התחלת גמר מלאכה בבית אריזה - חלק א'

התחלת גמר מלאכה בבית אריזה - חלק א'

בבתי אריזה רבים מקובל שהעובדים אוכלים מן הפירות במהלך העבודה. ההיתר לאכול מותנה בכך שעדיין לא נגמרה מלאכתם של הפירות. השאלה הנשאלת היא: האם גמר המלאכה הוא כאשר הפירות מוכנים לשיווק בבית האריזה או בגמר מלאכת השדה?

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ד'

ראשי פרקים:  

הצגת הבעיה

       א. מקור ההלכה ושיטות הפוסקים

       ב. גמר מלאכה בתוך הבית

       ג. הכנסה דרך החלון

       ד. הגדרת "בית" למעשרות

       ה. בית אריזה שיש בו משרד וחדר אוכל

       ו. קביעה למעשרות מדין "חצר"

       ז. הפרשה לפני גמר המלאכה

       מסקנות

* * *

הצגת הבעיה

בבתי אריזה רבים מקובל שהעובדים אוכלים מן הפירות במהלך העבודה. ההיתר לאכול מותנה בכך שעדיין לא נגמרה מלאכתם של הפירות. בשאלת ההגדרה של גמר המלאכה עסק חברנו הרב שמעון בירן הי"ד ("התורה והארץ" ב עמ' 185-241). השאלה הנשאלת היא: האם גמר המלאכה הוא כאשר הפירות מוכנים לשיווק בבית האריזה או בגמר מלאכת השדה? הדעה המקובלת היא דעה אמצעית: אם בבית האריזה נעשית פעולה משמעותית, כגון: ניקוי - הרי שגמר המלאכה הוא בבית האריזה. ואם נעשות שם פעולות פחות משמעותיות, כגון: מיון לפי סוגים, אריזה וכו' - הרי שגמר המלאכה הוא מילוי הכלים בשדה. לפי הגדרה זו, במערכי מיון לגזר, שהגזר מגיע אליהם מלוכלך בבוץ, ורק שם הוא עובר ניקוי יסודי - מותר לעובדים לאכול במהלך העבודה, עד לסיום האריזה.

אך במחשבה שניה, הנחיה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. שכן מדברי הגמרא והרמב"ם משמע, שמרגע שמתחילים לבצע את גמר המלאכה בחלק מהפירות - נקבעו כולם למעשר. ומכיון שכך, יש לאסור על העובדים לאכול מן הגזר מהרגע שנסתיימה אריזתה של שקית הגזר הראשונה מאותה עגלה. בשאלה זו דן כבר הרב שמעון בירן הי"ד ("התורה והארץ" ב עמ' 237-240 "תרומת שמעון" עמ' 92-94), וכאן עלינו להרחיב את הדיון.

שאלה נוספת שיש לשאול היא: אם נניח שהתחלת גמר המלאכה אכן קובעת למעשרות, האם היא מתירה גם את האיסור להפריש תרו"מ לפני גמר המלאכה (מעשרות פ"א מ"י)? - גם נקודה זו תתבאר עפ"י מן שנידון בהרחבה במאמרו של הרב שמעון בירן הי"ד ("התורה והארץ" ח"ב עמ' 247-301).

א. מקור ההלכה ושיטות הפוסקים

נאמר בגמרא (ב"מ פח ע"ב):

"מתיב מר זוטרא: איזהו גורנן למעשרות? בקישואים ובדלועים - משייפקסו.... אי תנא עד שייפקסו - ה"א עד דגמר לפיקוסייהו. קמ"ל: משייפקסו - מכי אתחולי פיקוסייהו".

עפ"י הדברים האלה פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג ה"ד):

"התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית - חייב לעשר הכל. כיצד? הכניס קישואים ודילועין לבית קודם שישפשף - משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר. וכן כל כיוצא בזה".

לדעת הרמב"ם, מן הרגע שהתחיל לבצע גמר מלאכה ביחידה אחת - נגמרה מלאכת כולן.

על שיטת הרמב"ם יש להקשות מדבריו בהמשך (שם ה"ח):

"היה משפשף אחת אחת, כיון שגמר כל צרכו - נגמרה מלאכתו".

ומכאן למדנו שגמר מלאכה של פרי אחד אינו קובע את כל השאר למעשרות. ולהיפך, אפילו אותו פרי אינו גמור עד שיגמור את השאר.

האחרונים עמדו על הסתירה בדברי הרמב"ם, והביאו לכך מספר תירוצים:

  1. מהר"י קורקוס (מעשר פ"ג ה"ח ד"ה היה) כתב בפירושו הראשון, שאם כוונתו לגמור את כל הערימה - די לגמור פרי אחד כדי שהכל ייחשב גמור. אך אם כוונתו לגמור רק חלק ממנה - צריך שיגמור כל צרכו.

על פירוש זה קשה ממה שכתב הרמב"ם (לעיל ה"ו) שאם זרה מעט מעט לאחר שהכניס לבית - פטור לגמרי מן המעשרות. (ודחוק לחלק בין אם כוונתו לזרות מעט מאד לבין אם כוונתו לזרות כמות גדולה יותר ובפועל זרה מעט).

  1. הסבר אחר יש לרדב"ז (בפירושו השני): לדעתו, באמת התחלת גמר מלאכה קובעת בכל מקום. אבל בהלכה האומרת "מכיון ששפשף כל צרכו" אין הרמב"ם עוסק בכמות שנגמרה מלאכתה אלא באיכות של גמר המלאכה. ושפשוף הנחשב התחלת גמר מלאכה הוא דווקא כששיפשף את הקישות האחת במידה מספקת.
  2. בפירושו העיקרי כותב מהר"י קורקוס (שם), שבתוך הבית - ההתחלה גומרת את הכל, ואילו בשדה - צריך שיגמור כל צרכו.

לדעה זו צריך לומר שהמשפשף בשדה חייב במעשרות גם ללא הכנסה לבית, מדין גמר מלאכה למכירה, שאינו צריך ראיית פני הבית לדעת הרמב"ם (מעשר פ"ג ה"ב). אך לשונם של מהר"י קורקוס והכס"מ בהמשך, המדברים על הכנסה לבית, מורה שכוונתם לגמר מלאכה המיועד להכנסה הביתה, אלא שהאדם מכניס אותם אחד אחד לאחר גמר השפשוף; וכל אחד נקבע למעשרות מאחר ששופשף והוכנס הביתה.

ניתן להביא ראיה לשיטה זו מדברי הרמב"ם (פ"ג הי"ג), המביא בהמשך דוגמאות נוספות למקרים בהם התחלת גמר המלאכה אינה קובעת את הכל למעשרות. ואלו דבריו:

"התבואה - משימרח... ואע"פ שמירח - מותר ליטול מן הקוטעים ומן הצדדין וממה שבתוך התבן, ואוכל".

ומכאן שישנם מקרים בהם המירוח אינו גומר את המלאכה של כל התבואה, אלא את מה שבערימה בלבד. וכן דעת רוב האחרונים, שהתחלת גמר המלאכה בתוך הבית אכן קובעת את הכל למעשרות, בעוד שהתחלה של גמר המלאכה בשדה אינה קובעת אלא את מה שנגמר בפועל.

מדברי רש"י (ב"מ שם) נראה שהוא חולק על הרמב"ם. וכך הוא כותב (ד"ה עד שייפקסו מיבעי ליה):

"הואיל ולאשמועינן אתא דאף בית אינו קובע עד שייפקסו - הכי איבעי ליה למתני. והשתא דתניא משייפקסו - לאשמועינן אתא דמשייפקסו נתחייבו בכל מקום שהן".

ומדבריו עולה שמשמעות דברי הגמרא אינה כדברי הרמב"ם, אלא באו ללמד שגמר מלאכה מחייב במעשרות גם בפירות שלא ראו את פני הבית. ולפי דעתו גמר המלאכה הוא רק בגמר כל הפירות. אך דברי רש"י מוסבים על ההו"א, וייתכן שבמסקנת הדברים הוא מסכים עם הרמב"ם וסיעתו. ומ"מ השיטה המקובלת להלכה היא שיטת הרמב"ם.

ב. גמר מלאכה בתוך הבית

על דעת הרמב"ם, הסובר שהתחלת גמר מלאכה בתוך הבית קובעת למעשרות, יש להקשות: הרי למדנו שמי שהכניס פירות לבית לפני גמר המלאכה וגמר את מלאכתם בבית - אינו מתחייב בתרו"מ לעולם! וכך נאמר בגמרא (פסחים ט ע"א, מנחות סז ע"ב):

"אמר ר' אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר".

וכבר עמדו בעלי התוס' (ב"מ פח ע"ב ד"ה לא) על קושיא זו, והשיבו:

"ויש לומר דוודאי חיטין ושעורין - שדרכן למרחן בשדה ולהכניס לבית ממורחים - אין מחוייבים במעשר אא"כ ראו פני הבית ממורחים. אבל קישואין ודלועין רגילות להכניסן בבית עם הפיקוס".

שונה היא שיטת הר"ש (מעשרות פ"א מ"ה ד"ה משיפקסו):

"דהתם (בתבואה) בעינן שיראו פני הבית בכניסתן, וכל זמן שהן במוץ, ליכא ראייה. אבל הכא (דאיירי) [צ"ל: נראין] אף על פי שלא נטל פיקס שלהן".

וכן כתב רש"י (מנחות סז ע"ב ד"ה במוץ) בפירושו השני. והריעב"ץ ("לחם שמים" מעשרות שם, מובא בהמעשר והתרומה פרק ז ס"ק ו) מבאר שתבואה במוץ אינה ראויה לאכילה לפני הדישה, מה שאין כן בקישואים קודם פיקוס (וצ"ע בגזר הטעון שטיפה, וכן בהדרים הזקוקים לקילוף). ולפי דעתם בכל הגידולים, פרט לגרעינים שעדיין צריכים קילוף, קובע גמר המלאכה אף אם נעשה בבית. וממילא יש לומר שתחילת גמר המלאכה היא הקובעת.

בפירושו הראשון כתב רש"י חילוק אחר:

"במוץ שלה - כעין מאכל בהמה, ומאכל בהמה פטור מן המעשר".

וגם לפי זה הכנסה לבית לפני גמר המלאכה פטורת ממעשרות רק בגרעינים הצריכים קילוף, ולא בדבר שהוא מאכל אדם גם לפני הקילוף. ולא נראה שגזר לפני שטיפה יהיה שונה מפירות אחרים, שהם חייבים במעשרות גם אם נגמרה מלאכתם לאחר הכנסתם לבית.

שיטה אחרת יש לרמב"ם בשאלה זו, ואלו דבריו (מעשר פ"ג ה"ו):

"מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ שלה, כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות; שהרי אינו מתחיל לגמור הכל".

ולדעה זו באמת אין סדר מחייב לפעולות: גמר המלאכה מחייב גם אם נעשה לאחר ראיית פני הבית, אלא שגמר מלאכה מועט אינו מחייב כלל במעשרות אא"כ נעשה קודם ראיית פני הבית. והדברים צ"ע: מה הסברא לחלק בין שני סוגים של גמר מלאכה?

הקושי הגדול שיש בכל השיטות הוא מה שנאמר במסכת ביצה (לד ע"ב), שכל הדברים הקובעים למעשר (כגון: מקח, שבת וכדו') קובעים רק לאחר גמר המלאכה. וא"כ מה ההבדל בין בית לבין שאר הדברים הקובעים למעשר? וצ"ע.

ג. הכנסה לבית דרך החלון

מתוך כך יש לעמוד על נקודה נוספת. כידוע, במקרים רבים, הכנסת הגזר לבית האריזה לא נעשית דרך השער הראשי, אלא באמצעות מסוע הנכנס לבנין דרך חלון הנמצא בקיר המבנה. וא"כ יש לעיין בדינו של הגזר הזה עפ"י הלכה נוספת שנאמרה בענין קביעות למעשרות. וכך נאמר בגמרא (ב"מ פח ע"א):

"ור' ינאי נמי (הסובר שצריך ראיית פני הבית דווקא), הא כתיב בשעריך! - ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער; לאפוקי דרך גגות וקרפיפות, דלא".

וכך פסק הרמב"ם (מעשר פ"ד ה"א). ומכאן יוצא שהגזר מותר לעולם באכילת עראי (אא"כ נאמר שדברים אחרים הקובעים למעשר יקבעו אותו אח"כ).

אמנם נראה שלדעת הרמב"ם לא ניתן לומר כך. שהרי הרמב"ם (מעשר פ"ג ה"א-ה"ב) מחלק בין מה שמיועד לשימוש ביתי לבין מה שמיועד למכירה. ואלו דבריו:

"פירות... מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתיגמר מלאכתן. ומשתיגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. במה דברים אמורים? - בגומר פירותיו למכרן בשוק; אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית, הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שייקבעו למעשר".

וא"כ, מכיון שהמדובר הוא בגזר המיועד למכירה - יוצא שכשם שראיית פני הבית אינה מחייבת אותו במעשרות, כך ההכנסה לבית דרך החלון אינה פוטרת אותו מן המעשרות. ומה מעלה ומה מוריד בו הבית לענין התחלת גמר מלאכה?

הרב אברהם הלל גולדברג זצ"ל (מובא ב"תרומת שמעון" עמ' 93) עמד על כך וכתב שאין לחלק בין המקרים. אך לא נימק את קביעתו. ניתן להביא ראיה לשיטתו מדברי הרא"ש (מעשרות פ"א מ"ה אות ט). הוא מקשה (בעקבות הר"ש), היאך ניתן לוותר על ראיית פני הבית במוליך לשוק? ומתרץ:

"ויש לומר דמיירי כשיש להם בית אצל השדה. והלכך, כשמוליך לשוק, ראיית פני הבית שבשדה הוא גומרו והוטבל. אבל כשדעתו להוליך לעיר לא הוטבל עד שיראה פני הבית".  

אותו "בית" שבשדה - הרי הוא הוא בית האריזה! ולפיכך יוצא שכל דיני ראיית פני הבית חלים גם על פירות המטופלים בבית האריזה לשם הכנה לשיווק. וכך כתב גם הריטב"א (ב"מ פח ע"א ד"ה לא משיכנס לבית). לדעה זו יוצא שגם מה שעומד למכירה צריך ראיית פני הבית, ולכן יש לומר שאכן הגזר יהיה פטור מן המעשרות מפני שהוכנס לבית האריזה ע"י המסוע דרך החלון. ואילו לפי פשטות דברי הרמב"ם, הסובר שמה שמיועד אינו צריך כלל לראות את פני הבית, יוצא שהכנסת הגזר דרך החלון אינה פוטרת אותו ממעשרות. ולפי מה שכתבנו לעיל (א, ב) יוצא שהתחלת גמר המלאכה מחייבת אותו בתרו"מ מיד.  

 

למעבר לחלק ב'