הפרשה משאריות שנותרו בשטחי הגידול - המשך

הפרשה משאריות שנותרו בשטחי הגידול - המשך

האם ניתן להפריש תרומת מעשר מהשאריות שנשארות בפרדס או בגינה?

הרב שאול ישראלי זצ"ל | התורה והארץ ג'

 

בס"ד, כ"ד סיון תש"ן. 

לכבוד, מרן הרה"ג שאול ישראלי שליט"א

השלום והברכה!

כת"ר כתב לנו במכתב בהקשר להפרשת תפוזים בפרדס, ושם פסק שבזה"ז אפשר לתרום אף שלא מן המוקף; מפני שיסוד הדין הוא שמפרישין תרו"ג באומד, ובזה"ז, שמפרישין כלשהו, בטל הדין, וכדברי הש"ך.

יסלח לי כת"ר אם אני מקשה על דבריו, אך איני עושה כן אלא מפני שללמוד אנו צריכים.

פסקו של כת"ר מתבסס על דברי הראב"ד (הל' תרומות פ"ג ה"כ), ועל הש"ך (יו"ד סי' שלא ס"ק מט), ולדעתם דין מוקף אינו אלא מדרבנן.

אך מדברי רוב הראשונים לא נראה כן, אלא שדין מוקף הוא דאורייתא. המקור הוא מדברי הירושלמי (תרומות ריש פ"ב), שלומד זאת מן הפסוק "ממנו" האמור בתרומת מעשר. כך היא דעת הסמ"ג (מצוה קלד) התוס' (גיטין לב ע"ב), הריטב"א (שם), הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' קכז). רש"י (גיטין שם ד"ה מוקף) כתב שהטעם לדין זה הוא שמא ישכח (וטעם זה קיים גם בזה"ז). אך הרמב"ן (שם) העלה אפשרות שאף לרש"י דין מוקף הוא דאורייתא, ועי' רש"י (סוטה ע"א בסופו) שמביא סיפרי. וכך סובר גם הגר"א בביאורו (יו"ד שם ס"ק ע), וכ"כ גם החזו"א (דמאי סי' ט ס"ק יג).

ברמב"ם (הל' תרומות פ"ג הי"ז, ה"כ) ג"כ נראה שהוא דאורייתא ולא כתב שום טעם לדין זה. וכך הבין מהר"י קורקוס (בפ"ג הי"ז ד"ה אין תורמין ושם בה"כ). ומעניין שמהר"י קורקוס סובר שאין הכרח לומר שהאומר טעם בדין מוקף סובר שהוא דרבנן, בניגוד לתוס' בגיטין (שם) בדברי רש"י. וכך סובר גם מראה הפנים (על הירושלמי שם) בדעת הרמב"ם, ומוכיח זאת ממה שכתב שהתורה ריבתה "מכל מעשרותיכם" שאין דין מוקף בתרומת מעשר, משמע שכשיש דין מוקף, הוא דאורייתא. והרדב"ז (ה"כ) כתב שהפסוקים אינן אלא אסמכתא בעלמא.

בשו"ע (סי' שלא סעי' כה) נראה לענ"ד שסובר שגם בזה"ז יש להפריש מן המוקף, שהרי השו"ע כתב שבזה"ז תרומתו תרומה כאשר כדי היין משתברות ומשמע שברישא דין מוקף הוא גם בזה"ז. ובתוס' (ב"ק קטו ע"ב ד"ה הרי) שואלים שאפילו אין משתברות נמי לא יאמר מפני דין מוקף, ומתרץ שבא לאשמעינן דין דיעבד שלא אמר כלום. ועי' בביאור הגר"א (יו"ד שם ס"ק ע) שבתחילה מבין שקולת הזה"ז בשו"ע היא אף לכתחילה, ועל כך מקשה שזה יתכן דווקא בתרומת מעשר, אך בתרומה גדולה הוא דאורייתא. ובסוף כותב הגר"א שהשו"ע לא התכוון אלא שתרומתו תרומה בזה"ז ועי' שגם מהר"י קורקוס (על הרמב"ם) כתב כן, ולכן לא נקט הרמב"ם בלשון "לא יאמר", שמשמעותו לכתחילה, ואחריו אזיל גם השו"ע. ועי' דגול מרבבה שתמה על דברי הש"ך, שלטעמו דין מוקף אינו חל בזה"ז.

בכבוד רב ובברכת התורה והארץ

יואל פרידמן

 

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

ב"ה ח' תמוז תש"ן, ירושלים ת"ו 

לכבוד

הרב יואל פרידמן הי"ו

מכון התורה והארץ

אאשר קבלת מכתבך מיום כ"ד סיון ש"ז, ובו השגות על מה שהעלתי להקל בהפרשת תרו"מ מתפו"ז שלא מן המוקף בזמן הזה לצורך גדול, ע"פ מה שכתב הש"ך בטעמא דמן המוקף (ס"ק מט).

וזאת תשובתי:

א. הש"ך הוא עמוד הפוסקים שממנו אין לזוז, ואין ספק שהיה למראה עיניו כל אותם מקורות בראשונים שסוברים שדין מוקף הוא מן התורה. ומדנקט אעפ"כ טעמו של הראב"ד בחיוב המוקף, לא יתבאר אלא באחת מאלה: אם מפני שסובר שהרמב"ם, וכן השו"ע בעקבותיו, נוקט להלכה אף הוא כראב"ד שמוקף אינו אלא מדרבנן, וכטעמו דהראב"ד; או דיסבור שגם אם מוקף הוא מן התורה, מ"מ מדרשת הכתובים עצמם מוכח טעמא דמילתא, ואינו בגדר אין דורשין טעמא דקרא.

ב. והיינו, אם דין מוקף הוא מדרבנן, וקרא ד"ממנו" אינו אלא אסמכתא, כמו שכתב הרדב"ז בדעת הרמב"ם, כדמוכח לה מהא דפשיטא לן דמותר בדיעבד.

ונוסיף לזה (דהרי גם אידך ראשונים לא פליגי בהא דמפרש בגמרא דבדיעבד חלה ההפרשה), דבזה מוכח גם מהשמטת הדרשה ד"ממנו"; ולא זו בלבד, אלא ממה שהשמיט גם את ההלכה, שנראית שהיא ללא חולק, המתירה הפרשת תרו"מ לכבוד שבת וי"ט, ובגמרא אף זאת ילפינן מקרא. והרי אם עיקר דין מוקף הוא מן התורה, ודאי שמסברא דעלמא לא ניתן לנו לסטות מזה ולהתיר אף לכבוד שבת וענגו, ואיך יתכן להשמיט הלכה זו, וגם הכתוב המתבסס ממנו?

אלא ע"כ אין כל הדין אלא מדרבנן; וע"כ פשוט שבדיעבד לא החמירו, כיון שכל עיקר האיסור אינו אלא מחמת חשש המבואר בש"ך. וכן מדין זה, שבדיעבד מותר, איכא למילף מסברא להתיר לצורך עונג שבת שהוא שעת הדחק, וכל שעה"ד כדיעבד דמי (כט"ז יו"ד סי' צא סק"ד בשם התו"ח) .

ג. ואם דעת הרמב"ם תתפרש שמוקף הוא מן התורה (בזמן שתרו"מ דאורייתא), כי אז מוכרח לומר שהש"ך שהביא הטעם במוקף הוא ודאי גם להני ראשונים (הכולל לפ"ז גם את הרמב"ם), שכן לא יתכן שהש"ך ינקוט כדעת הראב"ד בניגוד לרמב"ם והשו"ע, שעל פי רוב הולך בשיטתו, מבלי שיפרש הנימוק שהביא אותו לסטות משיטה זו.

ויש לומר בקצת נוטה לזה ממה שהרמב"ם הביא נימוק מן הכתוב, הא דבתרומת מעשר אי"צ מן המוקף (פ"ג ה"כ), דאי איתא דכל עיקר החיוב מוקף בתרומה אינו אלא מדרבנן, הכתוב הפותר תרומת מעשר מזה, נראה כמיותר אם כי יש לישבו, כמובן.

ואז נאמר דהכתובים עצמם - שמצד אחד מביאים דרשה ד"ממנו" שכתובה דווקא בתרומת מעשר, ועניינה לא לתרומת מעשר אלא לתרומה גדולה בדווקא, ומאידך בתרומת מעשר הדגיש הכתוב שבזה אינו בדומה לתרומה גדולה, דזה כאילו מורה באצבע, לדרוש טעמא דקרא, שהוא כדכתב הש"ך, שההבדל הוא אכן בזה שתרומה גדולה חיטה אחת פוטרת בעוד שתרומת מעשר יש שיעור קבוע. דהיינו שמ"מ היה רצון התורה שלא להסתפק בהפרשה שאין בה כדי נתינה גם בתרומה גדולה, ואינו שייך בזמן הזה.

בסיכום נאמר שטעמו של הש"ך ומה שהוצאנו ממנו לגדר זה"ז, ובפרט בתפוזים שלדעת התוס' שמוקף הוא מן התורה, ג"כ יש מקום להקל בזה דתרומת שאר פירות אינו מן התורה כדכתבו בתירוצם הראשון בהיתר לכבוד שבת (יבמות צג ע"ב תוד"ה אלא) שריר וקיים, ואינו נפגע גם מאותן שיטות שמוקף הוא חיוב מן התורה מלכתחילה.

ובזה הנני בכל חותמי הברכות

ש. ישראלי 

 

למעבר לשאלה הקודמת בנושא