הפרשת שותפים ללא כוונה

הפרשת שותפים ללא כוונה

רצה לתת תרומה גדולה ותרומת מעשר גם עבור חברו אבל מעשרות לא התכוון כלל להפריש עבור חברו. מה דין ההפרשה?

הרב יהודה הלוי עמיחי | שבט-אדר תשס"ז

 

שני שותפים שהיה להם מטע זיתים, בסך הכל היה להם ח"י ליטר שמן. אחד השותפים לקח 200 סמ"ק שהם מעט יותר מאחוז אחד (כולל תרומה גדולה ותרומת מעשר על כל הכמות), ואמר את נוסח ההפרשה על כל הכמות. כולל תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני. לאחר מכן המפריש אמר שלא התכוון כלל להפריש מעשרות בעבור חברו, אך ורק בעבורו, ומה שאמר שהוא מפריש על הכל לא הייתה כוונתו לכך, אלא בשביל עצמו. אמנם רצה לתת תרומה גדולה ותרומת מעשר גם עבור חברו אבל מעשרות לא התכוון כלל להפריש עבור חברו. מה דין ההפרשה?

 

א. דברים שבלב לא הוו דברים בשקר

 

המשנה (תרומות פ"ג מ"ח) אומרת:

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה, שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה, שאיני נהנה לזה ואמר לזה - לא אמר כלום, עד שיהיו פיו ולבו שוין:

הרמב"ם פסק משנה זו בהל' תרומות (פ"ד הט"ז) וכדין זה כתב הרמב"ם גם בדיני נדרים (הל' נדרים פ"ב ה"ב), שיש צורך שיהא פיו ולבו שווים. יש לדון האם כאשר לא רצה להפריש עבור חברו האם יש בכך חסרון של פיו ולבו שוים?

 

הר"ש (תרומות פ"ג מ"ח) כותב: "פיו ולבו שוין – דכתיב 'מוצא שפתיך תשמור', וכתוב 'לבטא בשפתים' וכתו' 'כל נדיב לב' בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו, ודווקא בשפתיו ולבו מכחישין זה את זה, אבל לא מכחשי אהדדי מהני בתרומה וקדשים, כדדרשינן בפרק שבועות שתים, שאני גמר בלבו אע"פ של הוציא בשפתותיו".

מדברי הר"ש אנו לומדים שרק כאשר פיו ולבו מכחישים זה את זה לא אמר כלום, למרות שמחשבה בלבד מועלת להפרשה, אבל כיוון שיש סתירה בין הפה והמחשבה דינו שלא אמר כלום. מכאן מוכח שאם לא טעה בדבורו, אלא שמראש רצה שדבורו יקבע, כגון שאומר שמשקר בדבורו, דהיינו שבלבו חשב שיהא תרומה אולם הוא משקר ואומר שהוי מעשר, בנדון זה נראה שכיוון שדברים שבלב אינם דברים, א"כ הדיבור הוא הקובע, שהרי לא טעה בדבורו, אלא משקר ביודעים, ועל כן דיבורו הוא הקובע. (עיין מעדנ"א פ"ד הט"ז אות א ד"ה ונלע"ד, שהביא הסבר זה בדעת הר"ש, ועיי"ש הסבר נוסף בדעת הר"ש).

 

התוספתא (תרומות פ"ד ה"יא) אומרת: היה הולך להפריש תרומה ובשעת הפרשתו אמ' הרי זה מעשר ראשון - הרי זה מעשר ראשון. היה הולך להפריש מעשר ראשון בשעת הפרשתו אמ' הרי זה מעשר שני - הרי זה מעשר שני. היה הולך להפריש מעשר שני בשעת הפרשתו אמ' הרי זה מעשר עני - הרי זה מעשר עני.

נתכוון לומ' מעשר שני ואמ' מעשר עני, מעשר שני ואמ' מעשר ראשון, לא אמ' כלום, מעשר עני ואמ' מעשר שני דבריו קיימין.

 

מדברי התוספתא אנו למדים שישנם שני מצבים:

א. כאשר הפריש בצורה ברורה ודבורו היה מוחלט, הרי שדברים שבלב אינם דברים ודבורו הוא הקובע, למרות שלא התכוון לכך בתחילה.

ב. כאשר בשעת הדיבור עצמו התבלבל שהתכוון לומר דבר א' ואמר דבר ב' אין אמירתו אמירה כלל. מדברי התוספתא נראה שאם אין התבלבלות בשעת האמירה עצמה אלא הוא מתכוון לומר דבר אחר, אזי הדיבור הוא הקובע[1].

מסקנת הדברים לדינא שכאשר האדם רוצה לומר את המילים שאמר (ולא טעה בכך) הרי זה חל ודבורו קובע ואין מחשבתו קובעת כלל.

 

בנידון דידן המפריש רצה לומר את המילים, אמנם תחילה חשב שהוא מפריש רק עבור עצמו אבל כיוון שבמילים הוא אמר על כל הכמות של הפרשת תרו"מ, א"כ מחשבתו הוי דברים שבלב שאינם דברים. ולכן הדיבור הוא הקובע כמוכח בתוספתא.

 

ב. הפרשה בשותפות

 

בדין השותפין המפרישים נחלקו הראשונים האם לכתחילה יכול שותף להפריש על חברו. המשנה (תרומות פ"ג מ"ג) אומרת:

השותפין שתרמו זה אחר זה; ר' עקיבא אומר תרומת שניהם תרומה, וחכמים אומרים תרומת הראשון תרומה, רבי יוסי אומר אם תרם הראשון כשעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשעור תרומת השני תרומה.

משמע שלדעת חכמים שתרומת הראשון תרומה ואפילו לכתחילה יכול להפריש עבור חברו. עיין משנה ראשונה שהסביר שלדעת חכמים שתרומת הראשון תרומה מכיוון שלא קפדי אהדדי, א"כ לכתחילה גם כן יכול לתרום עבור חברו שהרי עושה ברשות, ואילו לדעת ר"ע שתרומת שניהם תרומה משמע שלכתחילה לא יפריש עבור חברו.

דעת הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד ה"ח) היא כפי שכתב הכס"מ בשם המהרי"ק שאחד השותפים יכול לתרום עבור השני אפילו לכתחילה. אמנם יש ראשונים הסבורים שאין שותף מפריש עבור השני אלא בדיעבד ולא לכתחילה, והכס"מ הביא דעה כזו גם בדעת הרמב"ם. בכל אופן נראה שאין נפק"מ בדיון זה, כיוון שאמר המפריש שמפריש על כל הכמות, א"כ חלה ההפרשה שבפיו ודברים שבלב אינם דברים.

 

ג. הדיבור פועל

 

עוד יש להוסיף שהדיון במשנה (תרומות פ"ג מ"ח) על פיו ולבו שווים היינו כאשר התכוון לומר תרומה ואמר מעשר, בכך אנו פוסקים שלא אמר כלום, מכיוון שגם התרומה חלה בגלל מחשבתו וגם המעשר חל בגלל דיבורו, ויש בפנינו סתירה בין המחשבה והדיבור והרי שני הצדדים שונים, אם תרומה לא הוי מעשר ואם מעשר לא הוי תרומה, וכן לעניין שבועות )פ"ב הי"א) במחשבה השבועה מראובן ובדבור השבועה הייתה משמעון, ואם השבועה על ראובן לא חלה שבועה על שמעון ואם חלה על שמעון לא  חלה על ראובן, ולכן אין השבועות והנדרים הללו חלים, שהרי הכוונה הקדישה או נדרה מדבר אחד ואילו הפה והדיבור אמרו על דבר אחר, וזה וזה לא חלים. בנדון דידן אין המפריש אומר שלא התכוון לעשר כלל אלא אומר רציתי לעשר רק בעבורי ולא בעבור חברי, למרות שהשיעור היה כדין והכמות הייתה על הכל, בכל אופן לא התכוונתי שיחול עבורך אלא עבורי, ולגבי מעשרותי הרי זה חל, וא"כ יש כאן חיוב על חצי הכמות[2]. ועל כן הדיבור פעל שהכל מעושר.

 

ד. סיכום

 

נראה שבנידון דידן שעישר על הכל ובלשון הכוללת הכל, וכעת טוען שלא התכוון אלא בעבור עצמו ולא עבור שותפו, אין דברים שבלב דברים, ומכיוון שהפריש על הכל אין צורך לחזור ולהפריש[3].

 



[1]. ועיין בחזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק כה ד"ה תוס') שהסביר את הרישא של התוספתא שאפילו אם בשעת האמירה חשב שמחשבתו הראשונה היא שתחול, דהיינו היות ההפרשה תרומה, אבל כיוון שרוצה לומר מעשר ראשון א"כ אין כאן טעות בדבור, ובמקרה כזה דברים שבלב  אינם דברים ודבורו הוא הקובע.

 

[2]. עיין ריטב"א קידושין מא ע"ב ד"ה אתם ולא שותפין.

[3]. אמנם לעניין הנתינה יש להעיר ששותף יכול להפריש עבור חברו (ולדעת הרמב"ם אפילו לכתחילה לעיל אות ב) אולם לגבי הנתינה נראה שלכו"ע יש גם לשותף זכות לטעון שיש לו טובת הנאה בנתינה ועל המפריש להתייעץ עם השותף למי לתת את המעשר ראשון ומעשר עני (בשנים החייבות).