הפרשת תרו"מ מתמרים שנקנו מגוי כשהם מחוברים למכבדת שלהם

הפרשת תרו"מ מתמרים שנקנו מגוי כשהם מחוברים למכבדת שלהם

האם תמרים שנקנו מגוי כשהם מחוברים למכבדת שלהם מחוייבים בתרומות ומעשרות?

הרב מרדכי עמנואל | תמוז-אב תש"ס גליון 36

 

הצגת השאלה

 

גיסי ר' ישראל ציפלביץ נ"י מכפר דרום הביא לבית הורי שיחי' מכבדת תמרים שקנה מערבי מרצועת עזה. נשאלתי ע"י מו"ר אבי ר' שמואל שליט"א בדבר חיוב הפרשת תרו"מ מהתמרים שבמכבדת תמרים.  התמרים מחוברים לשזרות המכבדת והמכבדת מחוברת לדקל, המכבדת נקטפה מהעץ ע"י גוי כאשר התמרים עדיין קשים ולא ראויים לאכילה, והתמרים  נמכרו כך ליהודי. לאחר תקופת מה, התמרים מתרככים ומבשילים לאכילה, ואז מנתקים אותם מהמכבדת ואוכלים אותם. השאלה היא האם התמרים הללו חייבים בתרו"מ.

 

א. דעת ספר חרדים

 

הלכה רווחת היא שפירות גוי שנגמרה מלאכתם ביד ישראל חייבים בתרו"מ )רמב"ם תרומות פ"א הל' י"א(. מהו גמר מלאכת התמרים  לא צויין בפירוש במשנה במעשרות, ורבי אליעזר אזכרי מגדולי החכמים בצפת בתקופת מרן הבית יוסף ומחבר ספר חרדים בשער מצוות התלויות בארץ כותב, שכל פירות האילן כולל זתים וענבים ותמרים שנאכלים כמות שהם, ושאר כל פירות האילן גמר מלאכה שלהם הוא כדין המשנה (מעשרות פ"א מ"ה): "כלכלה עד שימלא את הכלי"; דהיינו גמר מילוי הכלים בשדה הוא גמר מלאכת התמרים. במשנה שם נאמר ש"אם אינו ממלא", גמר המלאכה הוא "עד שילקוט כל צורכו".  בנידון דידן שהגוי מוכר  את  המכבדות כמות שהם, ואינו מפריד וממלא כלים, גמר המלאכה הוא ביד הגוי לאחר שהגוי סיים ללקוט כל צורכו. לפיכך התמרים פטורים מהפרשת תרו"מ כיון שבקטיף הגוי נגמרה מלאכתם והקונה היהודי לא עשה  שום פעולה  של גמר מלאכה בתמרים. 

אמנם עדיין יש להסתפק, שהרי בשעת הקניה, התמרים קשים  ועדיין לא ראויים לאכילה, ורק ברשות הקונה הם מתרככים. אכן, בנידון זה כתב בספר החרדים שמלאכת הכנת הפרי לאכילה אינה נחשבת לגמר מלאכה, והוסיף שהסכים עמו מרן הר"י קארו "דאין גמר מלאכה תלוי בהכשר הפרי לאכילה".  

ואין לדמות ולומר, שכשם שגמר מלאכת התאנים הוא רק לאחר הייבוש ועשיית עיגולי דבלה, כך גם התמרים שמיבשים אותם, גמר מלאכתם הוא כשיבשילו, )כמו קציעות(, זאת על שום שבתמרים שבמכבדת לא נעשת שום מלאכת ייבוש, אלא הקונה ממתין  עד שהתמרים יתרככו ויבשילו מעצמם, והמוכר לבדו, שקטף את המכבדת הוא שעשה את העבודה האחרונה בשדה  כשקטף את המכבדת מהעץ ולקט כל צורכו. יוצא אם כן, שאם  הישראל קונה מהגוי תמרים המחוברים במכבדת הוא לא גמר את מלאכת התמרים באופן כל שהוא, ועל כן התמרים פטורים מתרו"מ[1].

 

לסיכום: לדעת בעל ספר חרדים, גמר מלאכת התמרים הוא בהכנסתם לכלים בשדה, ואם אינו נותן בכלי - כשילקוט כל צורכו, על כן הקונה מכבדת תמרים מגוי פטור מלעשרם.

 

ב. שיטת הקונטרס של רבי יהוסף אשכנזי

 

בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי  (סי' ב) מובאת תשובה שמחברה אינו רבי בצלאל אשכנזי אלא חכם אחר. בהקדמה לשו"ת מציין המו"ל  בן זמננו שתשובה ב' היתה צריכה להיות נדפסת לפני סימן א וזהו קונטרס שחיבר רבי יהוסף אשכנזי )ומובא בדרישה סי' שלא שהוא מהר"ר יוסף חתן מהר"ר אהרן אב"ד מפוזנא ז"ל( בדבר חיוב  פירות הנקנים מעכו"ם בתרו"מ. רבנו בצלאל אשכנזי מתייחס לתשובה זו בסימן א'  ודוחה אותה.   גם במפתחות לשו"ת שהועתקו מן המהדורה הראשונה  נאמר שהיא "תשובת זולתו בענין הנזכר )בסי' א(".

 בתשובה זו ישנן מובאות שמטרתם להוכיח שהלכה שמירוח עכו"ם לא פוטר מתרו"מ, וכן דן רי"א בשאלה מהו גמר מלאכה של מיני פירות שלא הוזכרו במשנה אימתי גמר מלאכה שלהם, וז"ל: "והנה אם נאמר שהמירוח של האגוזים והשקדים הוא אחר הסרת הקליפה ואכלם היהודי כך חייבים לכו"ע בלא גזירה של בעלי כיסים, כי עדיין לא נתמרחו ביד עכו"ם והרי דינם כדין תבואה שנמכרת בשיבוליה שהיא חייבת לכו"ע, וכן התמרים שמביאים אותם באשכול...".

מבואר שרי"א חולק על החרדים בשאלה מהי ג"מ של הפירות שלא הוזכרו במשנה )כגון אגוזים ושקדים(. לגבי תמרים הוא סובר, שאם תלישת התמרים מהאשכול שנגדד  נעשת ע"י יהודי - התמרים חייבים בתרו"מ. עוד יש לדייק בדברי רי"א, שהוא בא ומערער על מה שנהגו למעשה בצפת, דהיינו שנהגו בצפת לקנות מהגוי מכבדת ולהביא את המכבדת של התמרים הביתה, ושם היה היהודי הקונה מפרקם מן המכבדות, ואנשי צפת לא היו  מעשרים את התמרים. רי"א מחדש שהפירוק של התמרים נחשב כג"מ בידי ישראל, ולכן התמרים חייבים בתרו"מ.

 

ג.  דין פירוק תמרים בשבת

 

נראה שהמקור לחידושו זה של רבי י"א, נלקח מהאמור בשבת (עג ע"ב):

"אמר רב פפא האי מאן דשדי פיסא לדיקלא ואתר תמרי )אדם שהשליך רגב אדמה לעבר הדקל והשיר תמרים(  חייב שתיים. אחת משום תולש ואחת משום מפרק, רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך".

ומפרש רש"י - שרב אשי פוטר התולש תמרים בשבת ע"י זריקת אבן, אבל מפרק או תולש  ביד או בכלי חייב".  על כן ר' יוסף אשכנזי כולל את מלאכת דש בתבואה  ומפרק במינים אחרים, כמלאכה אחת, ולכן הסרת קליפת אגוזים, ותלישת התמרים מהאשכול, נחשבים כגמר מלאכה.

במהות מלאכת  מפרק בתמרים בשבת נחלקו הראשונים. דעת הרמב"ן והר"ן שהמכבדות נופלות על הארץ ונפרקים התמרים מן האשכול חייב משום מפרק. מלאכה זו היא תולדת דישה שמפרק את הגרעינים מהשבולת. ויש ללמוד מכאן, שכשם שתבואה שנמכרת בשיבוליה לא נגמר מלאכתה כך גם תמרים שבאשכול  לא נגמר מלאכתן. אמנם  יש לנהוג במידה של זהירות בהשוואה בין מלאכת שבת לגמר מלאכה, שכן בגמ' (ביצה יג ע"ב) נאמר שהם חלוקים בדיניהם. ולדוגמא: פיקוס )הורדת הפרח מהפרי( הוי גמר מלאכה למעשרות, אבל המפקס בשבת פטור )כן פירש ר' חננאל(, וכן העמדת כרי כעין  ערמה הוי גמר מלאכה למעשרות, ואילו העמדת ערמה של בצלים בבית לא הוי מלאכה בשבת )רש"י(. אמנם כנראה שלדעת רי"א  בפירוק תמרים אין חילוק בין שבת למעשרות, וזו גם מלאכה בשבת וגם גמר מלאכה בתרו"מ.

בספר שביתת השבת בהקדמה למלאכת דש (אות ה)  ביאר את השיטות השונות  בדין מלאכת מפרק בתמרים, כאשר הקושיא העיקרית שלו היא שבעוד בדישה הגרעין מכוסה ומפרקים ממנו את הקליפה, בתמרים אינם עטופים אלא רק מחוברים לאשכול ואין כאן פירוק. ס' שביתת השבת מביא תירוץ ר' שמואל בתוס'  בשבת )שם( שגם התמרים עטופים במעטפת, והוא תמה על זה, שהרי ענינו רואות שהתמרים בבישולם אינם עטופים כלל, וכן העיד לפניו חכם בבלי  שהתמרים בבבל אינם עטופים. לכן מכריע שביתת השבת כדעת הרמב"ן והר"ן שחייב משום תולדת דש שמפרק את התמרים מהאשכולות. ומקשה שבה"ש מדוע אם כן המפרק ענבים מהאשכול שלהם בשבת ע"מ לאוכלם, אינו חייב משום דש, ומתרץ, שפרי שאינו נתון בקליפה - יש בפירוקו משום מלאכת מפרק רק כשמפרק להצניעו באוצר, אבל תלישת הענבים היא דרך אכילה. ומוסיף עוד לחדש, שאם מתכוון לאכול את התמרים לאלתר גם אז אסור לתולשם מהאשכול בשבת שכן מהות המלאכה באופן כללי היא שקובעת שמפרק תמרים מהאשכול הינו מלאכה.  להטעים הדברים י"ל, שבעוד שענב שמחובר לשדרה נשמר כך יפה ואם הענב ייתלש הוא יתקלקל, ולכן רק תכף לאכילה על האדם לתלוש את הענב, ואילו חיבור התמרים לאשכול )לאחר שהבשיל התמר(  אינו שומר עליו יותר, ואז נחשב שהאשכול מיותר וכדאי להסירו.  יוצא שפירוק התמרים מהמכבדת הוי תיקון, ואילו ניתוק הענבים מהשדרה  גורמת להפסדם. 

 עוד יש לעיין  לשיטת רי"א,  מדוע לא הוזכר במשנה דין מפרק שהוא גמר מלאכה בתמרים, וי"ל שרי"א יתרץ שהאמור במשנה הינם דוגמאות, שיש ללמוד מהם גם לפירות אחרים, והגמר מלאכה שמקביל לפירוק בתמרים הינו תבואה בשבולים. אלא שקשה על תירוץ זה, שכן דש שיבולים ומפרקם אינו גמר מלאכת החיטה אלא רק מירוח הכרי היא גמר מלאכתן, וא"כ אין במשנה דוגמא  של גמר מלאכה המקביל לפירוק תמרים.  לכן י"ל, שמהמשנה נלמד העיקרון  שניקוי והסרת פסולת נחשבת כגמר מלאכה כמו שאמור לגבי "בצל משיפקל" - שיסיר מהם הקליפות הרעות וכן "הקטניות משיכבור" - שמסירים את העפר המעורב בקטניות, ונלמד מכאן שכל מלאכת ניקוי הפירות נחשבת כגמר מלאכה, ולכן גם פירוק התמרים מהאשכול נחשב כהסרת פסולת מהתמרים.

 

ד. המחלוקת בהבנת התוספתא והרמב"ם

 

כמדומה שבמחלוקתם של ספר חרדים ור' יהוסף אשכנזי מהו גמר מלאכת תמרים נחלקו הכפתור ופרח והחזון איש (מעשרות סי' ו) וכן יבל"א הגר"ח קניבסקי שליט"א.

 בתוספתא במעשרות (פ"ג ה"ה) שהובאה להלכה  ברמב"ם (הל' מעשר פ"ג ה"ה) נאמר:

"המביא לבית סוכי תאנים ובהם תאנים, מכבדי תמרים ובהם תמרים אם הכניסום תינוקות או פועלים לא נקבעו למעשר, ואם הכניסם בעל הבית חייב במעשר".

בפירוש התוספתא כתב (הכפתור ופרח פרק כז) שמיירי שנגמרה מלאכתן של התאנים והתמרים "דאי לאו הכי אפילו הכניסם בעל הבית פטורין".  משמע מדבריו שאף שהתמרים מחוברים במכבדת יכול לןהיות שנגמרה מלאכתן, ומכאן שעצם התלישה מהמכבדת אינה גמר מלאכה. הגר"ח קניבסקי פירש בביאור ההלכה (שם) "כיון שאין דרכן לעשות בהם עוד גמר - ממילא מתחיבין במעשר לאלתר". דהיינו שכוונת בעל הבית להניח את המכבדות כך בביתו, אבל אם כוונתו היא לפרק את התמרים מהמכבדת לפני האכילה )דהיינו מכנסם יחד ולא לאכול אחד אחד(, עדיין  לא נגמרה מלאכת התמרים, כל זמן שלא תלשו את התמרים מהמכבדת, ואין הבית קובע למעשר. אמנם החזו"א פירש להיפך, שהתמרים במכבדות נחשב שלא נגמר מלאכתן, ויש כאן חידוש שחשיבות הבית קובעת למעשר פירות אלו בתנאי שאוכל מהם שתים שתים. 

יוצא, שהחזו"א מסכים לדעת ר' יהוסף אשכנזי, שרק פירוק התמרים מהאשכול גומר מלאכתם, ואילו לדעת הכפתור ופרח, גמר מלאכה יכול להיות גם  כשהתמרים עדיין מחוברים למכבדות.

אמנם בדעת הרמב"ם קשה ליישב את הפירושים הללו, כי יוצא שהרמב"ם הקדים את המאוחר, ומביא כאן חידוש בדין גמר מלאכה לפני שהביא בכלל מהו גמר מלאכה. כמו כן יש לשאול מדוע הביא הרמב"ם כאן חידוש בדין צירוף שתי פירות לפני שהביא את עיקר דינו כאמור בפרק ד'. עוד קשה מדוע נקטה התוספתא דוגמא שאם הביאו תינוקות ופועלים פטורים, הרי כל אדם חוץ מבעל הבית שהביא את הפירות כך לבית הרי הם פטורים. ועוד קשה, כיון ש"יד פועל כיד בעל הבית" הרי הכנסת הפועל צריכה להיות חייבת בדיוק כמו הכנסת בעל הבית וצ"ע.

אמנם ייתכן שהביאור בתוספתא הוא  אחר. תחילה יש לשאול מהי מטרת הבאת סוכי התאנה ומכבדות התמרים, ומדוע התינוקות והפועלים טרחו להביא סוכי תאנים עם תאנים ומכבדי תמרים עם תמרים. ונראה שהסיבה לכך  היא שברצונם  להשתמש במכבדות ובסוכים ככלי עבודה או משחק בבית. התינוקות משחקים בהם והפועלים  הם  העובדים בשירות הבית שמשתמשים במכבדות ובסיכים לעבודות הבית או להסקה בעצים, ועיקר ההבאה היא לצורך המכבדות, והתמרים המועטים שעליהם טפלים להם. לגבי הפועלים והתינוקות אין בהכנסת הפירות שום צורך, שהרי כל מעיינהם של הילדים או עובדי הבית מופנים לשימוש במכבדות לצורך עבודתם או למשחקיהם, ורק במקרה נותרו על המכבדות תמרים, ועל כן אין הכנסתם לבית חשובה כקביעה למעשר.  אבל אם בעל הבית הכניסם הרי לו יש מבט רחב יותר, כי הוא מעוניין להפיק תועלת הן מהעצים והכלים והן מהפירות, לכן  כשמכניס את המכבדות, דעתו גם לאכול את התמרים ולכן מיד בראיית פני הבית הם מתחייבים[2]. חלוקה זו בין כוונתו לפירות לכוונתו לעצים מבוארת בירושלמי (ביצה פ"ד ה"ג):

"סוכות תאנים ובהם תאנים, ומכבדות ובהם תמרים, שהכניסן לאוכלין אוכל מהם ביו"ט, הכניסם לעצים אין אוכל מהם ביו"ט". 

 

ה. החרם והכרעת ההלכה

 

רבני צפת דחו את דברי רבי יהוסף אשכנזי, והכריעו שמירוח גוי פוטר מתרו"מ ואף החרימו בגזרת נח"ש )נידוי, חרם, שמתא( "שלא יעשר אדם לקוח מן הגוי אלא כמו שנהגו עד עתה", כמובא בכס"מ (הל' תרומות פ"א הל' י"א). ויש לעיין על מה חל החרם, כי לא היה בחרם התיחסות לגבי השאלה  מהו גמר מלאכה של מיני הפירות השונים, דבר הקובע מי עשה את גמר המלאכה - המוכר הגוי או הקונה היהודי. והאם, ניתן להחמיר ולחשוש שגמר מלאכה בתמרים הוא כדעת ר"י אשכנזי  לאחר פירוק התמרים. בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קצו) כתב ש"הסכמנו באלו הימים בסיבת המחמירים הנז' שלא יוציאו תרומות ומעשרות כי אם לדעת הרב ז"ל מאריה דאתרא מפני השלום". מבואר בדברי המבי"ט שהחרם היה שלא להחמיר בשום דבר כנגד המנהג הרווח בעיר שאין מפרישים מפירות גוי,  ועוד הוסיף המבי"ט שכיון שהמנהג היה שאפילו אם היהודי הלך לשדה הגוי וגמר מלאכת הפירות בעצמו גם באופן זה אין להחמיר ולהפריש. אמנם בספר החרדים לרבי אלעזר אזכרי, כותב כנגד מנהג זה, ומוכיח מדעת הרמב"ם שאם היהודי בעצמו מירח ברשות הגוי, הפירות חיבים בתרו"מ.  וקשה כיצד רא"א מחמיר נגד החרם?! עוד קשה מהאמור בספר ליקוטי תורה פרשת האזינו שרבינו חיים ויטל תלמיד האר"י בצפת הורה להחמיר להפריש תרו"מ משמן שומשמין שנסחט ע"י יהודי אף שהקטיף ומילוי הסלים היה ע"י גוי, למרות שהמנהג של הציבור היה שלא לעשרם, וכמנהג  זה שלא לעשר הסכים ספר חרדים ועוד.

 ונראה ליישב בשני אופנים:

 א.  כפי שכתב המבי"ט החרם היה  כפוף להכרעתו של רבה של צפת הוא מרן רבי יוסף קארו, אלא שמרן עצמו בענוותנותו לא הזכיר בכסף משנה בהל' תרומות פרט זה. לכן ספר חרדים   מספר שכאשר רצה לשנות את המנהג הנהוג אצל העם, שאל את אחת השאלות את מרן הר"י קארו ז"ל, ובשאלה אחרת שאל את פי המבי"ט. וכן הרח"ו פסק להחמיר להפריש תרו"מ משמן שומשמין כדעת רבו האר"י ז"ל והמרשד"ם, ולכן גם בזה לא היה חשש שעוברים על החרם.   לגבי תמרים נראה שהיתה הסכמה בין רבני צפת )מלבד רי"א( שלא צריכים לעשרם, כי הג"מ נעשה ע"י הגוי בגמר תלישת המכבדות, )כדעת ספר החרדים(.

ב. בשו"ת יביע אומר (ח"ה סי' כט) הביא  שדעת החיד"א (ברכי יוסף יו"ד  סי' שלא סעי' סג) שאף ששמן שומשמין פטור מתרו"מ "הרוצה להחמיר בביתו הנה מה טוב". ומקשה הגרע"י שליט"א, הרי המחמיר עובר על החרם[3], ונראה לומר, שהרב החיד"א מקדים לפסקו וכותב "מן האמור מבואר", והחיד"א מתכוון בזה, למה שהקדים והביא תשובות רבות שדנות בדין פירות שנלקטו מגויים והוכשרו לאכילה ע"י ישראל כגון: כבישת זתים ומיצוי שמן שומשום, האם הוי ג"מ בידי ישראל, ומוכח מעצם הדיון של רבותינו בשאלה מהו גמר מלאכה בפירות גויים  שלא הוטל חרם על המחמיר להפריש, במידה שהוא סובר או חושש שג"מ נעשה ביד ישראל, והחרם הוטל רק על מי שמחמיר להפריש כאשר ברור שהג"מ נעשה ע"י גוי.

 

סיכום

 

א. קונטרסו של רבי יהוסף אשכנזי נדחה ע"י גדולי צפת, ונגזר בחרם שלא להפריש מפירות גוי. מדברי החרדים וכן משמע בקונטרס של רי"א  שמנהג בני צפת היה, שלא לעשר את המכבדות שנקנו מגויים, וגם היה חרם שלא להפריש, ואם כן הלכה למעשה שאין להפריש.

ב. לגבי השאלה האם מותר להחמיר להפריש בדין תמרים במכבדת שנקנו מגוי ופורקו מהמכבדת ע"י הקונה היהודי, נראה שכיון שהצד לחייב הפרשת תרו"מ מתמרים שבאשכול ונתלשו ע"י ישראל, הינו מחשש לדברי החזון איש והגר"ח קנייבסקי, שכל עוד לא פורקו התמרים מהמכבדת לא הוי גמר מלאכה של התמרים, הרי עפ"י דעת החיד"א שאם מחמיר מחמת ספק מהו גמר מלאכה של הפרי   הרי אז לא חל החרם. על כן, המחמיר לעצמו רשאי להפריש תרו"מ מהתמרים, אבל אסור להחמיר לאחרים. גם לדעת המבי"ט י"ל, כיון שהחיד"א מתיר להחמיר בכה"ג, הרי זה כהוראת "מרא דאתרא", ומותר להחמיר לעצמו להפריש מן התמרים.

 

 

 



[1]  אם מקובל למכור את אשכולות התמרים כמות שהם, והקונה יפרק את התמרים בבית ויניחם בכליו, אין נחשב הדבר שהקונה גמר את מלאכת התמרים בזה שכינסם בכלי. והראיה לכך שגמר מלאכה תלוי בדעת המוכר ולא בדעת הקונה היא מדברי המשניות שמביאה כמה אפשריות לג"מ, כגון מ"ו: "הבצלים משיפקל ואם אינו מפקל משיעמיד ערימה", וקשה, הרי גם אם המוכר אינו מפקל דהיינו מסיר הקליפות החיצונות הקונה יפקל, וא"כ הוי ג"מ בפיקול ולא בהעמדת ערימה. אלא ברור שבמלאכות שאינם מהותיות בתיקון הפירות, סיום מלאכת המוכר בשדה הוא שקובע  ולא מלאכת הקונה ולא מלאכות האריזה בבית.   לכן אם אין התמרים נאספים בכלכלות במטע, סיום הגדיד היומי הוא גמר מלאכת התמרים.

אמנם אם הגוי יחליט לפרק את התמרים במטע  והיהודי יעזור לו למלא את האריזות בתמרים, הרי מילוי הארגזים בשדה נחשב גמר מלאכה, וכיון שהיהודי מילא את הכלים  הוי גמר מלאכה ע"י ישראל וחייב בתרו"מ - כך כתב בספר חרדים שם, אבל רבי אלעזר בן ארחא רבה של חברון פוטר גם באופן זה, "דכל זמן שלא מדד יכול לחזור בו ודיגון עכו"ם מיקרי", )ברכי יוסף סי' של"א סעיף ד'(. 

נקודה נוספת שיש ללבנה בדעת ספר חרדים, היא האם מילוי כלכלה בתמרים שווה בדיניו לגמר מלאכת עשיית היין או השמן. כוונתנו היא, שבעוד שביין רק סיום עשיית היין נחשב לגמר מלאכה בין שנעשה בשדה בין שנעשה בבית נחשב לגמר מלאכה, הרי בתמרים שגמר מלאכתם במילוי הכלכלה, האם נחשב הדבר שלא נגמרה מלאכת התמרים ביד המוכר כמו ביין ושמן, או מיד בהוצאת האשכולות מהשדה בכלכלה נגמרה מלאכתם בשני מיקרים: א. כשהמוכר מתכונן להביא את אשכולות התמרים ביד או עגלה הביתה ולאורזם שם, ב. אם מוכר את התמרים  באשכולות לקונים מתוך כוונה שהקונים יארזו את התמרים בכלים שלהם. 

ונראה שבירור השאלה תלוי האם  מלאכת מילוי הכלכלות הינה אמצעי כדי לקחת את הפירות מן השדה הביתה או לשוק, ובמלוי הכלים נסתיימה מלאכת שדה, ואם אינו ממלא כלים בשדה, ומביא את האשכולות בידיו או בעגלה לביתו וממלא שם כלים,  אין ג"מ בבית, וכבר נסתיימה מלאכת השדה.  או ייתכן לומר שבפירות הנשמרים לאורך זמן )"מכניסו לקיום"(, מטרת מילוי הכלכלות בפירות היא כדי לשמור את הפירות באיחסון, וכן נאמר במשנה מעשרות פ"א מ"ח שגמר מלאכת תאנים הוא לאחר היבוש כשמהדקים אותם בחבית או ביצירת עיגול וכך הם נשמרים באוצר, לכן גם אם מביאים את הפירות לבית בתפזורת, גמר המלאכה הרי הוא רק בבית, לאחר פירוק הפירות והכנסת הפירות למיכלים לשמירה.

ונראה ברור שדעת ספר החרדים היא כדעה הראשונה, שהרי ל"צד השני" ישנם שני סוגי גמר מלאכה של "עד שימלא את הכלי", א. פירות טריים מילוי הכלכלה בשדה ב. פירות שמוכנסים לאיחסון עד שיגמור למלאם בכלי האיחסון, ולדעת החרדים הרי כל הפירות נכללים באותו גמר מלאכה של מילוי הכלים. ועוד, כיוון שגמר מלאכה במילוי כלים לאיחסון נכתב רק במשנה ח' לגבי תאנים יבשות, מוכח הדבר שלדעת ספר החרדים תמרים שייכים למשנה ה' - עד שימלא הכלי וכו'. ואינם בגדרי ג"מ של משנה ח' .

 

 

[2]  וכ"כ תוס' כפשוטה (עמ' 695-696) ; הערת עורך י.פ.

[3]  הגרע"י כתב לתרץ שכיון שהיתה רגילות לעשות שמן שומשמין יש מקום להחמיר, וצ"ע, שהרי הברכ"י מתיר להחמיר בלוקח שומשמין ולשן בדבש ושקדים, ולא דוקא בשמן. ועוד, לפי דבריו עיקר טעם הדין חסר בדברי הברכ"י.