הגדרות כלליות לגמר מלאכה - חלק ג'

הגדרות כלליות לגמר מלאכה - חלק ג'

במאמר שלפנינו נעסוק בנושא: גמר המלאכה בגידולים. פירות וירקות רבים אינם זוכים להתיחסות כלשהי במשנה. מנין נדע מהו שלב גמר המלאכה שלהם? בספרות התלמודית אין הגדרה כללית ברורה שתסכם את המושג "גמר מלאכה". בפרקים הבאים נעשה נסיון התחלתי לרכז את המופיע בראשונים ובאחרונים בענין זה.

הרב שמעון בירן | התורה והארץ ב'

ב. אפשר להבחין בין זנים וגידולים שבדרך כלל מופנים לשוק כמו שהם וחלקם מופנים לתעשיה, לבין גידולים שמראש הם מיועדים לתעשיה בלבד (כגון עגבניות מזן "תמר"), לימונים ומיני הדרים שמיועדים למיץ.

ט. הגדרות נוספות לגמר מלאכה אנו מוצאים מספר הגדרות כוללניות נוספות לגמר מלאכה. להשלמת התמונה נציגם כאן.

  1. מלאכת הכנסתן בגמרא בבלי (ב"מ פ"ח ע"ב) נאמר: "מתיב מר זוטרא בריה דרב נחמן: גורנו למעשר לחייב עליו משום טבל - משתגמר מלאכתן. ואיזה הוא גמר מלאכתן? מלאכת הכנסתן! מאי לאו הכנסתן אפילו בשדה? (רש"י: צבירתו ואסיפתו לכרי, לשון כינוס.)

לא! הכנסתן לבית זהו גמר מלאכתן". (רש"י: לשון כניסה היא).

לפי זה, הפירוש של גמר מלאכה הוא הכנסה לבית! אלא שבתוספתא כפשוטה 37 כותב שזו גירסת רש"י בגמרא, בעוד שגירסת רוב כתבי היד דומה לגירסה בתוספתא (מעשרות פ"א/א) שם כתוב: "גרנן למעשרות לחייב עליו משום טבל, משתגמר מלאכתו ומלאכת מכנסתו".

מה שעולה בבירור מתוך התוספתא, שיש שני שלבים: יש גמר מלאכה, ויש "מלאכת מכנסתו" (הכנסתו). הכפתור ופרח 38 כותב פירוש לשני מושגים אלו: "ומסתברא, שמה שאמר "משתגמר מלאכתו" - כלומר: שהגיע לעונת המעשרות. ו"מלאכת הכנסתו" - כלומר שהגיעו לגרנן; שמאותה עונה ואילך הוא זמן כניסתן, אם לבית אם לשוק".

בתוספתא כפשוטה מפרש פירוש אחר: אינו מתחייב משום טבל אלא אחרי גמר מלאכת הפירות, וגם "מלאכת מוכנסן" (הכנסתן) - אם לחצר אם לבית. וכן בעשר תעשר 39: כוונת התוספתא לגמר מלאכה ואח"כ הכנסתו לבית, שהיא קביעות למעשר, ואז אסורה אף אכילת עראי.

לפי זה, מדובר על שני הגדרים המקובלים: גמר מלאכה, וקביעות מעשר, ואין כאן חידוש לעניננו 40.

  1. מאותה שעה קפיד עלייהו כלל נוסף מופיע במשנה ראשונה 41: "טעמא דכולהו, דמשעשה להן כן מאותה שעה קפיד עלייהו".

הוא מחדש כאן גדר של גמר מלאכה: "שמאותה שעה קפיד עלייהו". לאחר שהחקלאי גומר את כל מלאכות השדה הוא מקפיד על הפירות, ובכך נגרמות כל ההשלכות של גמר מלאכה. אך לא ברור דיו איזו הקפדה מתחילים להקפיד לאחר גמר מלאכה, ומדוע לא הקפידו לפני כן, ומדוע להקפדה הזו השלכות הלכתיות.

  1. פירות שאינם צריכים גורן בהלכות תרומות ומעשרות, יש צורך להבחין בין פירות א"י (החייבים בתרו"מ) לבין פירות חו"ל (הפטורים מתרו"מ). בהקשר הזה מזכיר הגר"א ביו"ד 42 מושג של "פירות שאינן צריכים גורן למעשרות". אם הפירות הם "לאו בני גורן", כשרוצים להבחין בין פירות א"י לפירות חו"ל צריכים לברר את השאלה היכן הפירות גדלו. לעומת זאת, ההבחנה בין פרי של חו"ל לפרי של הארץ בפירות ש" יש

להם גורן למעשרות" תלויה בשאלה: היכן היה גמר המלאכה? היכן היה אותו "גורן" שלהם: בארץ או בחו"ל? העולה מתוך דברי הגר"א, שיש כאן שני סוגי פירות. כאלה ש"יש להם גורן" וכאלה ש"אין להם גורן". האם ישנה כאן הגדרה חדשה וחילוק בענין גמר מלאכה: שתלוי אם הפרי יש לו גורן או אין לו גורן? המנחת שלמה 43 דן בדברי הגר"א, ומסיק שאותם הפירות המוגדרים כ"לאו בני גורן" הם למעשה כל הפירות, כולל ענבים וזיתים לאכילה, חוץ מדגן, תירוש ויצהר. דא עקא, המושג הזה שייך בעיקר לגבי סוגיית פירות חו"ל. שם המירוח, גמר המלאכה, אינו קובע אם הפרי שייך לחו"ל או לארץ ישראל, אלא מקום הגידול קובע (חוץ מדגן, תירוש ויצהר, שהם "בני גורן" ובהם מיקום גמר המלאכה קובע אם הם של חו"ל או של א"י).

לכן, אותם פירות שהוגדרו כ"לאו בני גורן" ביחס לסוגיית חו"ל, יתכן ודווקא יש להם "גורן" כשמדובר על תחומים אחרים בהלכות תרומות ומעשרות, כגון הקדש, הפקר, מירוח ישראל ומירוח עכו"ם. גורן זה יהיה כל אותם הפעולות המוזכרות בפרק א' במסכת מעשרות ביחס לדין אכילת עראי - ליקוט בכלכלה וכו'.

החזו"א 44 מסביר את דברי הגר"א כך. פירות שהם "בני גורן" - הכוונה היא שעשיית הגורן חשובה, והיא עיקר הדיגון. פירות שאינם בני גורן - הכוונה שאין גמרן חשיב (לענין כניסה מחו"ל), ועל מנת לקבוע אם הוא פרי של א"י או של חו"ל יש להשתמש בקריטריונים אחרים.

מזה משמע, שגם פרי ש"אין לו גורן" לענין סוגיית חו"ל כהגדרת הגר"א, אעפ"כ יש לו שלב שבא לאחר הקטיף שאפשר להגדירו כ"גמר מלאכה". רק שלענין חו"ל הוא לא מספיק "חשיב". אך זמן זה הוא הקובע לאיסור אכילת ארעי. אלו שני מושגים שונים, וכפי שראינו לעיל במנחת שלמה.

חשוב לציין, שהמושג של "לאו בני גורן" מופיע בגמרא (ב"מ פ"ח ע"ב). לפי העמדה אחת בגמרא הפרי צריך לראות את פני הבית לאחר גמר מלאכת הפרי, ורק אז מתחייב במעשרות. לפי ההעמדה השניה: נכון שבפירות שאין להם גורן, כמו ענבים לאכילה וכדו' הפרי צריך לראות את פני הבית כדי להתחייב במעשרות. אך יין ושמן, שיש להם גורן - נקבעים מיד בשעת גמר המלאכה, ואין צורך שיראו את פני הבית 45.

בפשטות, סוגיה זו אינה משפיעה על הגדרות גמר מלאכה, אלא עוסקת במושג קביעת מעשר בבית, ויחסו לגמר מלאכה.

ברם, התוספות 46 והחזו"א 47 משתמשים במושג "לאו בני גורן" להגדרות בגמר מלאכה: "מידי דלאו בני גורן - גמר מלאכתו לפי דרכו כגון זיתים וענבים שעומדים לאכילה, בבעל הבית: בבצירת רובן או כולן". אח"כ החזו"א מוכיח, ש"כינוסן" של זיתים וענבים אלו, היא גמר מלאכתם אפילו מחוץ לבית - גם לענין מירוח עכו"ם ומירוח לקוח.

יתכן שהשמוש הנעשה כאן ב"לאו בני גורן" הוא שימוש מקומי, הבא להבחין בין דגן תירוש ויצהר שיש להם גורן ברור, לבין שאר פירות (כולל זיתים וענבים לאכילה) ש"גורנן" מסוג אחר - ליקוט בכלכלה וכו'.

נספח 1: גמר מלאכה טבעי כשאנו מדברים על גמר המלאכה, הפירוש הפשוט הוא שמדובר על מלאכה הנעשית בפרי על ידי בעל הבית.

ברם, מספר שיטות (בפרשנים למשניות בפרק ראשון של מעשרות)

תיארו תהליכים טבעיים העוברים על הפרי או הירק, והגדירו אותם כ"גמר מלאכה" 48.

הפרשנים הם: הריבמ"ץ והערוך בענין שילוק אבטיח: כשנגמר האבטיח ונהיה ירוק - זהו גמר מלאכתו.

רבי נתן אב הישיבה בענין קיפול בצל: כשהבצל יוקף בקליפות, זהו גמר מלאכתו.

הרש"ש בפירוש ירק הנאגד: ירק ש"דרכו להכרך עלה על עלה" (כנראה כרוב וכדו').

שיטה א' בפיקוס קשואין ודלועין: נפילת הפרח או השיער באופן טבעי 49.

מספר קושיות מתעוררות על הגישה הפרשנית המוצגת כאן. תוס' אנשי שם 50 דוחה את ההסבר שקשואין ודלועין גמר מלאכתן בתהליך טבעי, כי אז "לא דמי גורן דקשואין ודלועין לגורן דשאר פירות ש תלוין במלאכה שבידו". אלו חריגים.

ועוד קשה, שבמשניות שם מוזכרת אפשרות שגמר המלאכה מהסוג הנ"ל לא יתבצע! לדוגמא: אם "פיקוס" הקישואין זהו תהליך טבעי, איך יתכן שתבא המשנה ותדבר על מצב של "ואם אינו מפקס"? ועוד קשה שלא שייך לדבר בהלכה על דין "הגומר פירותיו של חבירו" 51.

וכן עצם המושג "גמר מלאכה" לא שייך בתהליך טבעי.

למרות כל הקושיות האלו, לפחות ביחס לפרי אחד ישנה הסכמה שתהליך טבעי מהווה לדידו את גמר מלאכתו.

הכוונה היא לתמרים הרעים המכונים בגמרא (ב"מ פ"ט ע"א)

"חותלני". אלו תמרים שכאשר גודדים אותם מהדקלים עדיין אינם בשלים. בתקופת המשנה היו מרכזים אותם בסלים, עד שהיו "מתחממים ומתבשלים" (לשון רש"י). כשהם סיימו תהליך זו של הבחלה - זהו גמר מלאכתם, וכך נפסק גם בטור ושו"ע 52.

מה ששונה פה מכל הדוגמאות שהבאנו ממשניות מעשרות, שבתמרים אלו מדובר על תהליך טבעי המתרחש בפרי התלוש 53.

שימוש במושג גמר מלאכה ביחס לתהליך זה של הבחלה עדיין קשה, שהרי אין כאן מלאכה. אא"כ נאמר, שהגדידה והכנסה לסלים זהו התחלת המלאכה, שגמרה הוא בהבחלה הטבעית הסופית.

בקונטרס חקר הלכה 54, רצה הרב ירוחם פישל גרוסברג להוכיח, שגם בבננות הנקטפות כשעדיין אינן בשלות, גמר מלאכתן הוא רק לאחר ההבחלה. הוא חילק שם בין פרי שמבשלים אותו, שאין אנו אומרים שגמר מלאכתו רק לאחר הבישול בסיר, לבין פרי שעובר תהליך הבחלה. פרי שראוי לתקנו על ידי בישול: "הוא פרי גמור גם לפני הבישול, שהבישול אינו גומרו אלא אחד מתקוני המאכל הוא".

כמו שגמר מלאכת תבואה הוא כשהוא דגן- "כדגן מן הגורן". לעומת זאת: "גמר פרי שבעצמיות הפרי הגמר משביחו בטעמו... וכ"ש כשאינו ראוי לאכול לפני ההבשלה (ההבחלה) - מסתבר מאד שההבשלה נחשב לגמר מלאכה".

ברם, הרצ"פ פרנק לא קיבל את הטענה, ופסק שגמר מלאכת הבננות אינו תלוי בשאלה אם הם ראוים לאכילה או לא, והבאנו את דבריו לעיל בפרק ה'.

כך אנו נשארים עם התמרים הרעים כמקרה חריג.

נספח 2: דין הגומר מלאכה בחלק מהפירות גמר מלאכה הוא בדרך כלל פעולה מסוימת שמבצעים בפרי. בפשטות, אני דן על כל פרי ופרי בנפרד; כל פרי שנגמרה מלאכתו - נאסר באכילת עראי. ברם, ישנה הלכה ברמב"ם המצביעה על אפשרות שגמר מלאכה של פרי אחד, יכניס את כל שאר הפירות לגדר של "נגמרה מלאכתן" למרות שבפועל לא נעשה איתם דבר! משמעות הדבר היא, שגם פירות שעוד לא נגמרה מלאכתם בפועל, יאסרו באכילת עראי.

אמנם ישנה לכאורה סתירה בענין זה ברמב"ם. מחד, הרמב"ם 55

כותב: "הכניס קישואים ודילועין לבית קודם שישפשף, משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה".

מאידך, בהלכה ח' שם כותב: "הקישואים... משישפשף בידו... היה משפשף אחת אחת, כיון שגמר כל צורכו - נגמרה מלאכתן".

הכסף משנה מקשה על הלכה ח': מדוע פוסק הרמב"ם שרק כשגמר לשפשף כל צורכו, רק אז הוי גמר מלאכה, הרי אם כוונתו עתה לשפשף כולם, משהתחיל לשפשף אחת - נטבלו כולן! וכן פסק הרמב"ם בעצמו בה"ד! לקושיה זו מצאנו שלשה תירוצים.

  1. המהר"י קורקוס (מצוטט גם בכסף משנה) בתירוצו הראשון מחלק בין המתכוון לגמור את כל ערימת הפירות, לבין אדם שאין לו כוונה כזאת: "ולכן י"ל, (שמדובר בהלכה ח') שאין כוונתו לשפשף כולם עתה, ולכן בעינן שיגמור כל צורכו" (לשפשף) 56.

הרעיון כנראה הוא כך: כל עוד מדובר על שפשוף כל הערימה - המטרה הסופית ברורה. זהו הדין של הלכה ד', שמשישפשף אחת, נקבעו כולם למעשר. אך כשאין כוונתו לשפשף את כולם - א"א להגדיר מראש כמה יוקבע למעשר. לכן אין ברירה אלא לחכות עד שיגמור כל צורכו, כדי לדעת מה הוקבע. זה הדין של הלכה ח'.

  1. בתירוצו השני מחלק המהרי קורקוס בין הגומר את המלאכה בבית לבין הגומר את המלאכה בשדה: "א"נ, התם כשהתחיל לשפשף בבית, והם כולם בבית (ואז שפשף אחת - נטבל הכל). אבל הכא במשפשף בשדה ומכניס ראשון ראשון, ולכן צריך שיגמור כל צורכו".

על תירוץ זה אומר המהר"י קורקוס: "וזה יותר נכון".

גם החזו"א 57 מסביר כך את שיטת הרמב"ם: אם הביא לבית והתחיל לפקס ע"מ לגמור, הבית קובע בהתחלת מלאכת הגמר; אך בשדה - רק כשיפקס כל צרכו. הוא מיישם זאת גם לגבי סוגים אחרים של גמר מלאכה, כגון העמדת ערימה. בשדה, משיעמיד ערימה. בבית - משיתחיל

להעמיד ערימה. וכן לגבי תבואה שהכניס הביתה: כל שהתחיל לזרות נחשב גמר מלאכה לגבי כל התבואה 58.

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'