הגדרות כלליות לגמר מלאכה - חלק ב'

הגדרות כלליות לגמר מלאכה - חלק ב'

במאמר שלפנינו נעסוק בנושא: גמר המלאכה בגידולים. פירות וירקות רבים אינם זוכים להתיחסות כלשהי במשנה. מנין נדע מהו שלב גמר המלאכה שלהם? בספרות התלמודית אין הגדרה כללית ברורה שתסכם את המושג "גמר מלאכה". בפרקים הבאים נעשה נסיון התחלתי לרכז את המופיע בראשונים ובאחרונים בענין זה.

הרב שמעון בירן | התורה והארץ ב'

שיטה ב': תיקון הפרי לאכילה. לעומת זאת, בשו"ת ציץ אליעזר 25 נמצאת דרך אחרת לכל הנ"ל: "בשאר דברים חוץ מתבואה צריכים גמרם של כל המעשים לאותו דבר שהיא עומדת".

הציץ אליעזר מביא בשם הרדב"ז שצריך "גמר הראוי לאכילה" במקרה של זיתים מרים הנכבשים. לדעת הרדב"ז גמר מלאכת הזיתים הוא עם סיום כבישתם, שאז הם ראוים לאכילה. ואלו דבריו 26: "נמצא שמבלי תיקון כלל אינם ראויים לאכילה. ואפילו על ידי הדחק אינם ראויים לאכילה כמות שהם... והזיתים אשר מוכרים העכו"ם לכבישה א"א לאוכלם כמות שהם, זוהי דעתי".

אלא שרבים חולקים על הרדב"ז. ספר החרדים סובר שגמר מלאכת הזיתים משיחפה בכלכלה. כלומר: בשלב המסיק, עוד לפני שראוים לאכילה, וכן אחרים. א"כ ההוכחה מהרדב"ז היא הוכחה מדעת יחיד. כן דחה הרב עובדיה יוסף את דברי הרדב"ז והוכחותיו ביביע אומר 27.

בספר המעשר והתרומה 28 מחלק בין מירוח ע"י עכו"ם לבין מירוח על ידי ישראל. הוא מגיע לחילוק הזה בעקבות חוסר התאמה בין מה שעולה מתוך שו"ת רב בצלאל אשכנזי לעיל, לבין מנהג העולם. ואלו דבריו: "והנה לפי זה, הנוהגין בערבי פסחים ללכת בגינות ירק של עכו"ם לקנות מהם חזרת ובצלים ושומים וצנון, אף שנעקרו ונתלשו ע"י העכו"ם, מכל מקום, כל עוד שלא הסיר העפר והקליפות שעליהם ע"י העכו"ם א"כ הוי כנתמרחו ביד הישראל וחייבים בתרו"מ לדעת הרב בצלאל אשכנזי הנ"ל, והעולם אין נזהרין בזה".

כלומר, הורדת הקליפות מהבצלים היא גמר מלאכתם. (המעשר והתרומה מחדש פה גם שהורדת עפר וקליפות מחזרת, שומים וצנון - גם כן הוי גמר מלאכה.) לפי שו"ת הרב"א יוצא, שאם היהודי שקנה מהגוי עשה פעולה זו - נחשב מירוח ביד ישראל, וחייב בתרו"מ, אך העולם אינם מקפידים על כך! לאחר דיון, ה"מעשר והתרומה" מגדיר מציאות של הצנון וכדו' המלוכלך כ"ראוי לאכילה ע"י הדחק". בנוסף על כך, הוא מחלק בין גמר מלאכה לענין קניה מגוי, לבין גמר מלאכה ביד ישראל. כשיהודי קונה מגוי, יחשב הפרי כמחוסר גמר מלאכה רק אם חסר תיקון בגוף הפרי (כגון תבואה בשבוליה ש א"א לאוכלו קודם מירוח). רק אז יתחייב היהודי בתרו"מ, ברגע שהוא עצמו, יתקן בגוף הפרי. אולם הצנון וכדו', הראוי לאכילה על ידי הדחק - אין בניקויו משום גמר מלאכה בידי היהודי, אלא גמר מלאכה ביד עכו"ם בלקיטה, ופטור מתרו"מ. לעומת זאת, כשמדובר על פרי הגדל אצל ישראל, והשאלה העומדת בפנינו היא מתי גמר מלאכתו לענין אכילת עראי - הרי שכאן נקבע שעד שלא נגמר לגמרי ב הכשר הפרי לאכילה כדרך לאוכלו קבע - לא נחשב שנגמרה מלאכתו. ממילא הצנון המלוכלך, אע"פ שראוי לאוכלו ע"י הדחק - לא נגמרה מלאכתו, ומותר עדיין לאכול אותו עראי.

לסיכום דעתו: פרי שגדל ביד ישראל, גמר מלאכתו הוא בהכשרת הפרי לאכילה. פרי הגדל ביד עכו"ם - גמר מלאכתו הוא כשהפרי ראוי לאכילה ע"י הדחק.

בכך הולך בעל המעשר והתרומה בשיטה הרואה את גמר מלאכת הפרי - בהכשר לאכילה.

ו. הגדרה כללית לגמר מלאכה - סיכום חפשנו הגדרות כלליות למושג גמר מלאכה, בהקשר של היתר אכילת עראי.

ישנה דעה (משנה ראשונה, וכנראה גם הכפתור ופרח) הרואה את גמר מלאכת הפרי כגמר "תיקונו" - אם יש מה "לתקן". אם אין מה לתקן - קטיפתו הוא גמר מלאכתו.

בהקשר הזה הבאנו דעה, הרואה בהכנת הפרי לאכילה - גמר מלאכה. משמע מרוב הפוסקים שאין הם מקבלים קריטריון זה, ואין צורך שהפרי יהיה מוכן לאכילה.

אפשרות אחרת יותר מקובלת, היא לראות בגמר מלאכה סיום כל המלאכות הנעשות בשדה. במסגרת זו יש לשלב את כל הראשונים האומרים שאיסוף הפירות והירקות למיכלים (במידה ויש) הוא גמר המלאכה. בכך יש פתרון לרוב הגידולים הקיימים, אשר לא הוזכרו במשניות בפרק א' במסכת מעשרות.

באתרוגים ראינו שיטה הסוברת שמיד עם לקיטתם - הוי מירוח.

ברם, שיטות השיווק והעיבוד המודרניות מציבות שאלות נוספות, אשר אינן מאפשרות לנו להסתפק בהגדרות אלו לגמר מלאכה: 1. גידולים רבים מאד עוברים תחילה מערך מיון ובית אריזה.

  1. כמו כן, ישנם גידולים המעובדים למוצרים אחרים. היכן הוא גמר המלאכה במקרים אלו - האם בשדה או בעת גמר המוצר המעובד? ז. מיון או איסוף בשדה - דין בית אריזה ומערך מיון יש לעיין, מהו הקובע את גמר מלאכת השדה כמועד קריטי בהפרשת תרומות ומעשרות: האם העובדה שנסתיימו מלאכות השדה, או העובדה שהפרי מוכן לשיווק או להבאה הביתה? מסתבר שבעבר היו מלקטים בשדה ואת אותם הפירות שנועדו למכירה היו מובילים ישר לשוק על מנת למכור. על כן, אפשר היה להסתפק בהגדרת גמר מלאכה כ"סיום המלאכות בשדה", וזה היה זהה ל"מוכן לשיווק" 29. אלו כל אותם המלאכות שהוזכרו במשניות.

היום, ברוב הפירות וחלק מהירקות, יש תחנות ביניים: מערך מיון ובית אריזה. משמעות הדבר היא, שעם סיום המלאכות בשדה, כמו איסוף למיכלים, עדיין אין הפרי מוכן לשיווק! האם גמר המלאכה הוא בסוף התהליך כולו או בשדה? במאמר מוסגר נוסיף, שלשאלה זו השלכה גדולה ביותר לחקלאים המשווקים לבתי אריזה: האם חל עליהם חיוב הפרשת תרומות ומעשרות? האם מותר לאכול עראי עד שמגיעים לבית האריזה, ואולי אף תוך כדי המיון? ועוד יש לציין, שקבלת פירות מעושרים במגזר הציבורי יוצרת בעיות רבות של תערובות. מאידך, לכאורה, חלה על החקלאי חובה להפריש, שהרי אין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ואסור למכור טבל. ברם, אם גמר המלאכה הוא רק בסוף המיון והאריזה - ההפרשה תתבצע אז, ובעיות אלו תעלמנה.

ננסה לעיין במשניות, ולמצוא כיוונים היכולים ללמד על תשובה לשאלה הזו.

גמר מלאכת היין והשמן הוא ביקב או בבית הבד - ולא בלקיטת הזיתים או הענבים. אמנם, ביקב ובבית הבד מעבדים את הפרי למוצר אחר, ואין מכאן ראיה לשאר גידולים שאין מעבדים אותם, אלא רק ממיינים, מנקים, ואורזים בבית האריזה. ניתן לומר שפעולות אלו אינם משמעותיות, ושהגמר המהותי של מלאכת הפרי היא בשדה.

(אמנם יש להעיר, שהשאלה עצמה היא אקטואלית לגבי יקב מודרני. האם גמר המלאכה הוא עם סיום תהליכי ייצור היין, או רק לאחר המילוי בבקבוקים).

ממה שנאמר לגבי קטניות במשנה, משמע שגמר המלאכה הוא רק לאחר שצברום במקום אחד וניקו אותם. מכאן נלמד, שבירקות הדורשים ניקוי (כתפוחי אדמה) גמר המלאכה יהיה לאחר הניקוי 30. אם את הניקוי עושים בבית אריזה - גמר המלאכה יהיה שם.

בסוגיית כלכלה, הכוללת לשיטות מסוימות את כלל הפירות והירקות הנלקטים במיכלים בשדה, קשה להכריע אם יש להפריש ממיכלים שממלאים באופן זמני בשדה על מנת להוביל לבית אריזה, או רק במיכלים שארוזים ב סוף מערך האריזה, מוכנים למכירה.

לעומת זאת מסוגית ירק הנאגד, והירושלמי שם 31, משמע מפורש שגמר מלאכת הירק הוא באגידתו, והאגד בשדה הוא הקובע, אפילו אם אח"כ יחזור ויאגוד בשוק. אפילו שהקשירה בשדה היתה רק עראית ע"מ שיהיה יותר נוח להוביל לשוק. על פי עקרון זה נאמר: שהמילוי בשדה, אפילו שהוא עראי, ושבשביל השוק ממלאים בצורה אחרת - הוא גמר המלאכה 32! וכן משמע משיטה א' בפרק ה' לעיל - הירושלמי, הר"ש סירליאו, והרצ"פ פרנק 33 ועוד, המדברים על "גמר מלאכת השדה".

וכן מסתבר, שכן כל ענין המיון ואריזה הוא "פינוק" של הצרכן המודרני. אין כאן שום תוספת תיקון מהותי לפרי שניתן להשוותו לפיקול בצלים, או שילוק אבטיחים וכדו' או אפילו הורדת הפרי מהעץ והכנסתו שם לכלכלה - הדוגמאות לגמר מלאכה הנמצאות במשנה.

מצד שני, במשנה יש תבואה, וגמר מלאכתה מתרחש בגורן. יתכן לראות במערך מיון ואריזה "גורן". או אז, כל הפירות ש"יש להם גורן", או לפי מושגים שלנו: שעושים להם מיון ואריזה - גמר מלאכתן ב"גורן", כמו בתבואה.

קצת משמע כן מהחזו"א 34 המבחין בין דגן לבין "מידי שלאו בני גורן". ניתן לדייק, שכשמעמידים זה מול זה את שני המושגים הללו, "דגן" כולל כל מידי "דבני גורן".

כנגד זה אפשר לטעון, שנהוג לבצע את פעולות הגורן בסמוך לשדה החיטה, מה שאין כן במערך מיון ואריזה שמדובר בבנין נפרד, ולרוב במרחק גיאוגראפי ממקום הגידול, מה"שדה". האם נוכל לכנות מיון תפוזים באזור תעשיה בעיר גדולה "מלאכת השדה"? דעת הרב ישראלי ברורה. בעמוד הימיני 35 הוא כותב כך: "הכוונה של גמר מלאכה, היינו גמר מלאכתן בשדה, שהגורן והיקב הם עדיין המשך הפעולות הנעשות בפרי טרם הכנסתו הביתה. משא"כ בכל שמלאכת השדה נגמרה, ומעתה יש צורך להכניסם הביתה לשם גמר הכשרתם לאכילת אדם, כל כה"ג הוי נגמרה מלאכתן".

לפי זה משמע שמיון ואריזה הוי עדיין גמר מלאכה, כי מה שקובע הוא שהפרי יהיה מוכן להכנסה הביתה.

וכן כתב במכתב (שתח"י): "מה ששולחים לבית האריזה, אף הוא טרם נגמרה מלאכתו, שכן המיון, או עטיפת הפרי, או רחיצתו וכל כה"ג, נותן עליו תורת לא נגמרה מלאכתו".

אולי אפשר להביא ראיה לשיטה זו מהמשנה במעשרות (פ"א מ"ה)

העוסקת בגמר מלאכה. שם נאמר: "בד"א? במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו - אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו".

לדעת רוב המפרשים פיסקה זו מתיחסת לכל סוגי הפירות והירקות. רואים מכאן, שהשלב שאחרי גמר מלאכה, הוא להוליך לבית או לשוק. במילים אחרות: לאחר גמר מלאכה, הפרי מוכן לצריכה ביתית או מכירה בשוק.

יש להביא ראיה נוספת מתוספות בב"מ 36 הכותב, שפרי ש רגילים

להכניסו הביתה, גמר מלאכתו יכול להתבצע בבית, למרות שלכאורה הפך את הסדר והכניסו לבית לפני גמר מלאכה. זאת לעומת פרי שרגילים לגמור בשדה או בגורן - אם יכניסו הביתה לפני גמר מלאכה ויגמור מלאכתו בבית - לא יתחייב בתרו"מ. רואים מכאן, שלפי תוס' גמר מלאכה הוא לאו דווקא "גמר מלאכת השדה", אלא יכול להתבצע גם בתוך בנין. לפי זה, פירות ש רגילים להביא לבית אריזה - גמר מלאכתם הוא בבית האריזה. אמנם יש לדחות ולומר, שכל החילוק של תוס' הוא לענין המוליך לביתו. במוליך לביתו יש שלב של "קביעות למעשרות" כשמכניס לביתו, והוא אשר אמור להתבצע לאחר גמר המלאכה. כאן חידש תוספות שבפרי שהרגילות היא בכך, יכול לגמור את המלאכה גם לאחר ההכנסה הביתה. אך במוליך לשוק, שאין לדידו שום משמעות הלכתית להכנסת הפירות הביתה, מנין לנו שאפשר לגמור מלאכה בבית? אולי גמר מלאכה הוא רק בשדה? במכתבו של הרב שלמה מן ההר (מודפס בספר זה), ישנה גישה אחרת לחלוטין. מתוך דבריו עולה ששייך לדון בשאלה של גמר מלאכה בשדה או בבית האריזה רק במקרים שבהם מוכנים למכור בבית האריזה לכל מי שבא. על מצב זה אומרת המשנה (מעשרות פ"א מ"ה) שאם מוליך לשוק - גמר המלאכה הוא הקובע למעשרות, ומהרגע שגמר את מלאכת הפרי - אסור לאכול עראי. אך אם אין נכונות כזאת, וכל הסחורה מיועדת לשיווק לחנויות ושווקים, ואם סוחר אחר יבוא לבית האריזה לא יסכימו למכור לו (וזהו המצב היותר נפוץ) - הדין הוא אחר. במצב זה, חזר דין המוליך לשוק להיות כמוליך לביתו, שאינו נטבל עד שלא נכנס לביתו. פירות נטבלו רק כשהגיעו לשוק ונקלטו שם. עד אז מותר לאכול עראי. לפי דבריו אלו יוצא, שבמצב כזה כל הדיון לגבי בית האריזה - איננו רלוונטי.

ח. מוצרים מעובדים בעידן המודרני, גידולים רבים עוברים שלבי עיבוד לפני שהם מגיעים לצרכן. מקובל יותר ויותר לקנות אוכל מוכן. גם זו תופעה חדשה, ועל כן צריך לתת את הדעת, מתי גמר מלאכת הפרי - עם סיום עבודות השדה בפרי, או עם סיום הכנת הפרי כמוצר מוגמר לצרכן? אין בכוונתנו כאן לחזור שוב למחלוקת אם צריך שהפרי יהיה מוכן לאכילה או לא. יתכן שבקטיף הפרי כבר מוכן לאכילה, אך הוא מיועד לעבור עוד בישול, או חיתוך לסלט וכדו'. וכן להיפך, יתכן שגם לאחר כל העיבודים, הפרי עדיין זקוק לבישול (כאבקת מחית תפוחי אדמה או ירקות מוקפאים וכדו').

בענין הזה יתכן שאפשר להציע שני כללים: א. כל עוד נשאר על הפרי שמו המקורי - הפעולה האחרונה שעושים לתקון הפרי היא גמר המלאכה. אך ברגע שמתחלף שמו - יש כאן כבר מוצר אחר. פנים חדשות באו לכאן.

לכן גמר מלאכה של תבואה הוא בגורן, ולא כשאופים עוגה. ברגע טחינת התבואה הופכת היא ל"קמח", שהוא מוצר אחר.

כך גם במוצרים מעובדים. גמר מלאכת תפוחי אדמה הוא באיסוף או במיון, אך וודאי לא בבית החרושת לצ'יפס. שם יש כבר שם אחר, ואע"פ שעד אז תפוח האדמה עוד לא ראוי לאכילה.

היוצאים מן הכלל הזה הם יין ושמן, אשר גמר מלאכתם הוא רק לאחר שנעשו יין ושמן. אך יש סיבות רבות לראות בהם חריגים: א. חיובם מדאורייתא. ב. לא מעבדים את הענבים והזיתים למוצר אחר, אלא מפיקים מהם את המיץ, ולאחר מכן זורקים את הפרי. לכן דינם שונה.

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'