חיוב תרומות ומעשרות בפירות בזמן מיון או עיבוד - חלק א'

חיוב תרומות ומעשרות בפירות בזמן מיון או עיבוד - חלק א'

מהו מעמדם ההלכתי של פירות וירקות המובאים למפעלים לעיבוד מזון והעוברים תהליך עד שיארזו לשיווק? מחד, הרי טרם נארזו וא"כ לא נגמרה מלאכתן, ובודאי לא נקבעו למעשרות. לפי זה, מותר לאכלן אכילת עראי ולכתחילה אין להפריש מהן תרו"מ. מאידך, הרי מלאכות השדה כבר נסתיימו, והעיבוד הוא הכשרת הפרי לאכילה הנעשית בבית.

הרב אברהם וסרמן | התורה והארץ ב'

ראשי פרקים:

א. הצגת השאלה

       ב. הגדרות גמר מלאכה והספקות בדרך יישומן

       ג. מהי חצר המחייבת במעשרות

       ד. גמר מלאכה בתוך בית או חצר

  1. שיטת רבינו אפריים, ר"ש משנ"ץ
  2. שיטת תוספות
  3. שיטת רש"י
  4. שיטת הרמב"ם
  5. השלכות מהשיטות הנ"ל לנידוננו

       ה. סיכום

       ו. נספח: מכתבי הגר"ש ישראלי והגר"א גולדברג שליט"א

* * *

א. הצגת השאלה:

פרי או ירק שלא נגמרה מלאכתו - מותר באכילת עראי, ואף משנגמרה מלאכתו מותר באכילת עראי עד שיקבע למעשר, כגון שיוכנס לבית או לחצר.

אין אפשרות לדלג על שלב גמר מלאכה ולקבעו למעשר בלעדיו, ועל כן פרי או ירק לא יקבע למעשר אא"כ נגמרה מלאכתו למעשרות קודם לכן 1.

נאמר במשנה (מעשרות פ"א מ"ה): "איזהו גרנן למעשרות?...ירק הנאגד - משיאגד. ואם אינו אוגד - עד שימלא את הכלי".

מכאן שירק הנארז - גמר מלאכתו נעשה רק באריזתו.

על כן יש לשאול, מהו מעמדם ההלכתי של פירות וירקות המובאים למפעלים לעיבוד מזון והעוברים תהליך עד שיארזו לשיווק או פירות וירקות המובאים לסככות מיון ובסוף התהליך נארזים שם. מחד, הרי טרם נארזו וא"כ לא נגמרה מלאכתן, ובודאי לא נקבעו למעשרות. לפי זה, מותר לאכלן אכילת עראי ולכתחילה אין להפריש מהן תרו"מ 2. מאידך, הרי מלאכות השדה כבר נסתיימו, והעיבוד הוא הכשרת הפרי לאכילה הנעשית בבית.

מצאנו בתבואה, למשל, אע"פ שהתבואה עדיין לא נטחנה, לא נילושה ולא נעשו בה שאר המלאכות עד אפיית הלחם - כיון ש"נעשתה כרי" (כלומר הגרעינים כבר נקיים ממוץ ונערמו בערימה) נחשב כבר גמר מלאכה. אין צורך בעיבוד והכשרה לאכילה כדי שייחשב גמר מלאכה. ולכן ההכנסה למפעל תקבע את הפירות או את התבואה למעשרות ואסור לאכול מהם כלל עד שיפרישו מהם תרו"מ.

בירקות, מצוי מאוד שהתוצרת נכנסת למפעל או לסככה כשהיא מעורבת באדמה, או באבנים, ולכאורה עוד לא נגמרה מלאכת השדה שלהם כשהם במצב כזה, אלא שמעדיפים לעשות את הנקיון, הסינון והמיון במפעל. יש לברר א"כ האם ירק הנכנס לבית לפני גמ"מ - יכול אח"כ להתחייב במעשרות? שאלה זו קיימת גם בפירות, שכן אם אריזתם היא גמר מלאכתם - הרי שנכנסו לבית לפני גמ"מ! בקיבוצים דתיים המגדלים גזר, שאלה זו היא מעשית לעובדי סככת המיון שאוכלים מן הגזר בזמן מיונו. הגזר מובא לסככה בעגלות גדולות כשהוא מעורב בבוץ ובאבנים, ועובר תהליך שטיפה, קציצת עלים, מיון ואריזה בשקים.

ב. הגדרות גמר מלאכה והספקות בדרך יישומן:

במסכת מעשרות 3 אנו מוצאים פירוט רחב של המושג "גורן למעשרות", ובלשון אחרת: "גמר מלאכה" 4 להרבה פירות וירקות.

מצאנו גמר מלאכה בגוף הפרי או הירק, כגון פיקוס (הסרת ה"שיער")

מקישואים ודלועים, אך גם כזה שאינו בגופם, כגון מילוי הכלי שבו אוספים את הירק או כיסויו.

מצאנו גמ"מ כזה שלאחריו הפירות מוכנים לאכילה, כגון גמ"מ של יין ושמן, אך גם כזה שלאחריו הפירות אינם ראויים לאכילה, כגון גמ"מ של תבואה וקטניות. (בנוסף לסידור ערימה והחלקת פניה).

כמו כן, מצאנו באותו פרי מספר אפשרויות של גמ"מ, כמו בקישואים ודלועים שאם אינו מפקס, גמר מלאכתו הוא משיעמיד ערמה. בתבואה - אם אינו ממרח גמר מלאכתו הוא עד שיעמיד ערימה.

ישנו ריבוי של פרטים המגדירים מצב אחד: גמר מלאכה, ועובדה זו מקשה על נתינת הגדרה כוללת 5, אך הדעת נותנת שקיימת הגדרה כזו שמתוכה נגזרים כל הפרטים.

בירושלמי (מעשרות פ"א ה"ד): "אוגדו צינוק גדול לשדה, אבל אם אגדו צינוק קטן לשוק - נטבל.

ר' זעירא בעי, עדיין לא נגמרה מלאכת השדה ואת אומר הכין? אלא כיני אוגדו צינוק גדול בשדה והוא עתיד לאגדו צינוק קטן לשוק - נטבל".

וכן נפסק ברמב"ם (הל' מעשר פ"א ה"ד): "אגד הירק אגד גדול בשדה, אע"פ שבדעתו ולאגדו אגודות קטנות לשוק, הרי זה נטבל".

והכסף משנה הביא את הירושלמי כמקור לדברי הרמב"ם. נמצאנו למדים שהגדרת גמ"מ היא גמר מלאכת השדה, קרי, סיום המלאכות הנעשות בפרי בעודו בשדה. הגדרה זו אימצו גם הר"ש סיריליאו 6 והשל"ה 7.

בעקבותיהם מסביר הרב פרנק 8: "הנה לדעתי גמ"מ למעשר, אינו דוקא שהוא נגמר לאכילה כמו שהוא, שהרי גמ"מ של חמשת מיני דגן אינם נגמרים לאכילה תיכף לתלישתם... אלא גמ"מ פירושו עשיית גורן, דהיינו שנגמרה בהם כל מלאכת השדה." וכן מגדיר הגר"ש ישראלי שליט"א בספרו עמוד הימיני 9.

מעתה יש להסתפק - האם איסוף הגזר לעגלות הוא גמר מלאכת השדה, שכן השטיפה והאריזה נעשות בסככת המיון, או שהשטיפה והאריזה הן גמר המלאכה ונחשבות "מלאכות השדה", אלא שנעשות בסככה לנוחות העובדים.

וכן יש להסתפק בכל פרי או ירק העובר תהליך עיבוד לפני אריזתו לשיווק: האם נאמר שהאריזה נחשבת גמר המלאכה כדין "ירק הנאגד - משיאגד" אע"פ שנארז בתוך בית, או שנאמר שמלאכת השדה נגמרה עם מילוי המשאית המובילה אותו לבית האריזה, (והאריזה היא לאחר גמר המלאכה).

ועוד יש להסתפק: לפי הירושלמי הנ"ל, נוכל לדמות את הגזר שבעגלות או הפירות במשאית לאגד גדול העומד לאיגוד באריזות קטנות, ולפי זה גמר המלאכה הוא כשמעמיסים את הפירות על העגלה. מאידך נאמר במשנה 10: "הקטניות משיכבור ואם אינו כובר - עד שימרח. אעפ"י שמירח - נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן..." והר"ש מפרש: "לפי שאין קוצרין קטניות אלא עוקרין אותן ומתערב עמהן עפר וכוברים אותו בכברה".

ולפי זה, הגזר למשל, או כל ירק המעורב בעפר ומגיע למקום המיון תגמר מלאכתו רק לאחר "כבירתו", כלומר השטיפה והניקוי, הנחשבים עדיין מלאכת שדה לפי משנה זו. וגם השטיפה לבדה לא תספיק, שכיון שעתידים עוד לארזו כדי למכרו, הרי זה חוזר לבחינת "ירק הנאגד", שכן ההכנסה לעגלות לא נחשבה לגמ"מ ואי אפשר לקרוא לה 'אגד גדול' מהטעם הנ"ל.

ואכן, הגר"ש ישראלי והגר"א גולדברג שליט"א במכתביהם אלי סוברים שגמ"מ במקרה של הגזר הוא רק כשהוכנס לשקים 11.

ג. חצר הקובעת למעשרות:

נאמר במשנה (מעשרות פ"ג מ"ה): "איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות? ר'ישמעאל אומר: חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה.

ר"ע אומר: כל שאחד פותח ואחד נועל - פטורה.

ר' נחמיה אומר: כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה - חייבת.

ר' יוסי אומר: כל שנכנס לה ואין אומר מה אתה מבקש - פטורה".

הירושלמי 12 פוסק: "הלכה כדברי כולהון להחמיר" ובעקבותיו הרמב"ם 13 שפוסק שדי באחד מתנאים אלו ע"מ לקבוע למעשר 14.

הכללים שהזכרנו לעיל בקשר לגמר מלאכה נאמרו לגבי חצר, אבל בית - קובע תמיד למעשרות (אם יש בו ד' אמות על ד' אמות).

מה דין סככת מיון?

עפ"י רוב המצב הוא שאם נכנס אדם זר לסככת המיון אומרים לו: "מה אתה מבקש"? וכן "אין בושין לאכול בתוכה" (הראיה - שאוכלים גזר תוך כדי מיונו) ועל כן נראה, שיש לה דין של חצר המשתמרת.

אך ברמב"ם (הל' מעשר פ"ד הי"א) כותב: "המוליך פירותיו ממקום למקום אע"פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך - לא נקבעו, אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו, וכן בחזרה".

ולפי זה, הפירות הנמצאים בסככה, הרי לא הגיעו לסוף מגמת השיווק שלהם, והרי"ז כמוליך פירותיו למכור ונכנס בדרך לבתים ולחצרות. במקרה זה הבתים והחצרות אינם קובעים.

המקור לדברי הרמב"ם הוא במשנה (מעשרות פ"ב מי"ג): "המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלים אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך..." הר"ש מפרש שכאשר מעלה את הפירות מהגליל ליהודה - קביעות המעשרות היא רק ביהודה, ולכן הפירות לא נטבלו, עד שמגיע ליהודה.

ה"משנה אחרונה" מפרש כי בכשמגיע למחוז חפצו ומוכן למכור הפירות - הם נקבעים מיד, דומיא דמוליך פירותיו לשוק, ואף אין צורך להיכנס לבית. ולפי זה, בפירות שנמכרים לחברות מזון והן לוקחות את הפירות מהחקלאי, אזי כשהחקלאי מביא אותם לסככת המיון או המפעל, הרי זה כמי שמוביל לשוק - ונקבעו. יתירה מזו, כיון שמוליך לשוק, וסככת המיון נחשבת בנד"ד כשוק אין צורך להגדיר את סככת המיון בתור "חצר משתמרת" כדי לקבעו.

ד. גמר מלאכה בתוך בית או חצר:

1. שיטת רבינו אפרים והר"ש משנץ נאמר בגמ' בבבא מציעא (פ"ח ע"א): "אמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר: ביערתי הקדש מן הבית.

ור' יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת, שנאמר: ואכלו בשעריך ושבעו".

מדין זה למדה הגמ' (ברכות ל"ה ע"ב) דבר נוסף: "...מכניסין פירותיהם דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר, דא"ר ינאי..." 15

הגמ' מבינה שראיית פני הבית אינה עצם עובדת היות הפירות בבית, אלא דוקא ההכנסה דרך שער הבית (פני הבית: מלשון שער). אם נכנסו דרך השער - נקבעו, ואם לאו - לא נקבעו.

בגמ' בברכות: (ל"א ע"א) נאמר: "א"ר אושעיא: מערים אדם על על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת, ופטורה מן המעשר".

מהו מקור דינו של ר' אושעיא, ומה טיב ההיתר לבהמה? רבינו אפרים 16 מפרש שהמשפט "כדי שתהא בהמתו אוכלת" הוא ציטוט מדברי המערים שמתבייש לומר שלצורך עצמו מכניס, אך האמת היא שלא רק הבהמה אוכלת, אלא אף הוא יכול לאכול ואפילו אכילת קבע.

ר' אושעיא למד את הדין הזה מ"מכניס דרך גגות וקרקיפות" שפטור לגמרי ממעשר, עפ"י יסודו של ר' ינאי שצריך לראות אם "פני הבית".

הרשב"א 17 מקשה על רבינו אפרים מהגמ' בביצה (י"ג ע"א): "הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור, למללן במלילות..." הרי שאע"פ שהן במוץ שלהן מותר לאכלן רק דרך עראי ולא קבע. הרשב"א מתרץ שרבנן אסרו אכילת קבע, כיון שיכולים עדיין לבא לידי חיוב אם יוציאם, ידוש בחוץ, ימרח ואח"כ יכניסם. לעומת זאת, אם דש ומירח בבית - לא יתחייב בתרומות ומעשרות לעולם.

נראה מדברי ר' אפרים, שאם מכניס "תבואה דרך גגות וקרקיפות" - אי אפשר אח"כ לבוא לידי חיוב אף אם יוציאנה, דאל"כ גם בזה היו צריכים לגזור על אכילת קבע. סברתו היא, שכאשר נכנסו הפירות ממורחים שלא דרך פני הבית פקעה מהם אפשרות חיוב המעשר, מפני שהקובע הוא כניסת הפירות הממורחין לבית.

החידוש שבדברי רבינו אפרים - גדול מאוד, שכן בפשטות, כניסה לבית דרך גגות אינה מחייבת מעשרות אך גם אינה סיבת פטור. מאידך, כיון שהגמרא לא סייגה אכילת עראי בדווקא, הבין ר' אפרים שזו אכן סיבת פטור, (וראה מ"ש לקמן בשיטת רש"י).

ר' שמשון משנץ, בפירושו למשנה 18 מקשה, מדוע המפקס קישואים בבית - מחייבם במעשר, ואין דינו כדין מכניס תבואה במוץ שלה, שפטור אף אם חזר ומירח בבית? הר"ש מתרץ שתבואה בתוך מוץ אינה "רואה" את פני הבית, אבל קישוא "רואה פני הבית" גם אם פיקוסו עליו. ממה שכתב שתבואה במוץ פטורה אף אם נתמרחה, מוכח שהר"ש סובר כר' אפרים, ולכן הוא מוסיף הסבר בדין הקישואים, ומחדש הגדרה ב"ראיית" פני הבית, המרחיבה מאוד את אפשרויות גמ"מ בבית.

  1. שיטת התוספות התוספות 19 שואלים ג"כ את שאלת הר"ש דלעיל, אך מתרצים באופן אחר. לדעתם החילוק הוא בין חטים ושעורים שדרכם למרח בשדה ולהכניסם לבית לאחר גמ"מ, לבין קישואים ודלועים שדרכם להכניסם לבית ושם לפקס אותם.

משאלת התוס' משמע שהם סוברים ג"כ כרבנו אפרים, שאם ימרח בתבואה בבית - לא תתחייב במעשרות לעולם. אלא שהם עושים סייג לדבר, ובפירות שדרך לגמור מלאכתם בבית - יקבע גמ"מ אע"פ שכבר הוכנסו לבית. לדבר זה, לא מצאנו שהסכימו ר' אפרים והר"ש, והחידוש בדבריהם גדול מאוד. שאם יש פעולה הנעשית באופן קבוע בבית, והיא גמר מלאכת הפרי - פעולה זו נחשבת גמר המלאכה לענין מעשרות. ומכאן לכאורה שהתוס' אינם מקבלים את הגדרת הירושלמי "גמר מלאכת השדה"! ויתכן שלדבריהם הגדרת גמר המלאכה היא: "גמר מלאכת הפרי" וזמן ששם פרי - גמור עליו. זמן זה אינו קשור לגמר מלאכת השדה דוקא. לכן הפיקוס מהווה גמר לקישואים וגת - גמר לשם ליין. לעומת זאת הטחינה היא תחילת התקנת הפרי לאכילה ולא גמר הפרי. לכן גמר מלאכת התבואה הוא עוד קודם, וצ"ע בכל זה.

 

למעבר לחלק ב'