הסכמת בעלים בתרומות ומעשרות למפרע

הסכמת בעלים בתרומות ומעשרות למפרע

אדם הפריש עבור חברו, מתוך הכרי של חברו תרומות ומעשרות. האם צריך שליחות או די בהסכמה או אפילו די בידיעה והסכמה למפרע?

הרב יעקב אפשטיין | שבט-אדר תשס"ז

 

שליחות ומינוי שאינו מפורש

בקידושין (מ"א ע"ב) לומדת הגמ': "אמר קרא: אתם  - גם אתם (במדבר י"ח, כ"ח), לרבות את השליח". ועולה שיכול לתרום או בעצמו או ע"י שליח.  

בכתובות (ע' ע"א) במשנה: "המדיר את אשתו מליהנות לו, עד ל' יום - יעמיד פרנס". והגמרא (שם ע"ב) שואלת: "ופרנס לאו שליחותיה קא עביד? אמר רב הונא: באומר כל הזן אינו מפסיד. וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד? והתנן: מי שהיה מושלך בבור, ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו - הרי אלו יכתבו ויתנו! הכי השתא, התם קאמר יכתוב, הכא מי קאמר יזון? כל הזן קאמר. והא אמר ר' אמי: בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, בדליקה למעוטי מאי? לאו למעוטי כי האי גוונא! לא, למעוטי שאר איסורים דשבת. מתיב רבה: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו: איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הוא נותן לו ובא ונוטל מזה; הכי הוא דשרי, אבל כל הזן אינו מפסיד לא! לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר, אבל האי כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה, כמאן דאמר ליה זיל הב ליה את דמי, קמ"ל".

היינו שליחות אינה אך במינוי מפורש, אלא אף במינוי שאינו מפורש כגון באמירת: 'כל השומע יכתוב'. ואמירה זו מספיקה למינוי שליח לכתיבת גט. אולם אמירה סתמית לכל העולם: 'כל הזן' אינה מינוי שליחות. לעומת זאת הגמ' מסיקה שאמירת: 'כל הזן' כלפי מי שרגיל אצלו יש בה משום שליחות, וע"כ אסורה למודר הנאה.

 

שליחות משום גלוי דעת

על מסקנת הסוגיא במסכת נדרים (ל"ו ע"ב): "לעולם משל בעל הכרי על בעל הכרי, כדאמר רבא: באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, הכי נמי באומר וכו' ".

מפרש הר"ן: "הכא נמי באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום - וכי האי גוונא מהני לגבי תרומה דבגלוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי, ולגבי מודר הנאה לא חשיב מהנה כיון דלא משוי ליה אידך שליח בהדיא. ומיהו דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה, דהא אמרינן בפ' המדיר (כתובות דף ע':) כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפקינן לה מדתנן בפ' התקבל (גיטין דף ס"ו) דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הלכך דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דלאו שליחות גמור הוא ומיהו כי אמרינן דלתרומה מיהא מהני דוקא דאמריה בהאי לישנא דהא לישנא מציעתא הוה ומש"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לתרומה מיהת מהני, אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפילו לגבי תרומה לא מהני, דלאו לישנא מעליא הוא כשיבא ויתרום והכי נמי מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלא שוייה שליח כלל".

היינו, הר"ן מדרג את לשונות מינוי השליחות ע"י גילוי דעת ומחלק בין תרומה למודר הנאה. במודר הנאה מינוי שליחות הוא רק במינוי כמעט מפורש: 'כל השומע יזון/יתרום וכד'. אבל לגבי תרומה אשר צריכה שליחות – די באמירת 'כל הרוצה לתרום'. אולם אמירת: 'כל הזן/ התורם -אינו מפסיד' אף לגבי תרומה אינה מינוי שליחות ואין בה לחייב את האומר במעשה השליח. וכ"כ הריטב"א בכתובות.

וכך כתב הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' פ"ד): "שכל מקום שצריך שליח לדעת המשלח בכתיבת הגט וחתימתו, ובתרומה, אינו צריך ליחד שליח. אלא כל שאומר סתם: כל מי שרוצה לתרום יתרום, או כל מי שישמע קולי יכתוב ויתן, כל מי שעמד ותרם תרומתו תרומה, וכל מי שכתב ונתן ה"ז מגורשת. כדאמרינן בר"פ אין בין המודר (ל"ו ע"ב), דאמר רבי זירא: באומר: כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ה"נ, דאמר: כל השומע קולי יכתוב ויתן".

וכ"נ מעירובין (ס"ט ע"ב) במשנה: "מאימתי נותנין רשות? בית שמאי אומרים: מבעוד יום, ובית הלל אומרים: משחשיכה". ובגמ' (ע"א ע"א): "אמר עולא: מאי טעמא דבית הלל - נעשה כאומר כלך אצל יפות".

ופרש"י: "כלך אצל יפות - גבי תורם את של חבירו שלא מדעת תניא (בבא מציעא כ"ב ע"א): בא בעל הבית ומצאו שהוא תורם, ואמר לו כלך אצל יפות, אם יש לו יפות מהן - תרומתו תרומה, דגלי אדעתיה דניחא ליה, ואמרינן כמאן דשוויה שליח מעיקרא דמי, הכי נמי: כיון דבטיל השתא - גלי דעתיה דמעיקרא בשריותא ניחא ליה, אלא ששכח ולא עירב, ולא הוה ליה אקנויי רשותא בשבת".

וכ"כ הריטב"א (עירובין שם): "נעשה כאומר כלך אצל יפות. פי' דגלי דעתיה דניחא ליה במאי דעביד ולפיכך תרומתו תרומה, הכא נמי כשביטל להם רשותו גלי דעתיה דניחא ליה בעירוב שעשו וכאילו עשאוהו בשליחותו דמי לגבי הא שלא יאסור עליהם, ואע"פ שלא אמרו כלך אצל יפות אלא בשעשאו שליח סתם כדפרישנא בפרק אלו מציאות, הכא לגבי עירובי חצירות דרבנן די לנו בגלויי דעתא דהשתא[1]".

הריטב"א חלוק על רש"י לגבי עירובי חצרות שבו לדעתו אי"צ בשליחות אלא די בגילוי דעת בעלמא שנוח לו, ומסכימים הראשונים שבדאורייתא צריך שליחות וגילוי הדעת מלמד על מינוי שליחות. 

אולם מהרמב"ן (גיטין ס"ו ע"א) נראה שאינו סובר כר"ן ואי"צ במינוי שליחות ע"י גילוי דעת אלא די לתרומה בגילוי דעת בלבד. ז"ל: "הא דתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו, פרישו בגמרא בפ' המדיר דכיון דאמר יכתוב שליחותיה קא עביד. ואיכא דקשיא לי' הא דתנן בנדרים פ' אין בין המודר הנאה מחבירו תורם לו תרומתו ומוקמינן לה בגמ' דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ואי אמרת שליחותיה קא עביד א"כ נהנה ממנו, ואינה קושיא, דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינה אלא כנותן רשות לאו שליחותיה הוא, וגבי תרומה אפילו גילוי דעתא נמי מהני כדאמרינן בפ' אלו מציאות (כ"ב א') כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה". ולפי"ז אין צריך לומר ש'כל הרוצה' הוא 'לישנא מציעתא' שיש בו מקצת מינוי וגילוי דעת, אלא הוא אך גילוי דעת. ואולי לפי הרמב"ן אף האומר: 'כל התורם אינו מפסיד' והלך אחד ותרם תרומתו תרומה שהרי די בגילוי מילתא בעלמא. 

כרמב"ן כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקצ"ח [אלף כג]) וזו לשונו:

"שאלת ממני אודיעך דעתי על מי שאמר כל הרוצה לכתוב גט לאשתו יכתוב אי הוי שליחות ואם הלך אחר וכתב לה גט אם היא מגורשת או לא?

תשובה: לכאורה היה נראה לומר דדמיא להא דאמרינן בפ' התקבל כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי והכי אמרינן נמי בפ' המדיר כל השומע קולי יזון את אשתי שליחותיה קא עביד. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא, דגרסינן בפ' אין בין המודר: איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא. ואתי למפשט ממתניתין דתנן המודר הנאה מחבירו תורם את תרומתו ודחינן לא משל בעל הכרי על בעל הכרי כדאמר רבא באומר: כל הרוצה לתרום יבא ויתרום משמע בהדיא כל הרוצה לתרום לאו שליחות היא דאי הוי שליחות אסור לתרום דהא מהני ליה דעושה שליחותו. וא"ת לגבי תרומה לא יהיה תרומתו תרומה כיון דלאו שלוחו הוא. הא לא קשיא דבתרומה בגילוי דעת בעלמא סגי וכיון דניחא ליה בהכי סגי, אבל לגבי מודר הנאה בעינן שיעשה אותו שליח ממש ואין זה לשון שליחות. וטעמא דמלתא, דבשלמא כשאומר כל השומע קולי יתרום או יכתוב גט לאשתי או יזון הרי מיחד השליחות לשומע ואם הלך זה השומע ואמר לאחר שלא שמע תכתוב גט לאשתו של פלוני וכתב ונתן אינו גט כלל שהרי לא עשה שליח אלא לשומע לא לשומע מן השומע, אבל האומר כל הרוצה ליתרום יבא ויתרום אם אמר השומע למי שלא שמע והלך ותרם תרומתו תרומה שהרי לא תלה בשומע קולו אלא ברצון התורם וכיון שכן אין זה שליחות מיוחד. ולשון זה לשון מציעא הוא, לענין תרומה הוי תרומה ולענין מודר הנאה לא מהני ליה כלום דלאו שליחותיה עביד... והוי יודע דאיכא לישנא דגרוע מהאי דאפילו לענין תרומה לא יועיל דהיינו כל התורם לא יפסיד דהא אמרינן כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דהא לא שויה שליח כלל. וטעמא דמילתא דכיון דאמר בלשון שלילה אינו מפסיד אין זה שליחות אלא שאומר כל הזן לא יפסיד ממונו, אבל האומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הוי גילוי מלתא טפי ותרומתו תרומה. ואם היה מודר הנאה ממנו מותר דלאו שליחותיה קא עביד ולאו מידי מהני ליה וכ"ש לענין גטין דלאו שלוחא דידיה הוא ופשוט הוא. והנראה לע"ד כתבתי".

מתבאר כי לפנינו מחלוקת ראשונים לגבי הצורך בשליחות בתרומה או האם די בגילוי דעת בלבד. ומחלוקת נוספת לגבי הלשון האמצעית: כל הרוצה... לפי הר"ן וסיעתו זוהי שליחות שאינה מפורשת, ולפי הרמב"ן וסיעתו זהו גילוי דעת ואינה שליחות. ולגבי לשון: כל... אינו מפסיד. לפי הרדב"ז אינו מועיל בתרומה ולפי הרמב"ן הדבר מסופק.

 

שליחות וגילוי דעת למפרע

עד עתה עסקנו לגבי שליחות ומינוי שליחות מכאן ולהבא. וצריך לעיין לגבי תועלתם למפרע, והאם תהא השפעה למחלוקת שהובאה לעיל, על הדיון בשאלה זו.

בקידושין (נ"ב ע"ב): "ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא, אתא מריה דשיכרא אשכחיה, אמר ליה: אמאי לא תיתיב מהאי חריפא? אתא לקמיה דרבא, אמר: לא אמרו כלך אצל יפות - אלא לענין תרומה בלבד; דתניא: כיצד אמרו תורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה, ומנין היה יודע אם חושש משום גזל אם לאו? הרי שבא בעל הבית, ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהם - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה, היו הבעלים מלקטים ומוסיפים - בין כך ובין כך תרומתו תרומה; אבל הכא משום כיסופא הוא דעבד, ואינה מקודשת".

 

מפרש רש"י (קידושין נב ע"ב):

"ההוא סרסיא - עושה שכר מתמרים של בעל הבית למחצית שכר וחבירו בב"מ בפרק המפקיד (דף מב:).

בפרוזמא דשכרא - לאחר שהוציא ממנו המשקה.

מהאי חריפא - יש שהוא טוב מחבירו שלא נתנו בו מים פעמים הרבה ויש לו לחלוחית לתת עוד טעם במים אחרים".

היינו, אותו עושה שיכר נטל ללא רשות משאריות חומרי הכנת השיכר וקידש במה שנטל, והשאלה היא: האם תועיל אמירת בעה"ב שיטול מחומרים טובים יותר, כדי לקבוע שלא היה כאן גזל והיא כבר מקודשת.

 ממשיך רש"י: "לא אמרו כלך אצל יפות - שיועיל למי שנטל את של בעל הבית שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה אלא לענין תרומה בלבד דהא לתרום הן עומדות, אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופא הוא דקאמר ליה דלא נכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה". עפ"י דברי רש"י רק בתרומה הסכמה או גילוי דעת על הסכמה יועילו לכך שתרומתו תרומה למפרע, אבל לגבי גזל[2] הסכמה וגילוי דעת לאחר מעשה לא תועיל, ויחשב לגזלן, וע"כ אם קידש אינה מקודשת. ואם יבואו בעלים ויגלו דעתם שמסכימים למעשיו, אולי מעשיו יועילו מכאן ולהבא, אך לא למפרע. 

אבל בב"מ (כ"ב ע"א) הגמרא מביאה את אותה ברייתא כקושיה על אביי הסובר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וא"כ ה"ה לענין תרומה לא הוי תרומה. ושואלת: "אמאי? בעידנא דתרם הא לא הוה ידע! - תרגמה רבא אליבא דאביי: דשויה שליח. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דלא שוויה שליח מי הויא תרומתו תרומה? והא אתם גם אתם (במדבר י"ח, כ"ח) - אמר רחמנא, לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם - לדעתכם. אלא הכא במאי עסקינן - כגון דשויה שליח, ואמר ליה: זיל תרום, ולא אמר ליה תרום מהני. וסתמיה דבעל הבית כי תרום - מבינונית הוא תרום, ואזל איהו ותרם מיפות. ובא בעל הבית ומצאו, ואמר ליה כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה. אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל[3]. אדהכי אתא מרי בר איסק, אשכחינהו, ואמר ליה לאריסיה: אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא? אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר? והתניא: אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה! - אמר להו, הכי אמר רבא: לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא וניחא ליה. אבל הכא - משום כסיפותא הוא דאמר הכי".

מתבאר שלפי אביי, אשר הלכה כמותו ביאוש שלא מדעת, לגבי  תרומה, מינוי שליחות כשלאחריה גילוי דעת של הסכמה, יועיל  לתרומה אף למפרע, אך ללא מינוי שליחות לא תועיל הסכמה למפרע כדי שלא יחשב גזלן וכדי שתרומתו תהא תרומה. ורק אם עשאו שליח לתרום הסכמה למפרע תועיל. וגילוי דעת בלא שליחות לא יועיל אף לגבי תרומה וגזל.

אבל הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד ה"ג) פסק: "התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם[4] ותרם, אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי, ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו – תרומתו תרומה". ולפי דבריו משמע שלגבי תרומה מועילה ניחותא שלאחר מעשה בלא מינוי שליחות. וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' של"א סל"א).

נושאי כלי הרמב"ם שאלו על הקושי בפסיקת הרמב"ם, כיצד תועיל ניחותא למפרע, כיון שהלכה כאביי.

החזו"א (מעשרות סי' י"ד אות ז', וכן קידושין סי' מ"ח אות ט"ו) לאחר דיון בתירוצים השונים מסיק: "סוף דבר לא הגענו לדעת הר"מ, ודעת כל המפרשים בסוגיה דב"מ משמע דס"ל דסוגיא להלכה עולה"…

הרדב"ז תרץ: "וי"ל דמאן דמותיב (=בב"מ) ס"ל דטעמא דידיה משום יאוש בעלים הוי, והיינו דפריך אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע, ומש"ה תרגמה רבא דשוייה שליח. אבל רבא גופיה לא הוה מפרש טעמא משום יאוש, אלא כיון דהוי דבר של מצוה וחזינן השתא דניחא ליה, אמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה. כנ"ל ליישב דברי רבינו".

כלומר, השאלה היתה עפ"י הנחה שכשם שיאוש אינו מועיל למפרע - גם תרומה לא תועיל למפרע. וע"כ תרץ רבא אליבא דאביי משום דשוייה שליח. אבל לפי רבא, וכך למד הרמב"ם, יש להבדיל בין מצוות לעניינים אחרים. ותרומה כיון שהיא מצוה, ואנו רואים שעתה ניחא ליה, אף מעיקרא ניחא ליה[5]. והרמב"ם, אף שבענין ישל"מ פסק כאביי, לגבי מצוות פסק כרבא, שאם בא אחר ותרם עבורו או השתמש בחפץ שלו לדבר מצוה תועיל הסכמתו למפרע (ובשימוש במכשיר מצוה של אחר אף אין צריך הסכמה למפרע אלא די באומדנא של ניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה – עי' שו"ע או"ח סי' י"ד ס"ד).

מהר"י קורקוס (על הרמב"ם) ובעקבותיו הב"י (יו"ד סי' של"א) וכן הגר"א בביאורו (יו"ד סי' של"א ס"ק ע"ו) תרצו את אותו תירוץ, והוא כי למסקנה נדחתה ההעמדה בב"מ שעשאו שליח, אלא כיון שיש בתרומה דבר מצוה מועילה הניחותא לאחר מעשה להוכיח שכך היתה דעתו גם קודם התרומה, ואין זה נחשב לא גזל ולא תורם ללא רשות בעלים. וכל זאת אליבא דהגמ' בקידושין.

בקצות החושן (סי' רס"ב ס"ק א') הוסיף: "...ובט"ז שם (סי' שלא ס"ק טו) האריך בזה והעלה גם כן כדברי הב"י דסוגיא דפ' אלו מציאות אידחיה ומשום דניחותא דמצוה שאני, ואמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ואע"ג דמעיקרא לא ידע ע"ש.  וכן נראה לענ"ד מוכח מהא דאמרי בעירובין (ע"א א') בהא דפליגי ב"ש וב"ה בביטול רשות משחשיכה וסברי ב"ה דמהני, וטעמא דב"ה אמרי שם דה"ל כאומר כלך אצל יפות.  ופי' רש"י כי היכא דאמרינן בכלך אצל יפות מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, בביטול רשות נמי דמעיקרא ניחא ליה אלא דשכח ולא ידע ע"ש.  ומבואר דכלך אצל יפות מהני אפי' בדלא שויה שליח וע"כ משום ניחותא דמצוה שאני.

 וכן מוכח מהא דכתבו הפוסקים דמותר ליטול אתרוג של חבירו או לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ואע"ג דהשתא מיהא לא ידע.  וכבר כתבו התוס' בר"פ אלו מציאות (ב"מ כ"ב א' ד"ה מר זוטרא) דאם נותן אדם לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אע"פ שיודע בחבירו שיתרצה אלו יודע, אפ"ה אסור לאוכלו כיון דהשתא מיהא לא ידע כיון דקי"ל כאביי ע"ש.  וכ"כ שם בהגהת אשר"י (ב"מ פ"ב סי' ג') ובהגהת מרדכי (ר"פ אלו מציאות). וא"כ היכי מותר ליטול אתרוג חבירו בלתי ידיעה ע"כ משום ניחותא דמצוה שאני דלא בעינן ידיעה וכמ"ש הב"י". 

היינו, הקצות מוכיח  מהגמ' בערובין שניחותא דמצוה גורמת שגילוי הדעת מועיל אף למפרע. ולדעתו זהו דין המשותף בכל המצוות, שגילוי דעת מועיל למפרע. כל זאת לפוסקים שלא כאביי לגבי תרומה, אבל הראשונים הפוסקים כאביי לגבי תרומה, יאמרו ש'כלך אצל יפות' הוא גילוי דעת אך לא יועיל למפרע, וכל סיעה מהסיעות לעיל תפרש את גילוי הדעת לפי שיטתה, כשליחות (ר"ן) או כהסכמה בלבד (רמב"ן). והר"ן אף שמצריך שליחות בתרומה, בעירובין שהם מדרבנן יועיל גילוי דעת ולמפרע.

בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' א' ענף ח') הביא מקור[6] לדברי הרמב"ם: "ולתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל  דמנא לי' להוכיח דבמקום ניחותא דמצוה מהני מתנה שלא מדעת, יש לומר דהוכיח הרמב"ם זה מהא דקדושין (דף מ"ה ע"ב) דמבואר שם בהך עובדא דהיא אמרה לקרובאי והוא אמר לקרובי דאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה כו', דמוכח מזה דבלאו הכי הי' חושש שמא נתרצה בקידושין שנתקדשה שלא בפני האב, וכמש"כ האלפ"ס והרא"ש שם דאביי ורבא הנ"ל מוכח דס"ל כשיטת רב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה, ומבואר שם דמאן דס"ל דחיישינן שמא נתרצה חלין הקדושין למפרע בתורת זכות, וכמש"כ הר"ן ורש"י ורא"ש שם וכו', וסברת הר"ן היא דמחמת ניחותא דמצוה דרמי' עלי' דאב אמרינן דכיון דנתרצה עכשיו דהוי זכות למפרע ואף דהוי שלא מדעת האב, בע"כ מוכח לומר דניחותא דמצוה שאני, וגם הא י"ל התם בקדושין דהא מצוה בו יותר מבשלוחו, וגם באב מבואר במהרי"ט רפ"ב דקדושין דגם באב המקדש בתו ג"כ מצוה בו יותר מבשלוחו, ואפ"ה אמרי דחייש שמא נתרצה, אלמא דאף בזה אמרינן דכיון דניחא לי' עכשיו דאיגלאי מלתא למפרע דמעיקרא הי' ניחא לי' כיון דהוי ניחותא דמצוה, דהא עכ"פ עכשיו נתקיים המצוה ע"י שליח. א"כ כיון דס"ל לאביי כן, ואף דס"ל לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, בע"כ מוכח דאביי גופה מודה דניחותא דמצוה שאני, ולכן מוכח מזה דה"ה בכלך אצל יפות דמודה אביי דאף דלא שווי' שליח ג"כ מהני גילוי דעתו דמגלה עכשיו דמסכים על עשיותיו, ואף די"ל דילמא הי' חפץ בעצמו (לקיים) המצוה דהא מצוה בו יותר מבשלוחו, מ"מ הא גם בקדושי בתו ג"כ שייך בו יותר משלוחו, כמש"כ המהרי"ט ובתו המקבלת קדושין עבור עצמה ג"כ הטעם דנעשית כשליח דאב, וכמש"כ הרא"ש בקדושין (דף י"ט) על הא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך כו' [ועיין באה"ע סימן ל"ז ס"ק ט"ז בב"ש מזה], ומ"מ חזינן דס"ל אביי דמחמת ניחותא דמצוה מהני הקדושין למפרע, א"כ ה"ה בכלך אצל יפות ומוכח מזה דאף בלא שווי' שליח ג"כ מהני כלך אצל יפות אף לאביי"[7]...

בתירוץ זה כלולים שני הצדדים שעסקנו בהם לעיל. לפי תירוץ זה, לרמב"ם בתרומה, אי"צ בשליחות אלא די בגילוי דעת משום צד המצוה שבדבר, והוא מועיל אף למפרע.  ודבריו מתאימים לרמב"ן וסיעתו שהבאנו לעיל. אמנם דבריו מפורשים עוד יותר מדברי הרמב"ן שגילוי דעת יועיל גם למפרע.

הגרש"ז אויערבך זצ"ל יצא לחדש בדעת הרמב"ם דין חדש, וחוזר עליהם במעדני ארץ ובמנחת שלמה. כך כתב במעדני ארץ (תרומות פ"ד ה"ג):

"ולולא דמסתפינא נלענ"ד דרבנו סובר דכיון דאי לאו דגלי קרא דהתורם שלא ברשות אין תרומתו תרומה הייתי אומר דהתרומה מועלת לכן אמרינן דלא מיעט הכתוב כי אם בכה"ג שהבעלים מקפידים אח"כ  או שאין אנו יודעים כלל מה דעתו של בעה"ב, משא"כ בכה"ג שאומר אח"כ דניחא לו, ואמרינן לפי"ז דכל התורם משל אחרים שלא ברשות ה"ז תלוי ועומד ואם הבעה"ב מסכים אמרינן דלא מיעטה תורה בכה"ג והוי שפיר תרו"ת, ומקורו של הרמב"ם הוא כמו"ש הב"י והגר"א דמוכח ממסקנת הגמ' בב"מ שאף אם לא עשאו שליח תרו"ת. אלא שרבנו סובר דאין הטעם משום דכיון שעומד ליתרם מודה גם אביי דאגלאי מלתא למפרע, אלא שהטעם הוא משום דתלוי ועומד ואם הבעה"ב מסכים אמרינן דלא מיעטה תורה בכה"ג והוי שפיר תרו"ת... רק דין הוא דכל זמן שהתרומה עדיין בעין אם הבעה"ב גלה דעתו דניחא לו מועלת התרומה דמעיקרא מכאן ולהבא, ואיתא קצת כעי"ז בריטב"א קידושין נ"ב עיש"ה".

היינו, אי"צ בתרומה שליחות או גילוי דעת שניחא ליה, אלא כל שצריך הוא גילוי דעת שלא איכפת לו. ועד שיהא גילוי הדעת התרומה תלויה ועומדת, וגילוי הדעת מועיל למפרע. ולא משום צד המצוה שבדבר אלא כך קבעה תורה.

וכן בשו"ת מנחת שלמה (תניינא [ב-ג] סי' ק"ז אות' ו'-ז') כתב: 

"ולכאורה קשה טובא דנהי נמי דמשום ניחותא דמצוה אמרינן שפיר דאיגלאי מילתא למפרע דגם מעיקרא היה ניחא ליה אילו ידע, אבל מ"מ סו"ס כיון דבשעה שתרם מיהו לא ידע א"כ איך אפשר שתחול התרומה למפרע, והרי בשעת הפרשה לא החזקנוהו אז לשלוחו של הבעלים הואיל ולא היינו בטוחים אז שיתרצו אח"כ הבעלים וגם נתבאר לעיל דבכה"ג לא שייך כלל לומר זכין לאדם שלא בפניו אף אם נתרצו אח"כ הבעלים, ועוד קשה והרי אין לך איגלאי מילתא למפרע טפי מישל"מ דדבר שאין בו סימן כיון דמעיקרא אילו הוה ידע אפי' אם הי' עומד וצווח שאינו מתיאש ג"כ חשיב יאוש משום דנעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ואפי"ה כיון דבשעת מציאה מיהו לא ידע אמרינן דחשיב כלא נתייאש, וא"כ מאי מהני הכא ניחותא דמצוה לומר דאיגלאי מלתא למפרע, ותפ"ל שאפי' אם היינו בטוחים בשעת הפרשה דניחא להו לבעלים ג"כ י"ל דחשיב כישל"מ דאמרינן סו"ס מעיקרא מיהו לא ידע ולא הוי יאוש, ובפרט דהכא הרי בשעת הפרשה רק ספק הוא אם יתרצו אח"כ הבעלים וכדאמרן שאם מתו הבעלים ולא גילו כלל דעתם מסתבר ודאי דאין תרומתו תרומה ואפי' ספיקא לא הוי וא"כ מה יתרון יש כאן בזה דאיכא נמי ניחותא דמצוה, ועל כרחנו צ"ל בדעת הרמב"ם דסובר כהרמב"ן דהא דממעטינן תורם שאינו שלו הוא רק משום דאיכא בעלים דקמעכב משא"כ בכה"ג שאין שום עכוב מהבעלים שפיר מהני התרומה וכדאמרן לעיל שכן משמע מדבריו בה"ט, וכיון שכן נהי נמי דבשעת הפרשה לא ידענו אז אם יש עכוב מצד הבעלים או לא, מ"מ כשבא אח"כ ואמר כלך אצל יפות אמרינן שפיר דנתברר הדבר למפרע דמעיקרא נמי אילו הוה ידע לא היה מעכב ולכן שפיר מהני התרומה כיון שאין אנו צריכים בזה לרצון בחיוב כמו יאוש דאבדה וניחותא דהכשר פירות, אלא אדרבה כיון שאם ידע לא היה מעכב ממילא הוי תרומה ואין אנו צריכים כלל בזה לטעמא דחשיב אז כשלוחו של הבעלים או אפי' מדין זכין לאדם שלא בפניו"...

ממשיך הגרש"ז ומחדש: "ועפי"ז נלענ"ד על דבר המנהג שהנכרים קונים פירות מפרדסים של ישראל ומביאים אותם אח"כ לעיר ומניחים להממונה על המעשרות להפריש תרו"מ גם מפירותיהם ונתעורר ע"ז הגר"מ קלירעס ז"ל דאיך יכול הישראל להפריש אצלם מאחר שאין שליחות לעכו"ם ועיי"ש בספרו דף מ"ד ע"ב, ולפי האמור נראה דלפי מה דקיי"ל כהרמב"ם דסגי נמי בניחותא אין צריכים כלל בזה לא לדין זכיה ולא לדין שליחות אלא כיון שנתנו הבעלים רשות ואין שום עכוב מצדם שפיר יכולים אחרים לתרום, וגם נתבאר לעיל שכן סובר גם הרא"ש בשטמ"ק לב"מ מ"ט ע"א, ונמצא שלפי"ז אין שום מקום לחלק בין בעלים עכו"ם לבעלים ישראל"...

 

 

סיכום

א. שיטת הר"ן וסיעתו שבתרומה צריך שליחות או לפחות גילוי דעת על שליחות. ולדעת 'כלך אצל יפות' נאמר דוקא בשליח שתרם ואח"כ באו בעלים וגילו דעתם.

ב. שיטת הרמב"ן וסיעתו שבתרומה אי"צ בשליחות אלא די בגילוי מילתא בעלמא.

ג. הרמב"ם פסק שאמירת 'כלך אצל יפות' מועילה אף למפרע.

לשיטה זו 'כלך אצל יפות' מועיל אף למפרע ובתור גילוי דעת מפני שזו מצוה ונוח לאדם שתעשה מצוה בממונו.

ד. הגרש"ז אויערבך מחדש, אליבא דהרמב"ם, כי בתרומה אי"צ בשליחות ואף לא גילוי דעת חיובי, אלא צריך רק גילוי דעת למפרע שלא איכפת לו שאחר תרם בעבורו.



[1]לגבי צד גילוי הדעת למפרע נעסוק להלן.

[2]הבריתא שהגמ' מביאה לראיה כי "כלך אצל יפות" מועיל בתרומה בלבד ולא בגזל קשה לגמ' עצמה. הלא בבריתא נאמר: "אם חושש משום גזל" היינו גילוי הדעת תועלתו היא להוציא מחשש גזל וע"כ תרומתו תרומה. ונראה שזו כונת הגמ' שמועיל בתרומה. היינו מחמת ש"הגזל" נעשה לשם תרומה הוא יועיל כיון שניחא לבעלים בתרומתו, אבל בשאר מקרים אין גילוי הדעת מספיק כדי להוציאו מחשש גזל.

[3]בתוס' (ב"מ כ"ב ע"א ד"ה מר זוטרא) כתבו: "וא"ת ואמאי לא אכל? האמר רבא פרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) אריסא מדנפשיה קא זבן? ויש לומר דהתם שהביא האריס מבית דמסתמא ממה שהגיע לחלקו מביא, אבל הכא שהביא מן הפרדס היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם, ורב אשי לא היה חושש לזה ולכך אכל קודם שבא מרי בר איסק, משום דאריס מדנפשיה קא יהיב. דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע, דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה".

[4]לכאורה, המדובר בגזל, אולם הרי בגזל אין מועילה הסכמה למפרע כדברי הגמ' בב"מ וכן כתב הרמב"ם עצמו בהל' אישות (פ"ה ה"ח): "הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בו אשה ובא בעל הבית אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת". ואין אומרים בגזל שלמפרע ניחא ליה, וקידושיו קידושין. וצריך לדחוק בדברי הרמב"ם שפירוש "יקחם" – היינו שיקנם במעות. ומהר"י קורקוס מעלה אפשרות שמשום המצוה מועיל אף בגזל. אבל מסיק כפי שהסקתי ע"מ שיקנם.

[5]תירוץ הרדב"ז אינו מוסכם אליבא דכו"ע, שכתב הריטב"א (ב"ב פ"ח ע"א): "וכיון דקי"ל כרבנן דאמרי הכא דשואל שלא מדעת גזלן הוי, היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין או להתעטף בטליתו של חבירו שלא מדעתו. אבל מורי נר"ו אומר דדבר מצוה שאני וניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה".

[6]אף החזו"א (שם) מביא מקור זה אך דוחה אותו, עיי"ש.

[7]קצות החושן (בהמשך שלא צוטט כאן) התיר חמץ שעבר עליו הפסח בהנאה למי ששכח לבטל חמצו לפני שש שעות, ולאחר שש שעות ביטל, מתוך שמחמת אונסו שכח, וע"כ הביטול המאוחר יוכיח למפרע על רצונו לבטל בזמנו. והבאר יצחק בהמשך דבריו משיג על דברי הקצות.