר היטב עובדת הקולא בדיעבד ובמצבים יחודיים הגם שתוקף הדין ויסודו מדאורייתא.

ובכך הרי מתיישבת מאליה שיטת רש"י גיטין ל' ב' הן מתמיהת תוס' והן מסתירת דברי עצמו, לכאורה, בסוטה ל' סע"א, שם ציין סיפרי. ומה גם שהרמב"ן בגיטין אינו שולל אפשרות לסווגי כדאורייתא, וכל זה משתלב עתה היטב עם נתינת טעם (ובלא צורך להעמיד דוקא בתרומת - מעשר, ובלא הכרח להעמיד הסיפרי כאסמכתא), לפי שעתה כל הקושיא מעיקרא ליתא, שהרי הטעם והתוקף דאורייתא אינם סותרים זל"ז אלא משתלבים וכרוכים זב"ז.

מיקודה של תמיהת תוס' (גיטין ל' ע"ב ד"ה לתרום) לא נבעה מן הסתירה שבין דאורייתא מחד ונקיטת טעם מאידך, אלא התייחסה לסוג הטעם שנקב בו רש"י. לולא היה אומר רש"י טעמו הוא, ומבכר לומר טעמו של הראב"ד לא היו מקשים על כך תוס' ולא כלום (וכדלהלן), ברם כנגד דברי רש"י שטעם מוקף נובע ממיקום מפוצל של הכרי ושל התרומה, אשר אינם במקומו הוא, כנגד זה אמרו תוס' שבודאי טעם זה, ודוקא זה, אינו תואם חובה סתמית דאורייתא. אין ספק שחיוב התורה מוקף בסתמא, לא ניתן להחילו רק למקרה צדדי ונדיר זה, והיה לה לתורה לבטא שיחתה במפורש אם לכך בלבד היתה מכוונת החובה. על כרחך לא חייבה תורה מוקף רק מקרה חריג שכזה, אלא בסתמא, גם כאשר הכל בפניו. זהו איפוא שתמהו תוס' על מוקף דאורייתא מחד ועל טעמו של רש"י מאידך (ואכמ"ל בביאור רש"י ויישובו).

ברם לכל זה אין נגיעה ואין פגיעה עם טעם השייך בסתמא כלפי מקרי הפרשה רבים, כטעמו של הראב"ד שתלה בטעות באומד. שהרי אמנם מעיקר הדין דאורייתא יכולה אפי' חיטה אחת לפטור את הכרי, ברם ודאי נהוג עלמא - בשעת חיובם הממשי של תרו"מ, כשיושביה עליה - להוסיף על שיעור זה בעין זו או אחרת (ובלבד שיותיר שיירים הניכרים). כך נהגו גם בלא תקנתם של רבנן את עין יפה - בינונית - ורעה, וכבר ביחס לזה צריך היה לתרום מן המוקף, מה גם לשיטתו של התוס' רי"ד (קדושין נ"ח א') דחיטה אחת פוטרת את הכרי רק מצד מצוות ההפרשה, אך את מצות הנתינה אין הוא מקיים עד שיתן שיעור חשוב (ועי' בפירושו לב"ק קט"ו ב' ובס' אור פני מלך הל' מתנו"ע פ"י ה"ז) ולדידו הרי עוד בדאורייתא עצמו קיים שיעור למצוה! ואין לומר דלמה לי לחייבו לתרום מן המוקף, הרי אף אם יתרום בשיעור לא נכון, הלוא יש בכך יותר מחיטה אחת ומדאורייתא כבר נפטר. זאת אין לומר לפי שלאידך גיסא הן אותה טענה יש לטעון גם אחר תקנה דרבנן, לפי שגם אז המישגה בשיעורו אינו מבטל תמיד הפרשתו (עי' בתרומות פ"ד מ"ג ובהל' תרומות פ"ג לגבי מיעוט כוונתו) וכי תיקנו חז"ל את ההפרשה מן המוקף רק כנגד הטועים ומוסיפים על כוונתם? אלא שהמוקף מצמצם טעות האומד אף אם אין אלה טעויות המבטלות ההפרשה מעיקרא.

לכן טעמו של הראב"ד יכול בשופי להיאמר גם אם מוקף דאורייתא, וגם אז, הטעם עצמו העומד בבסיס ההלכה, בשורשה ויסודה הוא הוא הקובע מסגרתה, וכנגד זה אין לתוס' מאומה, לפי שגם אם אמרינן מוקף דאורייתא גם אז הטעם שייך.

ממוצא הדברים אף נמצאת מוסיף ואומר כי דוקא הכרעתו של החזו"א (דמאי ט' י"ג) כתוס' ולא כרש"י, הן יש בה דוקא להקל את הענין ולא להחמיר. דטעמו של רש"י שייך גם בזמה"ז כל עוד שאין הכל עומד לנגד עיניו, ואין הכרח לומר כך לדידם של תוס'.

ברם כל זה בזמן שנהוג עלמא, בין אם מצד עצמם ובין אם מצד תקנת חז"ל, להוסיף על עיקר החיוב ולתרום בשיעור גדול מחיטה אחת, בעין זו או אחרת. לא כן כאשר חרב ביתנו וגלינו ממקומנו, ובזמה"ז אחר שבטלה לחלוטין כל אותה הנהגה ואין שום סיבה להפריש יותר מעיקר החיוב, הרי כאן הטעם עצמו קובע שבטל דין מוקף, איננו שייך ואין עילה להמשיכו. גם אם בדאורייתא עסקינן, ומכ"ש אם בדרבנן (לסוברים כך, ור' עוד להלן) חובת ההפרשה מן המוקף, חובה התלויה בזיקה ישירה לטעמה, שוב אינה שייכת.

והם הם הדברים שרשם בפשיטות יתירה מו"ר הגרש"י שליט"א, שבכל שהקיום המעשי, התדירי, המחוייב והמבוצע ע"י כל, אינו נעשה אלא בשיעור מצומצם וקבוע של מיעוט שבמיעוט - חיטה אחת - הרי שוב אין כל סיבה וכל עילה להמשך חיוב המוקף, דאין שום חשש טעות באומד. נמצאת סברת הראב"ד מבטלת חיוב המוקף בזמה"ז, אף אם יסוד החיוב ותוקפו דאורייתא, ונמצאו איפוא אותם הראשונים הקובעים דאורייתא עשויים לדור בצוותא חדא עם הראב"ד, ובודאי שאין לראותם כחולקים עליו.

ובנוגע לראב"ד יש להוסיף ולציין שכבר העיר בזה הגרשז"א שליט"א בספרו מעדני ארץ (תרומות פ"ג ה"כ עמ' ק"י א'), וע"ע שם ביישובו להערת הדגו"מ, בבארו שגם בזמה"ז נוהג לפעמים אומד הדעת, ר' שם דוגמ', ועיי"ש בספיקו לגבי התנאה. וע"ע שם (בהי"ז ס"ב, במוסגר), דאפשר לומר דכל הראוי להיות מוקף אין מוקף מעכב בו.

ברם לבר מן דין יש לי להתפלא על שורשה ובסיסה של התמיהה, כביכול עסקינן בתרו"ג דאורייתא ובה נוהג דין מוקף מעיקר הדין, בעוד שרבו גם רבו הראשונים הפוסקים שבזמה"ז, שאין ביאת כולכם, שוב אין זו דאורייתא אלא דרבנן. ועי' בזה ברמב"ם הל' תרומות פ"א הכ"ו (ובתשובתו) ועי' בבית הלוי ח"ג סי' א' אות ד', ובס' מלבושי יו"ט ח"ב קונט' חובת קרקע סי' ב', ובישועות מלכו ואור שמח לרמב"ם שם, בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ה, בס' ארץ חמדה ועוד. וכבר האריכו אחרונים בבירורה של שאלת ספק תרומה בזמה"ז, ורבו המקילין בזה: ר' כס"מ הל' מע"ש פ"ג ה"כ ובפ"ז מתרומות הי"ז ובשו"ע סי' של"א סי"א ובשו"ע נובי"ק אהע"ז סי' ב' ובס' שבה"א למרן הרב זצ"ל, וכבר האריך בנידון הגר"ע יוסף שליט"א, ר' כרם ציון תרומות עמ' תב - תז, ומה גם בנידוננו שכלל לא בספיקות המדובר.

ובאמת כו"כ אחרונים כתבו להקל בדין מוקף בזמה"ז, ככל הנראה מטעם זה, עי' בביאור הגר"א ליו"ד סי' של"א סכ"ה, בנוגע לאיבוד אזלי, וע"ע בס' מקדש דוד סי' נ"ה סק"ח, ור' גם חידושים ובאורים זרעים סי' ז' ושם סק"ו וס"ק י"ד לגבי נגיעת טמא וטהור, שדינם שונה בזמה"ז.

וזהו שעמד ככל הנראה ביסוד הקלתו הכללית של השלחן גבוה אות קפא שכתב דבזמה"ז אוכל, ואח"כ מפריש אפי' באר"י, וכ"כ בספר החיים להגר"ש קלוגר הל' לולב סי' תרנ"ט, וכל זה לעיקר יסוד תוקפה של תרומה בזמה"ז דרבנן, תוקף המקעקע כל עיקרה של התמיהה, כמובן.

(ומעבר לכך עוד צ"ב, דוקא לאותם הסוברים מוקף דאורייתא, מה החילו, וכיצד החילו רבנן בנוגע לתרומה דידם; וי"ל).

הוא אשר הקדמנו ואמרנו כי: א. המסקנה בדבר "רוב הפוסקים" אינה מדוייקת, לדידם של הרמב"ם והשו"ע, ובפרט אם טעם מורה על דרבנן, כפי שסבר הכותב.

ב. יש בתמיהה משום התעלמות מוחלטת מכל התולים תוקפה של תרומה בזמה"ז, דרבנן.

ג. ככלל, אין סתירה בין דאורייתא מחד וטעם מאידך.

ד. בנידו"ד הטעם הוא הוא המגדיר והקובע את מסקנת החובה והמצוה של "מן המוקף", גם אם תוקפה שלזו מדאורייתא; וכפועל יוצא מכל חושבנא הדין נבעה ההקלה בדין מוקף בזמה"ז. זה הנלענ"ד מקופיא בסוגי' זו, בלא עיון מעמיק הנצרך לבירורה עד תום; וצויי"מ.  

 

למעבר לחלק א'