דיני ביעור מעשרות

דיני ביעור מעשרות

כתיבה: הרב עידו אלבה, עריכה ומקורות: הרב אהוד אחיטוב

הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל |

  א. פירות או ירקות שהופרשו מהם תרו"מ, חלה על התרו"מ חובת ביעור מעשרות. כמו כן פירות או ירקות שכלל לא הופרשו מהם תרו"מ חלה לגביהם חובת הפרשת תרו"מ וביעור המעשרות, כפי שיתבאר. יש חשיבות לעסוק מבעוד מועד בלימוד דינים אלו כיון שהדבר יעורר את הציבור לקיימם.

 ב. חובת הביעור היא שלאחר הפרשת תרו"מ יש לקיים בהם את מצות נתינת המעשר הראשון ללוי, ואת המעשר עני לעני, ולאחר סיום ההפרשה יש לחלל את המעשר שני הוא וחומשו על מטבע אחת השווה לפחות פרוטה (מטבע של חמש אג') או על מאכל ששוויו פרוטה1, ולבער את המטבע לאחר מכן כפי שיתבאר בהמשך (סעי' ו).

 ג. זמן ביעור מעשרות הוא עד ערב פסח בשנים רביעית ושביעית למנין השמיטה, וי"א עד ערב שביעי של פסח2. ולכתחילה יש לבער כבר בערב פסח, כיון שלעיתים יש לו קופסאות שימורים שיש בהם חשש חמץ או שקיות של קטניות שלא ניתן להפריש מהם תרו"מ בתוך הפסח. בדיעבד במקרים כאלו כשלא הפריש יעשה שאלת חכם.

  ד. מי שקנה בחוה"מ פסח פירות או ירקות וצריך לעשר אותם, חייב לבער את המעשרות לפני יו"ט אחרון של פסח3.                                

 ה. פירות טבל שקיים ספק אם הם שייכים לשנת מעשר-שני או לשנת מעשר-עני יאמר לאחר קריאת שם מעשר-שני: "ואם צריך מעשר עני יהא מעשר עני". את המע"ש יחלל על המטבע ואת המעשר עני יתן לעניים4.

 ו. מעיקר הדין חובת הביעור חלה רק בפירות טבל ודאי, אך לא בפירות דמאי, שאף שיש להפריש מהם תרו"מ מספק כפי שרגילים לעשות בכל השנה - אין עליהם חובת הביעור. ומכל מקום למעשה בזמנינו גם כשההפרשה היא מספק יש לקיים מצות נתינה וביעור5.

 ז. מי שיש בידו מטבע שרגיל לחלל עליה מע"ש או נטע רבעי ואינו רוצה להפסידה יקח מטבע ששוויה מועט (מטבע של חמש או עשר אג') ויאמר: "כל מטבעות המעשר-שני והרבעי שברשותי הם וחומשם, מחוללים על מטבע זו". לאחר מכן יקח את המטבע החדשה ויבערנה באחת מהדרכים הבאות: זריקה לים הגדול, שריפה באש, שחיקה שתצא מכלל שימוש6, ואין עדיפות לאחת מדרכי הביעור7. כמן כן יש אפשרות לחלל באופן זה על סוכר בשווי הנ"ל8, ולאחר מכן להמיס אותו תחת הברז בכיור9.

 ח. יש הסוברים שאין חובת ביעור על פירות מעשר שנתבשלו, משום שלא ניתן לשומרם זמן רב10. לעומתם יש הסוברים שהפטור מביעור מעשרות חל רק במקרה שאין המעשר עיקר התבשיל כיון שהוא בטל בעיקר התבשיל11.

 ט. בימינו שקיימים אמצעים לשמור את המזון המבושל למשך זמן רב, גם לדעות המקילות חל על תבשיל וכן על קופסאות שימורים דין ביעור.

י. כשמפריש תרו"מ מקופסאות שימורים אף שמעיקר הדין את התרומה גדולה יש להפריש מן המוקף אך כיון שאין הוא רוצה להשתמש מיד בכל הקופסאות יכול לפתוח רק קופסא אחת מכל מין פרי או ירק ולהפריש ממנה על השאר, ובלבד שכולן יהיו מיבול של אותה שנה.

 יא. חובת ביעור מעשרות חלה גם על יין12, וגם לדעת הרמב"ם שיין פטור מביעור מעשרות, כוונתו ליין המעורב בתוך התבשיל13. 

יב. בזמן הזה אין נוהגת מצות וידוי מעשרות14, ומכל מקום ראוי לקרוא כקורא בתורה פרשת וידוי מעשרות זכר למקדש ליד הכותל המערבי15.

יג. ביום שביעי של פסח לפני מנחה או אחרי מנחה16 (כשיש ריבוי עם), יש לקרוא בציבור מתוך חומש ולא מספר תורה17, את הפסוקים בפרשת כי תבוא (דברים כו, יב-טו) העוסקים בוידוי-מעשרות.

יד. מי שלא הפריש תרו"מ מפירות החייבים בביעור והגיע זמן הביעור, אין הדבר אוסר את הפירות באכילה18. אולם מי שיש בידו פירות מעשר-ראשון או מעשר-עני ולא נתנם או פירות או מטבע של מע"ש ולא חיללם או פדאם, קיים ספק אם הם מותרים לאחר הביעור19.

 

פסוקי וידוי מעשרות:

   

"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ה' אלוקיך ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר ציויתני לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, שמעתי בקול ה' אלוקי עשיתי ככל אשר ציויתני. השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש". ומצוה מן המובחר שכל אחד יאמר את הפסוקים20.

   

לאחר אמירת הפסוקים יש אומרים משנה זו:

    "השקיפה ממעון קדשך מן השמים - עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל - בבנים ובבנות, ואת האדמה אשר נתת לנו - בטל ומטר ובולדות בהמה, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש - כדי שתיתן טעם טוב בפירות (מעשר שני פ"ה מי"ג)".

    ולאחר הוידוי מוסיפים תפילה זו:

    "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, כשם שזכינו לקיים מצוות ביעור מעשרות ווידוי מעשרות, כן יזכנו הקב"ה לקיים מצוות הפרשת תרו"מ מהתורה, וכן מצוות ביעור ווידוי מעשרות מן התורה, בביאת גואל צדק ובבנין בית המקדש במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

 

 

 

 1. שווי הפרוטה כיום לדעת הראשל"צ הוא 3.32 אג' (שבת בשבתו פר' כי-תשא תשנח). לפירוט דיני חילול מעשר-שני עי' אמונת עתיך (מס' 9 עמ' 11).

 2. המועד המדוייק של ביעור מעשרות נתון במחלוקת ראשונים שיסודה מחלוקת בגי' המשנה (מע"ש פ"ה מ"י). לדעת רש"י (דברים כו יב ד"ה כי תכלה), רע"ב (מע"ש פ"ה מ"י ד"ה ביום טוב), רש"ס (שם), ספר יראים (השלם סי' רסד ותועפות ראם שם אות ו-ז) המועד הוא ערב יום טוב ראשון של פסח. ואילו לדעת הרמב"ם (פיהמ"ש מע"ש פ"ה מ"ו), המועד הוא עד ערב יום טוב אחרון של פסח, וכן פסק להלכה (מע"ש ונט"ר פי"א ה"ג). לביאור דבריו עי' במהר"י קורקוס (שם), ובכס"מ (שם), פנ"מ (מע"ש פ"ה ה"ה ד"ה עיו"ט, ה"ח ד"ה במנחה), גר"א (שנו"א שם פ"ה מ"ו בפירוש הקצר), ועי' משנ"ר (שם ד"ה ערב יו"ט). למעשה יש להקדים ולבער כבר בערב פסח באופן שלכל הדעות יהיה ביעור המעשרות בתוך הזמן, וגם מהטעם שבמוצרים של חמץ לכתחילה צריך לסיים את הביעור בשל איסור חמץ שבהם.

    ועי' חזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז ד"ה נראה) שאין חיוב להמתין עם המעשרות עד ערב הפסח כיון שהעדיפות היתה שיתנו את המעשרות בזמן ההפרשה, ועי' עוד המעשר והתרומה (פרק א בבית האוצר אות פ).

 3. כיון שלדעת הרמב"ם (שם) מועד הביעור הוא עד ערב שביעי של פסח, ממילא פירות שהפרישו מהם תרו"מ בחוה"מ, עדיין הם בכלל חובת ביעור של שנה זו.

 4. חיוב אמירת תנאי כשיש ספק אם הפירות שייכים לשנת מע"ש שני או לשנת מעשר עני מובא במשפט כהן (סי' נא אות ב), חזו"א (שביעית סי' ז ס"ק טז ד"ה תפו"ז), כרם ציון (הלכות פסוקות פרק יט סעי' יד), המעשר והתרומה (פרק ב סעי' ד).

    חיוב נתינת מעשר עני בספק לדעת הגר"מ אליהו שליט"א הוא שיש להחמיר בספק ממון עניים לצאת ידי שמים כמבואר בחוברת אמונת עתיך (מס' 9 עמ' 11 סעי' ב).

 5. כיון שעל פירות דמאי אין חובת ביעור: דמאי (פ"א מ"ב), רמב"ם (מע"ש ונט"ר פי"א ה"ח), ועי' מנחת שלמה (סי' סב אות ב). אך מכל מקום קיים ספק עקרוני האם רמת הספק של פירות שבימינו יש לה דין "דמאי" כיון שבזמן תקנת "דמאי" רוב עמי הארץ היו מעשרים, ומשום כך היקלו לגביו בדברים מסויימים. ועי' מנחת שלמה (סי' סב אות ג).

 6. שו"ע (סי' שלא סעי' קלג), טעם הדבר כדי שלא ימצאו אותה וישתמשו בה בטעות כמטבע של חולין.

 7. במשנה (מע"ש פ"ה מ"ו) נאמר: "...והמעשר שני והביכורים מתבערים בכל מקום...", וכתב המאירי (יבמות עג ע"א) שאין להשמיד את הפירות אלא לפדותם ולהעלות את המעות לירושלים, אולם לדעת הרבה מן הראשונים החיוב הוא לבער את הפירות לגמרי: תוס' (יבמות עג ע"א ד"ה וחייבין בביעור), רשב"א (שם ד"ה וחייבין), רמב"ן (שם), ריטב"א (שם). וכן פסקו הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פי"א ה"ח) והשו"ע (סי' שלא סעי' קלג), כשאין לדעתם העדפה האם לאבד במים או לשרוף.

 8. לגבי הטעם לחילול על סוכר עי' פסקי הגר"מ אליהו (אמונת עתיך מס' 10 עמ' 12 הע' 4).

 9. כפי המבואר לעיל (הע' 7).

10. פשט לשון הרמב"ם (פיהמ"ש מע"ש פ"ה מ"ו), וכן ביארו דבריו משנ"ר (שם ד"ה התבשיל), מהר"י קורקוס (מע"ש ונט"ר פ"ה ה"ט).

11. ר"ש (מע"ש פ"ה מ"ו בפי' א), רע"ב (שם), וכן פירשו בדעת הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ה ה"ט): שו"ת ישועות מלכו (קרית ארבע מעשר שני פי"א ה"ט), ערוה"ש (זרעים סי' קלו סעי' ט).

12. בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ג) נאמר: "...הכל מודין בפת ושמן שהוא צריך לבער, ביין ובתבלין שהוא כמבוער...". והקשו חלק מן המפרשים למשנה (מע"ש שם מ"ו), מה מייחד את היין שיהיה פטור מביעור, ומשום כך פירשו הר"ש (שם פי' ב'), והמהר"א פולדא (שם), את הירושלמי (שם), שהמדובר ביין שהוא מעורב בתבשיל.

13. כן נקטו בדעת הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פי"א ה"ט), ישועות מלכו (קרית ארבע מעשר שני פי"א ה"ט) ערוה"ש (זרעים סי' קלו סעי' ט). ועי' תוס' אנ"ש (מע"ש שם), מלאכ"ש (שם). ועי' משפט כהן (סי' נה אות ב), חזו"א (דמאי סי' ב אות ח).             

14. הראשונים נחלקו האם מצות ביעור נוהגת גם שלא בפני הבית, דעת הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פי"א ה"ב) היא שמצוה זו נוהגת גם שלא בפני הבית וכדעתו נקטו הכפתור ופרח (פרק מ"ב), וכך הכריע האדר"ת (אחרית השנים פ"א), ומה שאין בזה"ז חובת וידוי מעשרות נכתב במשפט כהן (סי' נו אות א), ובחזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ו), שסיבת הדבר נובעת מכך שאין אנו מקיימים מצות הפרשת תרו"מ בשלימות. בצירוף דעת הראב"ד (מע"ש ונט"ר פי"א ה"ב) הסובר שכל דין הוידוי הוא רק בפני הבית. אולם בשו"ע (יו"ד סי' שלא מסעי' קמ והלאה) משמע שגם חובת הוידוי נוהגת גם בזה"ז, אע"פ שבבאר הגולה (שם) כתב שהשו"ע נקט בסתמא את לשון הרמב"ם, ועי' המעשר והתרומה (פ"א סעי' עב, ציונים קסב, קסג).

15. כך הנהיג האדר"ת בירושלים, שיש להשתדל לומר את וידוי המעשרות ליד הכותל (אחרית השנים פ"ד ה"ד, פ"ה אות לב), בהסתמך שאף שדעת הרמב"ם שאם התודה בכל מקום יצא מכל מקום גם מלשונו בהלכה (מע"ש ונט"ר פי"א ה"ו) משמע שלכתחילה צריך להתודות במקדש, שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קמ) וכך נקט במעשר והתרומה (פרק א סעי' סו), מה עוד שדעת הראב"ד (שם ה"ד בהשגה) שזה לעיכובא. ועי' מהר"י קורקוס (שם ה"ד ד"ה ובין בפני).

16. בשיטה זו הלכו כל הנוקטים כדעת הרמב"ם שהביעור עצמו הוא עד יו"ט אחרון של פסח, כמבואר לעיל (הע' 1). בנוסף לכך גם חלק מן המפרשים שנקטו שהמצוה לבער היא לא יאוחר מערב פסח, מכל מקום הוידוי הנאמר לאחר הביעור נאמר רק ביו"ט אחרון כדי שיהיה לו מה לאכול ברגל, כן פירש הרע"ב (מע"ש פ"ה מ"י ד"ה ביו"ט), ודייקו כן מלשון הירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ג): "ויתודה ביו"ט ראשון?!", עי' רש"ס (הובא במלאכ"ש שם פ"ה מ"ו ד"ה ערב), ועי' גר"א בשנו"א (פ"ה מ"י) שדחה שיטה זו שאם חייב לבער כבר בערב פסח כיצד יכול לשער לעצמו מזון לכל ימות הרגל הרי החיוב הוא לאבדו מן העולם. ביראים (סי' רסד), וכן המשנ"ר (פ"ה מ"ו ד"ה ערב יו"ט), נקטו למעשה שהוידוי היה ביום טוב הראשון של פסח. ועי' בתועפות רא"ם (שם).              

17. לחוש לדעת הירושלמי שכל קריאה בס"ת מחוייבת בברכה, ואם יברך בזמן שאין חיוב הוי חשש ברכה לבטלה שו"ת משיב דבר (ח"א סי' טז). ועי' אחרית השנים (פרק ה' אות לב), המעשר והתרומה (פרק א סעי' סו ובציונים שם אות קמו).

18. אף שבהגיע מועד ביעור המעשרות יש לבער את המעשרות מביתו, משנה (מע"ש פ"ה מ"ו-ז), רמב"ם (פיהמ"ש שם, והל' מע"ש ונט"ר פי"א ה"ח), מכל מקום אם לא ביער אף שביטל בכך מצות עשה של "בל תאחר", אין הפירות נהפכים בכך לאיסורי הנאה, חזו"א (דמאי סי' ב ס"ק ז ד"ה ונראה שאם עבר) עפ"י ר"ה (ה ע"ב), ובתוס' (שם ד"ה מה מעשר). ועי' שעה"מ (מאכא"ס פ"י סוף הט"ז), אחרית השנים (קונטרס דבר אליהו ס"ק כו-לא), תורת הארץ (פ"ג אות נד), כרם ציון השלם (אוצר התרומות - הלכות פסוקות פרק מג סעיף ט).

19. עי' בהרחבה במאמרו של הרב יהודה הלוי עמיחי (בחוברת זו).

20. רמב"ם (מע"ש ונט"ר פי"א ה"ה), לבוש וש"ך (יו"ד סי' שלא ס"ק קסא), עשר תעשר (הלכה רצא), ועי' משפט כהן (סי' נו אות ג ברכת המצוה ודיני קריאתה ס"ק א).