הפרשה ללא מינוי - חלק ג'

הפרשה ללא מינוי  - חלק ג'

האם אפשר להפריש תרו"מ במערכות ציבוריות גדולות ללא מינוי שליחות, על סמך ידיעה שהבעלים מעוניינים שיפרישו בשבילם?

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ג'

 

  1. שיטת הריטב"א ורבינו קרשקש

שיטת הריטב"א בשאלה זו, של גילוי דעת בתרו"מ, צריכה בירור. בחידושיו על פסקי הרמב"ן בנדרים (יב ע"א, ד"ה ותורם) כותב הריטב"א:

אוקימנא למתני' בדקאמר מודר "כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום". פירוש, דהשתא לאו שליחותיה קא עביד...

והיכא דאמר "כל השומע קולו יתרום" - אסור לזה לתרום, דשליחותיה קא עביד, דכי האי לישנא שליחות הוא, כדתנן לגבי גט: "כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו - כותבין ונותנין לו".

אבל אמר "כל התורם אינו מפסיד" - לא שליחות הוא כלל, ודכוותה במודר הנאה - מותר.

את דברי הריטב"א ניתן להבין בשתי צורות:

הדרך הראשונה היא לומר שגילוי דעת מועיל בהפרשת תרו"מ. דברי הריטב"א יתפרשו איפוא כך: בענין "כל השומע קולו יתרום" - כותב הריטב"א שלשון זו אסורה במודר, ומביא לכך ראיה משליחות לכתיבת הגט. ומשמע, שהגדרת המושג "שליחות" זהה בנדרים ובגיטין. ומכאן שהלשון: "כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום" מועילה בתרו"מ מכוח היותה גילוי דעת. וכך כתב גם רבינו קרשקש, שהגדרת השליחות זהה בגט ובמודר, ולכן הסיק שבתרו"מ די "בגילוי דעת לחוד". כמו כן, בענין "כל התורם אינו מפסיד" אומר הריטב"א שאין זו שליחות. מדבריו משמע שאעפ"כ מועילה לשון זו בתרו"מ. ומכאן שגילוי דעת מועיל.

את דברינו אלה, שגילוי דעת מועיל במקום מינוי כשליחות, יש להוכיח גם מדברי הריטב"א בקידושין (מה ע"ב ד"ה ופרכי'), בענין בן שגילה דעתו שחפץ בפלונית והלך אביו וקידשה לו:

וכי קידשה ניהליה - חשיב זכות, וזכין לאדם שלא בפניו אא"כ שמענוהו מוחה אח"כ כששמע...

ומכאן שגילוי דעת מועיל מדין זכיה גם כאשר אין מינוי שליחות. דברי הריטב"א אינם אמורים דווקא בקידושין ובקניינים אלא גם במצוות. ראיה לכך יש מדברי הריטב"א בחידושיו לכתובות, שם הוא מבאר שגיור של ילד קטן ע"י בית הדין - מועיל מן התורה, משום שזכיה איננה מטעם שליחות. וכן כתב בחידושיו לקידושין שזכיה מועילה בשחיטת קרבן פסח.

הבנה זו בריטב"א, שלפיה אפשר להפריש תרו"מ מכוח גילוי דעת - מוקשה מתוך דבריו שלו במקומות אחרים. בחידושיו לקידושין (מא ע"ב ד"ה אתם), מסביר הריטב"א מדוע לא מועילה תרומה של שותף ואריס (וכן אפוטרופוס), ואומר:

וטעמא דאין תורמין, משום דלתרומה בעינן שליחות פרטית, וליכא.

ומכאן שנדרש מינוי שליחות גמור, ואי אפשר להסתמך על אומדנא שהבעלים מסכימים להפרשה. אי אפשר לפרש שגם גילוי דעת נקרא "שליחות פרטית", כפי שכתבנו לעיל (סעי' 6) בדעת הר"ן, מפני שלדעת הריטב"א זכיה היא מושג עצמאי ואינה מטעם שליחות.

וכן מוכח מדברי הריטב"א בדיני ברכת המצוות (פסחים ז ע"ב דה והילכתא), שם הוא מחלק בין הפרשת תרו"מ לבין שחיטת קרבן פסח:

וכל שאר המצוות... יש מהן שאין קבועות חובה על העושה... שיוצא בהן ע"י שלוחו, אבל שלא ע"י שלוחו אינו יוצא כלל... ומזה המין: ... הפרשת תרומה ומעשרות...

והמין השלישי... הוא מן המצוות שהן חובה עליו, אבל יוצא בהן ע"י אחרים אפילו שלא בשליחותו, כגון... שחיטת פסח וקדשים...

עפ"י ראיות אלו, נראה שיש לבאר שהריטב"א אינו מחלק בין שליחות לבין גילוי דעת, אלא בין שליחות מפורשת לשליחות שאינה מפורשת. נתינת גט איננה דבר שאדם מעוניין בו באופן נורמלי. לכן מינוי השליח צריך להיות בלשון ברורה וחד-משמעית. לשון כזאת היא האסורה גם במודר. אבל בתרו"מ, שהפרשתם ע"י שליח היא דבר נורמלי לחלוטין - די במינוי שליחות בלשון פחות מפורשת.

על הסבר זה יש לשאול: אמנם לדעת הריטב"א זכיה אינה מטעם שליחות, אבל מדוע לא תועיל זכיה בהפרשת תרו"מ כשם שהיא מועילה בגיור ובשחיטת קרבן פסח? גם אין לומר בדעת הריטב"א שאין "זכין מאדם". שכן בחידושיו לקידושין (מד ע"ב ד"ה איתמר) הוא דן בנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, ואומר:

כי שמע האב ונתרצה - זכתה לו למפרע, דזכין לאדם שלא בפניו...

ומכאן שדין זכיה אמור גם כאשר זכין "מאדם". וצריך לומר א"כ בדעת הריטב"א, שגזירת הכתוב היא בתרו"מ שצריך שליחות דווקא, ולא די בזכיה.

גם רבינו קרשקש (גיטין שם) כתב כדברי הריטב"א בדין אפוטרופוס:

והא לאו מדינא, דהא גבי תרומה שליח ממש בעינן, ויתומים לאו בני שליחות נינהו! אלא שחכמים הפקירו הפירות לענין זה...

אך נראה שאין סתירה מכאן למה שכתב בהסבר הגמרא בנדרים שדי בגילוי דעת. מדבריו כאן נראה שהוא חולק על הריטב"א בגדר זכיה, והוא סובר שזכיה היא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן. ומסיבה זו אין האפוטרופוס יכול לתקן את פירותיהם של היתומים.

לסיכום דעת הריטב"א ורבינו קרשקש:

בדעת רבינו קרשקש נראה לומר שזכיה מועילה מטעם שליחות, ולכן ניתן להפריש תרו"מ מכוח גילוי דעת, בהסתמך על דין זכיה. מסיבה זו, אין אפשרות להפריש תרו"מ לקטן.

לדעת הריטב"א זכיה איננה מטעם שליחות. אעפ"כ, ניתן לזכות אדם במצוה מדין זכיה. אך יש להסתפק בדעתו מה יהיה הדין בהפרשת תרו"מ.

  1. גילוי דעת בתרו"מ, סיכום

מתוך בירור הסוגיא ניתן לעמוד על סיכום שיטות הראשונים בנושא זה:

לדעת הרשב"א - הפרשת תרו"מ דורשת שליחות גמורה. (ולדעתו זכיה אינה מטעם שליחות). ובדעת הריטב"א יש להסתפק אם גילוי דעת מועיל בתרו"מ (לדעתו, זכיה אינה מטעם שליחות אך היא מועילה גם במצוות).

יש הסוברים שבהפרשת תרו"מ די בגילוי דעת ואין צורך במינוי שליחות. כך היא דעת הרמב"ן - (לדעתו זכיה איננה מטעם שליחות), רבינו קרשקש (ולדעתו נראה שזכיה מטעם שליחות), הנמוק"י והמאירי (אך דעתם בגדר זכיה אינה ידועה). וכך נראה לומר בדעת התוס', הרא"ש והר"ן (ולדעתם, זכיה היא מטעם שליחות).

בדעת הרמב"ן יש אומרים שלהפרשת תרו"מ אין צורך בשליחות כלל, ודי בכך שהבעלים אינם מתנגדים להפרשה. וכך נראה לומר בדעת המאירי. ואילו בדעת התוס' הר"ן והרא"ש נראה לומר שההפרשה מועילה מדין זכיה שמטעם שליחות.

 

פרק ב - מחלוקת הפוסקים בחלה

  1. מינוי לדבר שלא בא לעולם

ישנו דיון בראשונים במינוי שליח להפרשת חלה בדבר שלא בא לעולם (ראה מאמרנו: "מינוי להפרשה בדבר שלא בא לעולם"). באופן עקרוני, מינוי כזה אינו מועיל בתורת מינוי שליחות. ולכאורה יש בו משום גילוי דעת ברור שנוח לבעלים בהפרשת החלה מן העיסה. למעשה, נחלקו הראשונים בהלכות חלה, מטעם מה ניתן למנות שליח לעיסה שעדיין לא נילושה:

מדברי בעל התוס' בנזיר משמע שהפרשת החלה מועילה מטעם גילוי דעת. והוא הדין להפרשת תרו"מ.

לעומת זאת יש ראשונים שמגבילים את האפשרות הזאת למצב בו ההפרשה היא בידו של המשלח כבר בשעת מינוי השליחות. לדעה זו נראה, בפשטות, שגילוי דעת כשלעצמו אינו מועיל כלל בהפרשת חלה. כמה מן האחרונים העירו שאמנם גילוי דעת מועיל בתרו"מ, כפי שראינו בפרקים הקודמים. אבל אם אדם מינה שליח באופן שאינו מועיל עפ"י גדרי שליחות - אין לראות בכך גילוי דעת, מפני שייתכן שהוא מעוניין בשליחות דווקא.

  1. הפרשת חלה ע"י גבל

הדיון בדברי הראשונים שם הוא באדם שקיבל רשות להפריש חלה, אם רשות זאת מועילה גם בדבר שלא בא לעולם מכוח גילוי הדעת של הבעלים. אך לא דנו שם בהפרשה ללא רשות כלל, שתועיל מכוח אומדנא שניחא להם בכך.

בשאלה זו, של הפרשה ללא רשות כלל, דן הסמ"ק ואומר, שהגבל, שנתבקש ללוש עיסה - מוסמך להפריש ממנה חלה גם ללא קבלת מינוי מבעה"ב. גם לדעתו אין הדברים אמורים אלא בגבל ובפועל ולא בסתם אדם. אך מ"מ למדנו מדבריו שניתן להפריש תרו"מ כאשר ישנה אומדנא ברורה לכך שהבעלים מעוניינים בהפרשתו.

דברי הסמ"ק, אמנם מובאים בטור. אך הב"י, לאחר שדן בדברי הסמ"ק - דחה אותם, ואכן הם לא מובאים להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שכח). ומכאן יש ללמוד שלא ניתן להפריש חלה מכוח אומדנא, ללא גילוי דעת מפורש.

  1. דעת תרוה"ד בהפרשה מטעם זכיה

בשאלת ההפרשה מכוח אומדנא ברורה ללא גילוי דעת, דן בעל תרומת הדשן (סי' קפח):

שאלה: אשה בעלת הבית, לשה לה משרתת שלה עיסה, והלכה לחוץ קודם שהפרישה חלה, וקודם שחזרה התחמצה העיסה כל צרכה, שאם תשהה עוד שלא תאפה, תתקלקל העיסה. ובשביל כך, רוצה המשרתת להפריש החלה בלי רשות בעלת הבית...

תשובה: יראה, דשפיר דמי למיעבד הכי, דכיון דמתקלקלת העיסה - זכות הוא לה לבעלת הבית, וזכין לאדם שלא בפניו. וקי"ל זכיה מטעם שליחות איתרבי, ולענין תרומה רבינן שליחות מ"אתם - גם אתם". וה"נ, המשרתת נעשה שלוחה אפילו שלא מדעתה, מטעם דזכות הוא לה... לדעתו, אמנם נדרשת שליחות לחלה, אך די בידיעה דניחא ליה, מדין זכין לאדם שלא בפניו. וטעמו הוא משום שזכיה מטעם שליחות. כבר עמדנו לעיל (במבוא) על כך, שלסוברים שזכיה מטעם שליחות - פשוט לומר שזכיה תועיל גם בהפרשת תרו"מ, ובלבד שהזכות תהיה מוכחת במידה מספקת.

  1. שיטות הפוסקים להלכה

הרמ"א פוסק להלכה כדברי תרוה"ד. ומוסיף, שמשרתת, שרגילה להפריש ברשותה של בעלת הבית - יכולה להפריש חלה ללא רשות גם כשאין העיסה מתקלקלת. ומכאן שניתן להפריש חלה מכוח אומדנא ברורה, אף ללא מינוי שליחות מפורש. והוא הדין להפרשת תרו"מ. כדעת תרוה"ד והרמ"א נוקטים רבים מן האחרונים, שהמשרתת יכולה להפריש חלה מעיסה העומדת להתקלקל.

המשל"מ מוסיף במפורש שהוא הדין לתרו"מ. ומכאן שניתן להפריש תרו"מ גם ללא מינוי שליחות וללא גילוי דעת, כאשר ישנה אומדנא ברורה שהבעלים מעוניינים בהפרשה.

קצוה"ח חולק על דברי תרוה"ד, ואומר שזכיה לא מועילה להפרשת חלה ותרו"מ. וטעמו, מפני שזכיה היא רק בהקנאה של חפץ למקבל ולא בדברים אחרים. ראיה לכך הוא מביא מדברי הרשב"א בנדרים (הובא לעיל פרק א סעי' 3) האומר שנדרשת שליחות גמורה להפרשת תרו"מ משל חברו.

אך נראה שיש לדחות את הראיה, שכן י"ל שהרשב"א הולך לשיטתו, שסובר שזכיה מטעם גזירת הכתוב ולא מטעם שליחות, ולכן אינה מועילה אלא בקניינים.

כדברי הקצות כתבו גם מרכבת המשנה והעמק יהושע. וטעמם, מפני שאמנם למדנו שזכין לאדם שלא בפניו, אך לא מצאנו שזכין מאדם (ראה מבוא, סעי' 4).

  1. הפרשה מכוח אומדנא, סיכום

כאשר ישנה אומדנא ברורה שהבעלים מסכימים להפרשה (כגון: הפרשת חלה בעיסה העומדת להתקלקל) - דעת רוב מכריע של הפוסקים היא שניתן להפריש גם ללא שליחות או גילוי דעת של הבעלים. אבל אם האומדנא אינה ברורה (כגון: גבל הרוצה להפריש חלה או בדבר שלא בא לעולם) - ההפרשה איננה מועילה.

דעת כמה מן הראשונים היא שמינוי שליח אינו מועיל בדבר שלא בא לעולם, למרות שיש בכך אומדנא או גילוי דעת שרצונו בהפרשה.

דעת הקצות וסיעתו היא שלהפרשת תרו"מ נדרשת שליחות גמורה, מפני שלדעתם אין זכיה במעשים ומצוות או שאין זכין "מאדם" שלא בפניו.

דעת השו"ע אינה ברורה, אך נראה יותר שהוא נוטה להקל בשאלה זו.

 

 

פרק ג. - גילוי דעת למפרע

  1. סוגיית הגמרא בב"מ

במסכת בבא מציעא, בפרק שני, נחלקו אביי ורבא בשאלת "ייאוש שלא מדעת". שם (כב ע"א) מובאת ראיה למ"ד "ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש" מן התוספתא בתרומות (פ"א ה"ה):

כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה...

ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו: כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מאלו - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה.

מכאן מוכיחה הגמרא, שאע"פ שבזמן שהופרשה התרומה לא ידע עליה בעה"ב, אך אח"כ נודע לו והסכים להפרשה (שהרי אמר לו כלך אצל יפות, ונמצאו יפות מהן, משמע שהיה מעונין בהפרשה) - תרומתו חלה למפרע. וא"כ, הוא הדין בייאוש שלא מדעת, שהייאוש חל למפרע אע"פ שלא ידע שאבדה לו האבידה, מכיון שהתייאש כאשר נודע לו הדבר.

ועונה הגמרא שם:

תרגמה רבא אליבא דאביי: דשווייה שליח. הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דלא שוויה שליח, מי הויא תרומתו תרומה?! והא "אתם - גם אתם" אמר רחמנא, לרבות שלוחכם - מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם לדעתכם"! אלא הכא במאי עסקינן? כגון דשווייה שליח וא"ל זיל תרום...

א"כ, מדובר כאן במקרה בו בעה"ב מינה שליח להפרשה ולא אמר לו מאלו פירות להפריש, והשליח הפריש מהיפות. ועל כך אומרת התוספתא שאם נמצאו יפות מהן - משמע שבעה"ב היה מרוצה ממעשה השליח, והשליחות קיימת. ולא אומרים לשליח "לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי".

  1. שיטת התוס' וסיעתם

מתוך כך נוקטים התוס' בסוגיא המקבילה בקידושין (נב ע"ב) שלאור מסקנת ההלכה כאביי, שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש - לא מועילה הפרשה מכוח גילוי דעת הבא לאחריה. ולכן הברייתא מדברת בדשווייה שליח.

וכן דעת: תוס' ר"י הזקן, הרמב"ן, הראב"ד, הריטב"א והריצב"ש - שאין אפשרות להפריש על סמך גילוי דעת למפרע.

מדרך לימוד הסוגיא משמע שגילוי דעת מראש היה מועיל גם לדעה זו, ואף אם אינו מינוי שליחות מפורש. שכן אלמלא בעיית ייאוש שלא מדעת - לא היה חסרון נוסף בהפרשה זו.

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'