הפרשת תרומות ומעשרות מפירות ייצוא

הפרשת תרומות ומעשרות מפירות ייצוא

חקלאי מהשומרון המגדל ירקות לייצוא – האם הוא חייב להפריש תרומות ומעשרות מיבול זה?

הרב אהוד אחיטוב | תמוז-אב תשס"ב

לדעת הרמב"ם (תרומות פ"א הכ"ב) פירות א"י המגיעים לחו"ל פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות, וז"ל:

"פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר: אשר אני מביא אתכם שמה…"[1].

לעומת זאת דעת הראב"ד (שם) שבכל מקרה יש חיוב מדרבנן להפריש[2], משני נימוקים:

כמו שפירות שגדלו בארצות הסמוכות לא"י חייבים בהפרשת תרו"מ מדרבנן, כ"ש פירות שגדלו בארץ.

אם נתיר לאכול פירות שיצאו מהארץ לחו"ל, עלולים להסיק מכך, שמותר לאכול פירות טבל גם בארץ[3].

השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יב) פסק להלכה כדעת הרמב"ם (תרומות שם) שפירות שיצאו לחו"ל פטורים מתרו"מ גם מדרבנן.

אולם המפרשים נחלקו בדעת הרמב"ם והשו"ע (שם) באיזה מצב פוטרים פירות אלו מתרו"מ:

דעת הב"ח (יו"ד סי' שלא ד"ה ומ"ש) שהם פטורים מתרו"מ אף אם נגמרה מלאכתם בארץ, וכן דעת המהר"י קורקוס והכס"מ (מעשר פי"ג ה"ד)[4].

מאידך, דעת הרדב"ז (תרומות פ"א הכ"ב ד"ה פירות א"י) שפירות שנגמרה מלאכתם בארץ חייבים בתרו"מ, כיוון שכבר נעשו טבל גמור, ולא יתכן שייפקע מהם איסור זה על ידי הוצאתם לחו"ל[5].

יש שכתבו שאם בשעת גמר המלאכה דעת הבעלים להוציאם לחו"ל הם פטורים מתרו"מ[6].

יש שהסתמכו על דעת הב"ח (שם) בצירוף צדדים נוספים להקל, כגון שבשעת גמר המלאכה דעתו היתה למוכרם[7]

למעשה: פירות המיועדים לייצוא אם נגמרה מלאכתם בארץ, יש להפריש מהם תרו"מ[8], ללא ברכה[9].

 

חיוב הפרשת תרו"מ לקונים פירות הארץ בחו"ל

 

אדם הקונה בחו"ל פירות או ירקות מא"י והוא מסופק אם הפרישו מהם תרו"מ – כיצד עליו לנהוג?

 

במשנה (דמאי פ"ב מ"א): "ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום וכו'[10]. ונחלקו המפרשים בפירוש המושג "בכל מקום" האמור (שם):

בפיהמ"ש לרמב"ם עפ"י תרגומו של הגר"י קפאח זצ"ל (מהדורת מוסד הרב קוק דמאי פ"ב מ"א) כתב שהמושג "בכל מקום" הוא: "בין בארץ ישראל שהחזיקו בה עולי בבל בין בשאר הארץ", ואין הכוונה שחייבים בכל מקום בעולם[11]. וכך דייקו בדבריו בהל' מעשר (פי"ג ה"ד) המהר"י קורקוס ובכס"מ (פי"ג ה"ד) שלדעתו החשש קיים רק לגבי פירות א"י שיצאו לסוריא, ולא בפירות שיצאו לשאר ארצות חו"ל. שהרי כתב:

"פירות שידוע שהן מפירות הארץ... מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא וכן כל כיוצא בפירות אלו".

משמע מדבריו שאין צורך להפריש תרו"מ מפירות הארץ שהגיעו לחו"ל, באם יתכן שהפרישו מאותם פירות תרו"מ קודם לכן.

כך נראה היה לכאורה שזו גם דעת הר"ש והרע"ב (דמאי פ"ב מ"א ד"ה בכל מקום) שכתבו (שם):

"אפילו מכזיב ולהלן אם לקחן מעם הארץ דבידוע שמארץ ישראל באו דמינכרן", אולם הרא"ש (דמאי שם) כתב כלשון הר"ש בתוספת שתי מילים: "אפילו מכזיב ולהלן בחוצה לארץ", ודייק מכך המעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב אות א ד"ה וזה שרבים) שזו גם כוונת הר"ש והרע"ב (שם) שפירות הארץ נוהג בהם דין דמאי גם "בחו"ל ממש"[12].

בנוסף לכך יש מקום לומר שאף הרמב"ם שהיקל, זהו דווקא בפירות דמאי כשרוב ע"ה היו מעשרים, ורק מיעוט אינם מעשרים, אך כאשר המצב הוא מצב של ספק טבל יודה הרמב"ם שהם חייבים בתרו"מ.

למעשה: מי שקונה בחו"ל מפירות הארץ ומסופק אם הפרישו מהם תרו"מ, עליו להפריש תרו"מ ללא ברכה, ואין לו להקל בחו"ל מחמת הספק.



[1] עפ"י המשנה (חלה פ"ב מ"א) והירושלמי (שם ה"א) לענין הפרשת חלה, והרמב"ם (כאן) השווה זאת לתרו"מ, ועי' על כך רדב"ז, כס"מ (שם) וכן בביאור הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק כט). המעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב אות ב ד"ה ולכן נראה) ביאר שהוא הסתמך על דברי הספרי (שלח לפי גי' אחת): "פטורין מן החלה ומן המעשר". ויתכן שהסתמך על דברי התוספתא (תרומות פ"ב הי"ג) : "והיוצא לחוץ לארץ אינו חייב לפי חשבון".

[2]. כך גם פסק בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קצו), וכן פסק בדרך אמונה (הל' מעשר פי"ג ה"ד באה"ל סוף ד"ה בכל א"י). המבי"ט (שם) הסתמך על דברי הרמב"ם (הל' מעשר פי"ג ה"ד) שיש חיוב מדרבנן להפריש מפירות הארץ שיצאו לחו"ל שמא הם מא"י. אולם רוב האחרונים למדו שדברי הרמב"ם (שם) מתייחסים רק לפירות היוצאים מתחום עולי בבל, לתחום עולי מצרים או לסוריא.

[3] בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד עי' כרם ציון (תרומות ח"א עמ' תכב).

[4] כן דייק בדבריהם המעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב אות א), אולם כפי שציין הוא עצמו בכס"מ (תרומות פ"א הכ"ב) לא משמע כך.

[5] וכן כתבו המל"מ (שם ד"ה פירות א"י), והמנחת חינוך (מצוה שפה ד"ה תבואות א"י) וכך נראה מדברי הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק כט) הסובר שפירות אשר גמר מלאכתם אינה פעולת תיקון בגוף הפרי, הולכים לפי מקום גידולם, ממילא כל הפירות למעט דגן תירוש ויצהר מתחייבים בתרו"מ כיוון שגדלו בא"י. האחרונים דנו בדבריו, האם לדעתו התלישה מהעץ היא פעולת הגמר-מלאכה, כפי שכתב החזו"א (מעשרות סי' ג ס"ק כד-כה), או שמקום הגידול הוא הקובע כפי שכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נו). כדבריו משמע בתורת הארץ (פ"ד אות ו ד"ה בדעת הגר"א), ועי' משפטי ארץ (פרק ג הע' מד).

[6] כן כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' עב) והיקל לצורך קיום ד' מינים בסוכות כשאין אפשרות להפריש מאתרוג אחר, וכן בשו"ת משפט כהן (סוף סי' מו) היקל בצירוף קולא נוספת, החזו"א (דמאי סי' טו ס"ק ד ד"ה ופירות המובאין) דחה סברא זו באופן מוחלט, אך במעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב) הביא סימוכין לשיטה זו, וכן בחוות בנימין (ח"א סי' ג אות ב) האריך לאשש סברא זו, אף שלמעשה הם לא סמכו ידיהם להקל כמותה.

[7] הגרא"ז מלצר זצ"ל (כרם ציון ח"ב אבן האזל עמ' קכח-קלד), עשר תעשר (הלכה כא ד"ה פירות ארץ ישראל).

[8] עי' כרם ציון (תרומות הלכות פסוקות פרק כה סע' ג) מעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב), וכן בספר המעשר והתרומה (פרק ג הלכה טז הע' כז) שנקטו להחמיר גם כשהתכווין למוכרם. 

[9]כן הכריע החוות בנימין (ח"א סי' ג) למעשה, משום שחשש לשיטת הראב"ד (שם).

[10] עי' לעיל (הע' 2) שלאור משנה זו דנו האחרונים בשיטת הרמב"ם בנוגע לחיוב הפרשת תרו"מ מפירות ייצוא.

[11] ועי' בתוס' יו"ט (שם) שהבין שדברי הרמב"ם (פיהמ"ש שם) סותרים לדברי הרמב"ם (תרומות פ"א הכ"ב), אולם כפי שציין הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל (דמאי פ"ב מ"א הע' 3) לפי תרגומו, אין כלל סתירה בדברי הרמב"ם. וכן פירשו דבריו בפיהמ"ש (שם): חידושי מהרי"ח (דמאי פ"ב מ"א ד"ה בכל מקום), תוס' אנ"ש (שם ד"ה בכ"מ), שושנים לדוד (דמאי פ"ב מ"א ד"ה תוי"ט) ומעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב).

[12] לענ"ד מתוך לשונם משמע שהם דיברו על חו"ל ביחס לתחום עו"ב דהיינו עו"מ או אפילו סוריא, אך לא דנו בארצות הרחוקות שאין בהם כלל חיוב תרו"מ, וצ"ע.