הדלקת נר חנוכה בשמן תרומה

הדלקת נר חנוכה בשמן תרומה

שיעור כללי של הרב ישראלי זצ"ל שניתן בישיבת מרכז הרב בנושא הטעם להיתר הדלקה בשמן תרומה שנטמא.

הרב שאול ישראלי זצ"ל | התורה והארץ ג'

א. סוגיית הבבלי

המשנה (ריש פרק במה מדליקין) מביאה סידרה של פתילות שאין מדליקין בהן בשבת מפני שהשמן אינו נמשך לפתילה, וכן סידרה של שמנים שאינם בוערים יפה, ולכן יבוא להטות. ונאמר שם: "אין מדליקין... ולא בשמן שריפה", דהיינו שמן תרומה שנטמאה. 

והנה טעם היתר הדלקה בשמן תרומה שנטמא, כמבואר בגמ' (שבת כה ע"א):

"ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי" - בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ואמר רחמנא "לך" - שלך תהא להסיקה תחת תבשילך.

אמנם היא אינה ראויה לאכילה, אך מותר לכהן להשתמש בה להסקה, ואין להפסידה.

ונחלקו רבה ורב חסדא (שם כג ע"ב), מהו הטעם שאין מדליקין בשמן שריפה בשבת. רבה אומר שאין מדליקין שמן שריפה בשבת משום שמצוה לשורפו ולכן גזרינן שמא יטה (אף שהשמן בוער היטב). רב חסדא סובר שאין איסור להדליק שמן שריפה בשבת רגילה, והמשנה עוסקת רק בערב שבת שחל ביו"ט, שאסור להדליק בו שמן שריפה מפני שאין שורפין קדשים ביו"ט.

ישנה מחלוקת אמוראים (שם כא ע"א) מה דין הפתילות והשמנים הנ"ל בחנוכה. רב הונא סובר שאין מדליקין בהן בחנוכה מפני שכבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. רב חסדא סובר שמדליקין בהן בחנוכה בחול אך לא בשבת, מפני שכבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. רב סובר שמותר להדליק בהן בין בשבת ובין בחול, מפני שכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה.

כמו כן הגמ' מתייחסת לדין הפתילות והשמנים הנ"ל במקדש:

תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן במקדש, שנא' להעלות נר תמיד.

ועל כך מקשה רעק"א: שהרי השמן הראוי להדלקה בבית המקדש זהו רק שמן זית ונשאר בצ"ע.

ב. סוגיית הירושלמי

כאמור לעיל, סובר רב הונא שאין מדליקין בחנוכה נרות מפתילות ושמנים שנמנו במשנה, ומשמע שאף בשמן שריפה אין מדליקין (לדעת רבה האוסר להדליק בו בכל שבת). והקשה הפנ"י (שבת כא ע"א ד"ה אמר רב הונא): מדוע ייאסר להדליק בחנוכה בשמן שריפה, הרי מדובר בשמן שדולק יפה, ומדוע נחשוש שזה ייכבה.

לכך הוא מביא ירושלמי בסוף מס' תרומות:

אמרין דבי ר' ינאי: מדליקין בשמן שריפה בחנוכה. א"ר ניסא: אנא לא אנא חכים לאבא. אמא הוה אמרה לי: אבוך הוה אמר, מי שאין לו שמן של חולין, מדליק שמן שריפה בחנוכה.

מתבאר שיש הבדל בין אם יש לו שמן אחר לבין אם אין לו שמן אחר. והשאלה באיזה מקרה מדובר בירושלמי. ולכאורה פשוט שאין מדובר בכהן, שהרי מותר לכהן להשתמש בשמן שריפה. והמדובר - בישראל שקיבל שמן שריפה מאבי אמו כהן, ולכן יש להבחין בין יש לו שמן אחר לאין לו שמן אחר. ומבאר הפנ"י את הסוגיא בבבלי לפי הירושלמי הנ"ל, שאין מדליקין בשמן שריפה בחנוכה מפני שהמדובר במי שיש לו שמן אחר. והוא מוכיח שבוודאי מדובר באופן שיש לו שמן אחר, שהרי החשש לרב הונא הוא ש"כבתה זקוק לה", וכפי שמבאר רש"י שמא יפשע ולא ידליק פעם נוספת. ואם מדובר באדם שאין לו שמן אחר, מדוע נגזור עליו שלא ידליק בפעם הראשונה מהטעם שנחשוש שיפשע ולא ידליק לכשייכבה?

אלא שיש להבין את הירושלמי. מדוע נבחין בין אם יש לו שמן אחר לאין לו שמן אחר? מדוע אם אין לו שמן אחר מותר לישראל להדליק נרות חנוכה משמן שריפה, ואם יש לו שמן אחר - אסור. והפנ"י כותב שני פירושים בירושלמי.

פירוש א' בירושלמי

המדובר בישראל שמדליק שלא ברשות כהן. הרי הדין הוא שאסור לישראל להנות מתרומה טמאה, וכפי שמבאר המשל"מ (הל' תרומות פ"ב הי"ד) שהנאה של כילוי אסורה בתרומה. אלא שכאן הוא מדליק כדי לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, ואין הוא נהנה מהדלקה זו משתי סיבות: נרות חנוכה אסור להשתמש לאורם, ולכן לא יהנה מהנרות הנאה אישית. ובנוסף, מצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכן הנאת המצוה אינה נחשבת הנאה.

פירוש ב' בירושלמי

אין להדליק בשמן שריפה לנרות חנוכה, כי ע"י כך עלול להביאו לבית הפסול. שהרי מותר השמן שבנר - עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו (שו"ע סי' תרעז סעי' ד), וא"כ נמצא שהוא מפסיד שמן תרומה.

ויש לציין שלפי פירושו השני של הפנ"י, הירושלמי אינו מדבר דווקא בישראל שקיבל את השמן מאבי אמו כהן, אלא איירי גם בכהן, וחיישינן שמא יביא אותו לבית הפסול ונמצא מפסידו. ולפי זה תתורץ גם קושיית רעק"א, ששאל באיזה שמן נאמר ששמנים שנאסרו בשבת אסורים בבית המקדש. ולפי זה י"ל שמדובר בשמן זית של תרומה טמאה שעומד לשריפה, ואסור להדליק בהם מפני שחיישינן שמא יביאם לבית הפסול.

אלא שהשאלה היא, באיזה "מותר השמן" יש לנו לחשוש שמא יביאו לבית הפסול. שהרי אמנם דעת הר"ן (שבת פ"ב דף ט ע"א מדפי הרי"ף ד"ה אי נמי) שכל כמות שנותרת מהשמן שבנר מוקצית למצוותו, בין אם נתן רק כשיעור ההדלקה ובין אם נתן יתר על שיעור ההדלקה, אך אנן קיי"ל כהרי"ף (שבת דפי הרי"ף שם) והרא"ש (פ"ב אות ג בסופו) שרק מה שנותר מהשיעור מוקצה למצוותו, ומה שיותר מן השיעור - מותר, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרעב סעי' ב) ולפי זה, יש להקשות על דברי הפנ"י: בשלמא לדעת הר"ן, שגם הכמות העודפת על השיעור מוקצית למצוותה - חיישי' שמא יביא לבית הפסול. אך לדעת הרי"ף (שפוסקים כמותו) שרק שיעור ההדלקה מוקצה למצוותו, מדוע נאסור להדליק שמן שריפה מטעם שיביאו לבית הפסול? הרי מדובר בשמן שדולק יפה, וכמו שאין חוששין לגביו שייכבה אילו היה שמן חולין, כך אין לחשוש שייכבה בעודו שמן תרומה! אשר על כן יש לחזור לפירושו הראשון של הפנ"י בירושלמי.

ג. מצוות לאו ליהנות ניתנו

אלא שיש לברר לפי פירושו הראשון של הפנ"י בירושלמי, מהו החילוק בין אם יש לישראל שמן אחר לאין לו שמן אחר.

הגמ' בר"ה (כח ע"א) אומרת שהמודר הנאה מאדם או משופר - מותר לתקוע בשופר מפני שמצוות לאו להנות ניתנו, והסברה לכך היא שבכה"ג אין זו הנאה. לכן אין זה משנה אם יש לו או אין לו שופר אחר (או אדם אחר שיתקע).

הגמ' (ר"ה שם) מביאה את דעת רב יהודה הסובר שאם תקע בשופר של עולה - מעל ויצא לחולין, ולכן יצא ידי חובתו. אך אם תקע בשופר של שלמים - לא מעל ולכן לא יצא ידי חובתו. רבא לעומת זאת, סובר שמצוות לאו להנות ניתנו, ולכן אף בשלמים יצא ידי חובתו.

והקשה הטורי אבן (ר"ה שם ד"ה בשופר של שלמים), איך יתכן שיחלקו אמוראים בדברי תנאים? והרי יש משניות מפורשות הסוברות שמצוות לאו להנות ניתנו, כגון: שהמודר הנאה מחברו - מותר ללמד את בנו תורה, מפני שמצוות לאו להנות ניתנו (נדרים לה ע"ב)! מתרץ הטורי אבן, שלימוד תורה נעשה בחינם, וע"כ יכול הוא לקחת מישהו אחר כדי ללמד את בנו תורה. ממילא כשהמדיר מללמד תורה את בנו של המודר - אין זו הנאה. כלומר שאף אם מצוות להנות ניתנו - תלמוד תורה שאני, כיון שיכול ללמוד אצל אחר בחינם. אלא שהטורי אבן דוחה את היסוד הזה מכח הטענה שלפי זה יהיה מותר להריח בשמים של ע"ז כשיש לו בשמים אחרים להריח, בטענה שאין זו הנאה!

ד. הנאה ישירה והנאה עקיפה

כדי ליישב את קושייתו של הטורי אבן, יש לומר יסוד חדש: המריח בשמים של ע"ז רוצה ליהנות הנאה ישירה מהבשמים, ובזה ודאי שאין להבחין בין מקרה שיש לו בשמים למקרה שאין לו בשמים אחרים. מאידך לגבי תקיעת בשופר של שלמים, יש להתייחס לשני סוגי הנאות: האחת - ההנאה הישירה מקיום המצוה, שבזה לכו"ע אמרי' מצוות לאו להנות ניתנו. אך מלבד זאת יש גם הנאה עקיפה, שאם לא יתקע בשופר של שלמים, יצטרך לקנות שופר אחר כדי לצאת ידי חובתו; ובכה"ג נחלקו רב יהודה ורבא אם זוהי הנאה אם לאו.

לפי זה ה"ה בנד"ד, נוכל לתרץ את הקושיא שהקשינו על הפנ"י, ונאמר שיש להבחין בין מקרה שיש לו שמן אחר למקרה שאין לו שמן אחר. כי כשיש לו שמן אחר - ע"י הדלקתו לנר חנוכה יוצא שהוא נשכר ומרוויח את השמן האחר שיש לו. ובמקרה זה ההנאה העקיפה הזו נחשבת הנאה כמו שאמרנו לגבי תקיעת שופר של שלמים. לעומת זאת, אם אין לו שמן אחר, הרי אינו מרוויח שמן אחר ע"י ההדלקה בשמן שריפה, ולגבי ההנאה הישירה מהדלקת נר חנוכה אמרינן "מצוות לאו להנות ניתנו".

אמנם נראה לדחות את דברינו עפ"י דברי התוס' (יבמות סו ע"א ד"ה לא, שבת כו ע"א ד"ה אין), שהגדרת איסור ההנאה מהתרומה היא שאין להנות הנאה ישירה מכילוי התרומה. ועי' משל"מ (הל' תרומות פ"ב הי"ד) שכתב שנחלקו הראשונים אם זהו איסור דאורייתא או איסור דרבנן. לדוגמא, אסור לישראל להאכיל את בהמתו כרשיני תרומה, מפני שזוהי הנאה של כילוי. אך הנאה עקיפה - מותרת לישראל. וא"כ מה שייך לאסור לישראל להדליק משמן שריפה מחמת שיש לו שמן אחר ומרוויח את השמן האחר ע"י ההדלקה בשמן שריפה? הרי זוהי הנאה עקיפה שאינה הנאה של כילוי והיא כלל לא נאסרה לישראל!

ה. פירוש ג' בירושלמי

לכן נראה לבאר את הירושלמי בדרך שונה ממה שבאר הפנ"י:

ונראה לומר שבעיית הדלקת נרות חנוכה משמן שריפה תלויה במחלוקת האם מותר להשתמש לאורן של נרות חנוכה. שהרי אם אסור להשתמש לאורם של הנרות, נמצא מפסיד את השמן, ואף לכהן יהיה איסור בהדלקה. כי השמן, אף בטומאתו, ניתן לכהן על-מנת שייהנה ממנו.

אלא שכאן יש להבחין בין מקרה שיש לו שמן אחר למקרה שאין לו: כי אם אין לו שמן אחר, נאמר שיש רשות לכהן להשתמש בשמן לצורך ההדלקה, כי זהו השימוש הטוב ביותר שהכהן יכול לעשות כרגע בשמן; וכמו שמותר לכהן להאכיל את בהמותיו כרשיני תרומה טמאה אף שהבהמות יכלו את התרומה. אך אם יש לו שמן אחר, נאסור על הכהן להדליק את השמן שריפה לנרות חנוכה, כי בהדלקה זו אין הוא נהנה, ויכול הוא להדליק שמן אחר. לפי זה יש לבאר את הירושלמי בכהן החפץ להדליק בשמן שריפה ולאו דווקא בישראל.

ולפי זה לגמ' דידן, הסוברת שמותר להשתמש לאורה - נמצא שלגבי הכהן אין בעיה ובוודאי מותר לו להדליק שמן שריפה. אך הישראל, הרי בהכרח לא ישתמש לאורן, מפני שבכך הוא נהנה מהתרומה. לכן מלכתחילה אסור לו להדליק בשמן שריפה כי אינו משתמש בנרות שימוש מקסימלי, ולכן נמצא שהוא מפסיד את התרומה. ואילו הירושלמי סבור שאסור להשתמש לאורן, ולכן אף לכהן יהיה אסור להדליק בשמן שריפה אם יש לו שמן אחר, וכדלעיל 3.

ו. שיטת הרמב"ם עפ"י הסבר המשל"מ - פירוש ד' בירושלמי

והנה הרמב"ם (הל' תרומות פי"א הי"ח) מביא את הירושלמי הנ"ל להלכה, וז"ל:

ומי שאין לו שמן חולין להדליק נר חנוכה - מדליק שמן שריפה שלא ברשות כהן.

הרמב"ם מעמיד א"כ את הירושלמי בישראל המדליק שלא ברשות כהן. ולפי הסבר המשל"מ, הרמב"ם לשיטתו, שסובר הנאה של כילוי בתרומה - אסורה רק מדרבנן, ולכן במקום מצוה לא גזרו רבנן והתירו לישראל להדליק כאשר אין לו שמן אחר.

ונראה שהתוס' הסוברים שהנאה של כילוי אסורה מדאורייתא, יבארו את הירושלמי בכהן החפץ להדליק בשמן של שריפה וכמו שביארנו לעיל.

 

*)שיכתוב מתוך שיעור כללי בישיבת מרכז הרב, כסלו תשנ"ה. עריכה והערות: הרב יואל פרידמן.ועי' "אמונת עתיך" (גליון 7 עמ' 28).יש לציין ששאלה זו יכולה להיות מעשית אף בזה"ז שאין כהנים יכולים לאכול תרומה, אךמותר להם להדליק שמן תרומה טמאה.