הפרשת תרומות ומעשרות ע"י פועל - חלק ב'

הפרשת תרומות ומעשרות ע"י פועל - חלק ב'

האם מוסמך המשגיח להפריש תרו"מ מכל התוצרת במפעל?

הרב יעקב אריאל | התורה והארץ ג

ב. פועל באיסורים ומצוות *

עד כה הראינו שפועל שונה מכל שליח, ואף הסברנו את גדרו המיוחד של פועל. אך עדיין יש לעיין אם גדר מיוחד זה, שהוא גדר ממוני - יועיל גם להפרשת תרו"מ, שהיא ענין איסורי. כן יש לבדוק אם יש הבדלים בין גדרים איסוריים השונים זה מזה. בדברי האחרונים מצאנו מספר דוגמאות לכך שיש לפועל מעמד שונה משל השליח גם במצוות ואיסורים, אף ששאלה זו שנויה במחלוקת:

  1. פועל נכרי בפאה

נאמר במשנה (פאה פ"ב מ"ז):

שדה שקצרוה גויים... - פטורה... (מן הפאה).

על כך נאמר בירושלמי (שם ה"ה):

מתניתא בשקצרוה לעצמן. אבל קצרוה לישראל - חייבת. ותני כן: אין שוכרין פועלין גויים, מפני שאין בקיאין בלקט.

ומסביר הפנ"מ (ד"ה אין שוכרין):

...ש"מ, דפועלים גויים שקוצרים בשביל הבעה"ב - חייב בלקט, וה"ה בשיכחה ובפאה.

וכן פסק הרמב"ם להלכה, שקציר של פועל גוי מחייב בפאה, אף שנאמר "ובקוצרכם"

בפירושם של דברי הירושלמי נחלקו המפרשים: מקור השיטה הראשונה הוא בדברי הר"ש (ד"ה שקצרוה):

שקצרוה נכרים - לעצמן, ולא בפועלי נכרים.

הרע"ב (ד"ה שדה) מביא את דברי הר"ש ומוסיף בהסבר הדין של קציר ע"י פועלים נכרים:

דאז הוי כאילו קצרוה ישראל.

מכאן מסיקים המחנה אפרים, המנ"ח והעונג יו"ט, שיש להבחין בין סתם נכרי הקוצר את התבואה, אפילו בשביל ישראל, לבין פועל נכרי, שידו כיד בעל הבית, וקצירו חייב בפאה.

דיוק זה אפשרי רק בדברי הר"ש והרע"ב. לעומת זאת, הרמב"ם בפירוש המשנה כותב אחרת, ואלו דבריו:

ומה שאמר קצרוה נכרים - כשיקצרוה לנפשותם או לעשות היזק. אבל אם ישכור אותם או קצרו לבעל השדה - הוא חייב פאה.

בדברי הרמב"ם מפורש שאין הבדל בין פועל לסתם גוי, וכל שהקצירה היא בשביל ישראל - חייב בפאה.

לדעה זו נוטים דברי רבים מן האחרונים: הרש"ס, הגר"א, פאה"ש, שער המלך, המשנ"ר, המלא"ש, התו"ח, הפר"ח, ערוה"ש, הרידב"ז, תורת הארץ, חובת גידולי הארץ, הגרב"צ עוזיאל והגרצ"פ פראנק ולדעה זו יש לומר שהמושג "יד פועל כיד בעל הבית" אינו מועיל במצוות אלא בקניינים.

  1. מירוח פועל נכרי לחיוב תרו"מ

הכס"מ (תרומות פ"א הי"א) מביא את דברי הראב"ד שנכתבו בארחות חיים בהלכות חלה:

ואם קנה מהגוי שיבולים... ומירחן הגוי בשביל ישראל - חייב בתרומה, דשלוחו של אדם כמותו...

הכס"מ תמה על דברי הראב"ד ואומר:

...יש לגמגם, דהא אין שליחות לגוי המחנ"א מתרץ את קושיית הכס"מ ואומר, שהראב"ד מדבר בפועל, שידו כיד בעל הבית, וכפי שראינו לעיל. וכן כתב המנ"ח

הב"ח אומר בדעת הראב"ד שמירוח גוי בשל ישראל מחייב בתרו"מ. הב"ח מדגיש שדין זה אינו מטעם שליחות, ושאין הבדל בין אם הגוי עושה זאת בחינם או בשכר. בדומה לכך מסבירים כמה מהאחרונים שמירוח בתבואה של ישראל ובציוויו - דינו כמירוח ישראל.

אחרונים אחרים מפרשים בדעת הראב"ד שיש שליחות לגוי, אך רק לחומרא

  1. גלגול פועל גוי לחיוב חלה

נאמר בתוספתא (חלה פ"א ה"ב):

המלאי של ישראל ופועלי נכרים עושים בתוכו - חייב בחלה

ומפרש הרשב"א בתשובה שהולכים אחר בעל העיסה. וכן נפסק להלכה בשו"ע

באופן פשוט משמע שלהפרשת חלה קובעת רק הבעלות על העיסה, ללא קשר לשאלה מיהו המגלגל אך הדבר קשה לפסק השו"ע בהל' תרו"מ שבמירוח עכו"ם הולכים לפי האדם שממרח ולא אחר בעל התבואה. וכל שמירח גוי - אינו חייב בתרו"מ אלא מגזירת "בעלי כיסין" שאיננה שייכת בחלה. ומכאן יש מקום לומר שההעיסה חייבת בחלה מדין "יד פועל כיד בעה"ב".

גם ערוה"ש מפרש את ההלכה הזאת על יסוד זה שהולכים אחר הבעלים. ומוסיף שגם אם הפועל הנכרי קנה את הקמח עבור הבעלים היהודי - נחשבת העיסה לעיסת ישראל, משום ש"יד פועל כיד בעל הבית". ולדעה זו יש לסמוך על מושג זה גם במצוות.

  1. דין פועל גוי בכלל

המחנה אפרים אומר שהעושה מעקה לגגו ע"י פועל נכרי - יכול לברך על כך "על מצות מעקה", למרות שאין שליחות לגוי. וטעמו, משום שיד פועל כיד בעל הבית, ועדיף משליח.

מהר"י אסאד הביא ראיה לדבריו מדברי התוס' בשבועות האומרים שהמקיף פאת ראשו ע"י גוי - חייב, למרות שאין שליחות לגוי. והכרח א"כ להעמיד את דבריהם בפועל.

הנתיבות חולק על המחנ"א, ומסביר שהמושג "יד פועל כיד בעל הבית" שייך רק בקניינים ולא במצוות. וכן כתבו הפתחי תשובה ומהרי"ט אלגאזי.

האחרונים מביאים ראיה לדברי הנתיבות מן הגמרא בב"ק (דף נא ע"א), הדנה ביצירת בור של שני שותפין ואומרת:

אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן, ואזל כרה להו - אין שליח לדבר עבירה...

על כך מעיר הרשב"א שאי אפשר להעמיד בשליח גוי, שדבר זה אינו מהוה עבירה בשבילו. וטעמו, משום שאין שליחות לנכרי. ומכאן מוכיחים שער המלך והגרצ"פ פראנק, שאין הבדל בין פועל נכרי לשליח, דאם כן, מדוע, אליבא דהרשב"א, לא העמידה הגמרא בפועל גוי? אך אחרונים אחרים תרצו קושיא זו בדרכים אחרות

השדי חמד דן באריכות בדברי המחנ"א ומביא דעות רבות של האחרונים לכאן ולכאן. למסקנה הוא נשאר בספק, ואומר שהמקל יש לו על מי שיסמוך. וכן פסק מו"ר הרה"ג אברהם שפירא שליט"א, שאמנם ניתן בשעת הדחק לבנות מעקה ע"י פועל גוי, אך לא ניתן לברך על עשייה זו.

  1. הפרשת תרו"מ ע"י עבד כנעני

החת"ם סופר (או"ח סי' קעו ד"ה תו) דן בהפרשת תרו"מ ע"י עבד כנעני שלא מל ולא טבל. השואל העלה אפשרות שהפרשתו תועיל מדין "יד עבד כיד רבו". החת"ם סופר דוחה אפשרות זו בשתי ידים ואלו דבריו:

אבל האמת יורה דרכו, הך דיד עבד כיד רבו אינו אלא לגבי מילי דממון ועבדות ומלאכות, שאם נשאל הוא למלאכה עם הבהמה - הוה כרבו, אבל לא לגבי שליח מצוה וכדו'. וכ"כ להדיא הראב"ד

לכאורה היה מקום לחלק בין נידונו של החת"ס לניד"ד, שכן אנו עוסקים בפועל יהודי. הבעיה בגוי היא מצד העובדה שהוא מופקע לחלוטין מתרו"מ, ואינו כמו פועל יהודי שיש רק חיסרון פורמאלי במינוי השליחות שלו.

אך שאלה זו תלויה בשאלה מכוח מה חלה תרומת הגוי בשלו: לדעת הרמב"ם והשו"ע, הסוברים שתרומת הגוי בשלו חלה רק מדרבנן - הגוי מופקע מתרומה של תורה. וא"כ יש מקום לחילוק זה. אבל לדעת הסוברים שתרומתו תרומה מן התורה - אין מקום לחילוק זה. ואם אכן החת"ס סובר כדעה זו - י"ל שאין שום מעלה בפועל ובעבד לעומת שליח לתרו"מ, ומה ששליח אינו יכול לעשות, גם הם אינם יכולים לעשות.

ובשו"ת מנחת יצחק העלה אפשרות מתוך כך, שלסוברים שתרומת הגוי תרומה מן התורה - באמת תועיל הפרשה ע"י פועל גוי כשם שמועיל מירוח ע"י פועל גוי

  1. שליחות לדבר עבירה בפועל

הפנ"י דן בסוגיית תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, שלא קנה אף אם עשאו שליח בטעם הדבר הוא מעלה אפשרות לומר שהוא משום שאין שליח לדבר עבירה. הש"ך מחלק בין שליח לפועל, ואומר שפועל התופס לבע"ח - קנה. ומכאן מסיק בשו"ת ישועת משה, שבפועל יש שליח לדבר עבירה.

שער המשפט וערוה"ש חולקים על כך ואומרים שאין שליחות לדבר עבירה בפועל, ויש לחלק בין חוב לאחרים לבין עבירה. שער המשפט מוסיף שה"ה לחש"ו וגוי, שלא מועילה בהם שליחות - לא תועיל גם מדין פועל. וכך דעת הגרב"צ עוזיאל, שאין שליחות לדבר עבירה בפועל

הדיון שם הוא בשליחות לדבר עבירה בדיני אדם. בענין שליחות לדבר עבירה בדיני שמים כתב הרמב"ם (רוצח פ"ב ה"ב-ה"ג):

אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי... - כל אחד מאלו שופך דמים הוא וחייב מיתה לשמים, ואין בהם מיתת בית דין.

..."מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" - זה השוכר אחרים להרוג את חברו. ובפירוש נאמר בשלושתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים.

המשל"מ שם מדייק מדברי הרמב"ם, שיש לחלק בין שכיר ועבד לבין סתם שליח, בו אומרים שאין שליחות לדבר עבירה אף בדיני שמים.

עקרון זה מופיע גם בשו"ע (חו"מ סי' לב סעי' ב):

השוכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

יש לעיין א"כ, אם המקרה המקביל להפרשת תרו"מ הוא דיני אדם, ואז יש לומר שפועל אינו שונה משליח, או שהמקרה המקביל הוא דיני שמים, ואז ניתן לומר שפועל יועיל גם במקום בו שליח אינו מועיל. ומכיון שהפרשת תרו"מ היא מצוה שבין אדם למקום, מסתבר יותר להשוותה לדיני שמים.

  1. מינוי פועל לדבר שלא בא לעולם

הדברי מלכיאל והעונג יום טוב דנו בשאלה אם ניתן למנות שליח למכירת חמץ שעדין לא בא לעולם. בסיכום הדיון הם אומרים, שמכיון שמצאנו שפועל משתעבד גם לדבר שלא בא לעולם - ניתן למנות פועל למכירת חמץ שיבוא לעולם אח"כ.

וכן נכתב בהגדה של פסח "מנחת חן" שעדיף שהרב יהיה פועל של מוכר החמץ ולא סתם שליח, כדי שלא תהיה בעיה של שליחות בדבר שלא בא לעולם, שליח עושה שליח וכדו'.

  1. סיכום דין פועל במצוות ובאיסורים

מן המקורות שהבאנו עולה, ששאלת מעמדו המיוחד של הפועל ביחס לשליח בענייני מצוות ואיסורים שנויה במחלוקת גדולה בין האחרונים. למעשה נראה שיש לקבל את מסקנתו של השד"ח, שאין להכריע מחלוקת זו בהקשר לפועל גוי. ולכן נראה שגם בנושאים אחרים יהיה מקום להקל בה רק במקרים מיוחדים ובצירוף שיקולים נוספים.

 

*)פרק ב' מאת הרב עזריאל אריאל, נתווסף למאמר בהסכמת הכותב.  

 

ג. דין פועל בתרו"מ

  1. מסקנת ההלכה בתרו"מ

העולה מכל האמור הוא, שמכיון שפועל משועבד בגופו לבעה"ב, מסתבר שאין הוא צריך מינוי מחודש לכל פעולה ופעולה שעושה. כל זה בפעולות בעלות אופי משפטי-קנייני. כשמדובר בפעולות של מצוות - הדבר נשאר בספק. לענייננו יש לומר, שגם הפרשת תרו"מ היא לא שאלה של מצוה גרידא, אלא של קניין, שכן הפרשת המעשרות היא הקנאה לשבט הכהנים, הלויים והעניים. ומשום כך יש מקום להקל בה ולסמוך על פועל.

כמו כן יש בניד"ד כמה סניפים להקל:

א.הסוברים שניתן להפריש ללא מינוי כלל, מדין זכיה או ניחותא.

ב.בכל המקרים שהבאנו בהקדמה יש הסוברים שאף שליחות מועילה

וכך נראה להורות להלכה, שניתן להקל בהפרשה ע"י פועל במקרים אלו

  1. מעבידו של המשגיח

לפי זה, רק משגיח המקבל את משכורתו מהמפעל רשאי להפריש תרו"מ מדין פועל. לעומת זאת, משגיח מטעם הרבנות, מן הראוי שיקבל מינוי מחודש מדעת בעלי הפירות בכל הפרשה והפרשה. מכאן יוצא ג"כ, שאם המשגיח נעדר מן העבודה ביום מן הימים, אין הרב הממונה עליו יכול להפריש במקומו מדין פועל, אא"כ יקבל גם הרב משכורת קבועה מהמפעל. ולענין זה מסתבר שדי בשכר סימלי של שקל לשנה וכדו'.

ואם המפעל הוא משותף לבעלים רבים (כגון: חברה בע"מ) יתכן שיהיה צורך בכך ששכרו יהיה לפחות פרוטה אחת מכל אחד מן השותפים בבעלות. כמו כן נראה שהמשגיח הקבוע יכול לתת לרב שכר תמורת מילוי מקומו. אז, אף אם נאמר ששליח אינו עושה שליח, מסתבר שפועל עושה פועל

  1. חזקת שליח עושה שליחותו

יתרון נוסף יהיה לפועל לענין חזקת שליח עושה שליחותו. יש הסוברים שלא ניתן לסמוך על חזקה זו בהפרשת תרו"מ בזה"ז למרות זאת נראה שלדעת רוב הפוסקים אין לראות את הפרשת תרו"מ בזה"ז כ"דבר שעיקרו מן התורה" ולכן נראה שבזה"ז ניתן לסמוך על חזקת שליח עושה שליחותו בתרו"מ אעפ"כ, לרווחא דמילתא יש לומר שכאשר מדובר בפועל, המקבל שכר על עבודה זו - ניתן יהיה לסמוך על חזקה זו לכו"ע

 

למעבר לחלק א'