הפסד וטומאה בתרומה - חלק א'

הפסד וטומאה בתרומה  - חלק א'

האם יש איסור בריסוס תרומה בחומר דוחה על מנת שלא יקחו ממנה הגויים?

הרב יואל פרידמן  | התורה והארץ ג'

 

ראשי פרקים: 

הצגת הבעיה

       א. איסור הפסד וטומאה בתרומה

  1. שיטות הראשונים
  2. גרם הפסד וטומאה בתרומה
  3. היסח הדעת בתרומה

       ב. דין הפסד תרומה בזמן הזה

  1. שיטת רש"י ותוס' בתרומה שסופה לטומאה או לאיבוד
  2. שיטת הרמב"ם בתרומה שסופה לטומאה או לאיבוד
  3. שיטת ספר התרומה בתרומה בזמן הזה

       ג. הנחת התרומה בפני גויים או הפסדה  

* * *

הצגת הבעיה

בבית האריזה של עלי קטיף מפנים את התרומה המופרשת לאתר מיוחד. הבעיה שהתעוררה היא, שבאים ערבים מכפרי הסביבה ולוקחים את התרומה שהופרשה מן החסה ואוכלים אותה. הוצעה הצעה לרסס את התרומה בחומר כימי שיש לו ריח דוחה, כדי שהערבים יימנעו מלקחתה.

יש א"כ לדון אם יש בעיה בכך שמניחים את התרומה והגויים באים לקחתה. וכן יש לדון אם יש איסור בריסוס התרומה.

א. איסור הפסד וטומאה בתרומה

  1. שיטות הראשונים

הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב ה"א) כותב:

אסור לטמא את התרומה של א"י כשאר קדשים, ולא יביא אותה לידי טומאה ולא יפסיד, ומותר לטמא תרומת חו"ל... מפני שעיקר חיובה מדבריהם.

המקור שממנו לומד הרמב"ם שאין לטמא ולהפסיד את התרומה הוא שתרומה הוקשה לקדשים, ודינם נלמד מהפסוק: "בכל קדש לא תיגע", כמבואר במסכת זבחים (לג ע"ב) וכדעת ר' יוחנן. ר' יוחנן שם סובר שאף שנאמר בפסוק "בכל קודש לא תיגע", ומשמע שאיירי בקרבנות. עיקר חידושו הוא לגבי תרומה, שיולדת לא תאכל בתרומה עד שתיטהר. הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשין פי"ח הי"ב) פסק כר' יוחנן, ולכן כתב בהל' תרומה: "אסור לטמא את התרומה... כשאר קדשים".

מאידך דעת הרבה מן הראשונים (רש"י פסחים יד ע"א ד"ה מדבריהם, תוס' יג ע"א ד"ה ושורפין, ס' התרומה המובא להלן) היא שאסור לטמא את התרומה מדכתיב: "משמרת תרומותי". הרמב"ם לעומת זאת, אינו מביא את הפסוק "משמרת תרומותי" ללמד על איסור טומאה או הפסד תרומה, אלא הוא מביא אותו בהקשרים אחרים, כגון: שיש להפריש טבל טמא כדי לשורפו, או שאין לכהן רשות לקחת או לבקש את התרומות (עי' הל' תרומות פ"ב הי"ד ופי"ב הי"ט, הל' מעשר פ"ו ה"ב).

  1. גרם הפסד וטומאה בתרומה

בנד"ד יש לדון תחילה בהנחת הפירות באופן שיקחו אותם הגויים. אין בהנחה זו הפסד, ולכל היותר יש לדון מצד גרמא בהפסד תרומה.

ערוך השולחן (סי' פד סעי' ג) דן בגרמא בטומאת תרומה, אם זהו איסור דאורייתא או שהוא רק איסור דרבנן. הוא כותב שם שזהו רק איסור דרבנן מפני שבהקשר לעשיית מום לבכור ישנו לימוד מפורש, שאף בגרמא אסור לעשות כן. מאידך כותב ערוך השולחן, שייתכן שגרמא היא בכלל איסור "משמרת תרומותי". לפי"ז הספק אם גרם טומאה אסור מדאורייתא או מדרבנן תלוי במחלוקת הראשונים על מקור האיסור לטמא תרומה: לדעת התוס' ודעימיה אסור לטמא מדכתיב "משמרת תרומותי" והוא הדין לגרמא, וכן מפורש בדברי רש"י (סוכה לה ע"ב ד"ה שמכשירה ולמד כן מהירושלמי חלה פ"ג ה"ב: "משמרת תרומותי - תרומה צריכה שימור"). ולדעת הרמב"ם, הסובר שהמקור הוא מההיקש לקדשים - זהו רק במעשה בידים, אך גרמא תהיה אסורה רק מדרבנן. להלן נדון באיסור הפסד תרומה, ויתבאר שהראשונים שלומדים איסור טומאה מהפסוק "משמרת תרומותי" - לומדים ממנו גם את איסור הפסד, ולדעת הרמב"ם יתכן שזהו רק איסור דרבנן. ועכ"פ גרמא בהפסד תרומה הריהו כדין גרמא בטומאת תרומה.

בנוסף להפסד התרומה, הגויים גם מטמאים אותה. ועי' משנ"ר (תרומות פ"ח מי"א) שכתב שחכמים עשו את הגויים כזבים, ולכן הם מטמאים את התרומה מדרבנן. (אמנם יתכן שאם מניחים את התרומה באופן קבוע במקום מסויים והגויים יודעים שהם יכולים לקחת אותה, יש בכך גם איסור של "לא תחנם". אך אין הדבר מסתבר, כי האיסור הוא שלא לתת להם מתנה חינם, ולא נראה שהנחת הפירות נחשבת כמתנת חינם).

  1. היסח הדעת בתרומה

גם אם נאמר שהנחה בפני גויים אינה בכלל גרמא, לכאורה לא גריעא מהיסח הדעת בתרומה. שכן בגמ' (פסחים לד ע"א) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש מה הסיבה שהיסח הדעת פוסל בקדשים ובתרומה. ר"ל סובר שהיסח הדעת הוא "פסול הגוף", כלומר שהיא סיבה עצמית לפסול ונובעת ממעלת הקדשים. ר' יוחנן סובר שהיסח הדעת הוא "פסול טומאה", כלומר שאנו חוששים שמא בגלל חוסר תשומת הלב נטמאו הפירות. ומפרש רש"י (פסחים שם ד"ה בהיסח הדעת): "... ונפסלין בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה: את משמרת תרומותי - עביד לה שימור ולא תסיח דעתך". וכן נראה מדברי תוס' (פסחים שם ד"ה פסול הגוף) והפני יהושע (פסחים שם). ולפי"ז אסור להניח את הפירות במקום שהגויים יקחו אותם, מפני שיש בכך היסח הדעת, שאסור מדין "ממשמרת תרומותי". ובדעת הרמב"ם, שאינו לומד מהפסוק "משמרת תרומותי", יש לומר שאכן אין איסור להסיח את הדעת, אלא שאם הסיח את הדעת - התרומה אסורה באכילה כי אנו חוששים שמא נטמאה (עי' רמב"ם תרומות פי"א הכ"ג, רדב"ז שם, וכן צל"ח פסחים שם). מאידך ברור גם בדעת הרמב"ם שאסור עכ"פ מדרבנן להניח את התרומה בפני הגויים, שהרי במשנה (תרומות פ"ח מי"א) רואים שמותר לעשות כן רק מחמת האיום של הגוי שיטמא את שאר הכיכרות.

ב. דין הפסד תרומה בזמן הזה

בספר התרומה (הל' ארץ ישראל עמ' 122, 125) מובאות שתי אפשרויות לטיפול בתרומה בזה"ז, לפי סדר העדיפות דלהלן:

א. לפני שמפריש את התרומה יכשיר את הפירות לקבלת טומאה, ויתן את התרומה לכהן שיהנה בשריפתם.

ב. יפריש בטהרה, ויקבור את התרומה כדי שלא להגיע לתקלה, שזר יאכל את התרומה ח"ו.

החזו"א (שביעית סי' ה ס"ק י) מקשה, מדוע מתיר ספר התרומה לקבור את התרומה, הרי בכך מפסיד את התרומה בידים כי ממהר את רקבונה? ומיישב החזו"א שלדעת ס' התרומה אין דין "משמרת" בזה"ז, ולכן יש היתר לקבור אותה (מפני התקלה). הסברה לדעת החזו"א היא שכיון שאין לה כיום אוכלין נחשב כאזיל לאיבוד, וממילא פוקע דין "משמרת תרומותי". יש לנו א"כ לדון תחילה האם מותר להפסיד או לטמא תרומה שבין כך הולכת לאיבוד.

  1. שיטת רש"י ותוס' בתרומה שסופה לטומאה או לאיבוד

נאמר בגמ' (פסחים יג ע"א):

דתניא: ארבע עשר שחל להיות בשבת - מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות, תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות - דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע...

מבואר שם בגמ' שמותר לשרוף את תרומת החמץ בערב שבת, כי ידוע שלא יהיה לה שימוש עד שיגיע זמן שריפתה בערב פסח.

התוס' על אתר (ד"ה ושורפין) מבררים מה ההיתר לשרוף את התרומה, וז"ל:

אפילו אם נאמר דאסור לשרוף טהורות משום דכתיב "את משמרת תרומותי" כמו שאסור לטמאם - הכא שרי. אע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ואין צריך לשורפה, מכל מקום כיון דסופה ליאסר ולילך לאיבוד - שרי לשורפה כמו לטמאותה, דשרי ר' מאיר בסוף פרקין לשרוף טמאה עם הטהורה.

הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"א סי' קג אות ג) רוצה להוכיח שדעת התוס' נוטה לומר שאיסור איבוד אינו נלמד מהפסוק "משמרת תרומותי", שהרי התוס' אומרים: "אפילו אם נאמר דאסור לשרוף טהורות משום דכתיב את משמרת...".

ולע"ד לא נראה כן לאחר עיון בדברי תוס' הרשב"א על פסחים (תוס' הר"ש משאנץ, ועי' שם בהקדמה לספר שסתם תוס' בפסחים הוא הר"ש משאנץ). מדבריו מוכח שדברי התוס': "אפילו אם נאמר דאסור לשרוף משום דכתיב את משמרת תרומותי..." מתייחסים לדברי רבנו אפרים, שסובר שאין איסור לאבד תרומה מדאורייתא, ולדעת תוס' איסור איבוד תרומה כדין טומאת תרומה נלמדים מהפסוק "משמרת תרומותי", וז"ל תוס' הרשב"א (ד"ה ושורפין):

מכאן מדקדק רבנו אפרים דמדאורייתא שרי לשרוף תרומה טהורה, ולא שייך "משמרת תרומותי" אלא לענין תרומה שלא לטמאותה. דאי אמרת דאסור לשרוף תרומה טהורה משום דכתיב "משמרת תרומותי", א"כ, למאן דאמר בהאשה רבה, אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה, היכי שרו רבנן לשרוף תרומה טהורה... דליכא למימר דשרי לשורפה משום דסופה עומדת לשריפה כשיהיה זמן איסור בפסח, דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה...

ולדבריו של רבנו אפרים משיב תוס' הרשב"א:

ונראה דלאו ראיה היא. אדרבא, ק"ל: דהא בבכורות מוכח בהדיא בפ' כל פסולי המוקדשין דאסור לטמאותה משום "משמרת תרומותי", ואפי' הכי שרי ר' מאיר בסוף פרקין לשרוף בארבע עשר שחל להיות בשבת טמאה עם הטהורה; אלא ודאי היכא דסופה לאיבוד אין שייך ליזהר בשמירתה; ודווקא השתא הוא דשרי לשרוף. אבל בשאר ימים - לא, דכתיב "משמרת תרומותי"...

תוס' דוחים את דברי רבנו אפרים, כי הלא גם הוא מודה שהאיסור לטמא את התרומה נלמד מן הפסוק "משמרת תרומותי", ואעפ"כ ר' מאיר סובר שמותר לשרוף את הטהורה עם הטמאה אף שהטהורה בוודאי תיטמא. וע"כ הסיבה היא מפני שלבסוף, התרומה שהיא חמץ - תלך לאיבוד. ע"כ אומרים תוס' שכפי שמועילה סברה זו להתיר לטמא - כן היא מועילה גם לענין הפסד. ועכ"פ הא קמן שדעת תוס' היא שאסור לאבד תרומה מדכתיב "משמרת תרומותי", ודלא כפי שהבין הגרצ"פ פראנק שהובא לעיל.

ולכאורה יש להוכיח מהגמ' (פסחים כ ע"ב) שברגע שתרומה הולכת לאיבוד, שוב אין חובה לשומרה ומותר לטמאותה, שהרי כן נאמר (שם):

ר' אלעזר רמי תרומה אתרומה, ומשני: מי אמר ר' יהושע, גרמא אין בידים לא?! ורמינהו: חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאין - מודה ר' אליעזר לר' יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל, ואם לאו - ר' אליעזר אומר: תרד ותיטמא ואל יטמאנה ביד, ור' יהושע אומר: יטמאנה ביד. ומשני: שאני התם דאיכא הפסד חולין. מתקיף לה רבא: מתני' נמי איכא הפסד עצים! א"ל אביי: להפסד מרובה חששו, להפסד מועט לא חששו...

ר' אלעזר מקשה על ר' יוסי אליבא דר' יהושע (שכמותו נפסק להלכה), האומר שאין לשרוף בידים את התרומה הוודאית עם התרומה המסופקת בערב פסח, שר' יהושע עצמו סובר שחבית יין שוודאי לטומאה אזלא - מותר לטמאה בידים. הגמ' מתרצת שם שבחבית התירו מפני הפסד מרובה של החולין. מוכח מכאן שכיון שהתרומה הולכת לאיבוד אין איסור לטמא אותה מדאורייתא, שהרי לא יעלה על הדעת להתיר איסור דאורייתא מפני הפסד מרובה 1! ולפי"ז לכאורה צודקים דברי תוס' הרשב"א, שכיון שסוף התרומה לאיבוד, מופקעת החובה של "משמרת תרומותי", ולכן כמו שמותר בכה"ג לטמא את התרומה, כן מותר גם להפסידה.

רואים גם במשנה (תרומות פ"ח מ"ח-מי"א) שעליה דנה הגמ' בפסחים (שם), שאין הבדל בין מקרה שסוף התרומה לאיבוד לבין מקרה שסופה לטומאה. בשני המקרים סובר ר' יהושע שמותר לטמא את התרומה בידים. הר"ש והרא"ש מפרשים שהסברה של ר' יהושע (שם מי"א) היא שבכה"ג פוקעת חובת "משמרת תרומותי". וז"ל המשנה (שם):

על זו ועל זו אמר ר' יהושע לא זוהי התרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה אלא מלאכלה...

ומפרש הר"ש:

על זו - שנולד ספק טומאה, ועל זו - שהולכת לאיבוד, אמר ר' יהושע דאין מוזהר מלטמאות, כדפרישית לעיל ד"תרומותי" כתיב, ואותה שמוזהר עליה.

 

למעבר לחלק ב'