דין "מוקף" בזמן הזה - חלק א'

דין "מוקף" בזמן הזה - חלק א'

למדנו במשנה שהחתיכה או הפרי שמיועדים לתרומה גדולה, צריכים להיות סמוכים וקרובים לשאר הפירות. ישנם מקורות נוספים לדין מוקף מפסוקים בסיפרי ובירושלמי, והם יובאו להלן במסגרת הדיון אם דין מוקף הוא מדאורייתא או מדרבנן.

הרב יואל פרידמן | התורה והארץ ב'

ראשי פרקים:

א. דין מוקף: הקדמה

  1. דין מוקף אינו מעכב בדיעבד

       ב. שיטת רוב הראשונים: דין מוקף - דאורייתא

       ג. שיטת הרמב"ם כשיטת רוב הראשונים

       ד. שיטת הראב"ד: דין מוקף - דרבנן

       ה. שיטת רש"י: הטעם לדין מוקף: שמא הפירות שהוא מפריש אינם קיימים

  1. טעם לדין - גזרת חכמים

       ו. הכרעת השו"ע: יש מוקף בזמה"ז

       סיכום

* * * 

*).המאמר הוא שיכתוב של הרצאה שנתן הרב יעקב אריאל שליט"א ביום םהעיון בהיכל שלמה שבט תש"ן. א. דין מוקף: הקדמה למדנו במשנה (חלה פ"א מ"ט) שהחתיכה או הפרי שמיועדים לתרומה גדולה, צריכים להיות סמוכים וקרובים לשאר הפירות. וז"ל המשנה שם: "החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש ואסורים לזרים וכו', ואין ניטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור.

האומר: כל גרני תרומה, וכל עיסתי חלה - לא אמר כלום עד שישייר מקצת".

ישנם מקורות נוספים לדין מוקף מפסוקים בסיפרי ובירושלמי, והם יובאו להלן במסגרת הדיון אם דין מוקף הוא מדאורייתא או מדרבנן.

  1. דין מוקף אינו מעכב בדיעבד דין זה של הפרשת התרומה "מן המוקף" אינו אלא לכתחילה, והמפרשים למדו דין זה ממקורות שונים בש"ס. הרדב"ז 1 למד את זה מהסיפא של המשנה שהבאנו לעיל.

וז"ל המשנה: "האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה - לא אמר כלום עד שישייר מקצת".

דוקא בדין הסיפא שעושה את כל הגורן תרומה לא עשה כלום, אך בדינים הקודמים שמובאים בתחילת המשנה התרומה חלה בדיעבד.

המהר"י קורקוס 2, הכ"מ 3 והגר"א בביאורו 4 למדו שאין "מוקף" מעכב בדיעבד, ותרומתו תרומה, מברייתא שמביאה הגמ' בב"ק (קט"ו ע"ב): "הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות, לא יאמר: הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש בתוך ביתי, ואם אמר - לא אמר כלום".

הסיבה שלא אמר כלום היא מפני שהוא רוצה להפריש מכדי יין שנשברים והיין נשפך לנגד עיניו. ברור ברגע זה בלבו ובלב כל אדם שהיין הוא הפקר, וכלל נקוט בידינו שהפקר - פטור מתרו"מ. משתמע מהמשנה שזו הסיבה שלא אמר כלום, אך העובדה שהפירות עליהם הוא רוצה להפריש נמצאים בתוך ביתו, ואינם סמוכים לכדי היין אינה מעכבת בדיעבד 5.

מוסכם על כל הפוסקים שמי שמפריש "שלא מן המוקף" - תרומתו תרומה. עם זאת יש לעיין מדוע הדין הזה אינו מפורש במשניות ובש"ס בניגוד להרבה הלכות אחרות כגון: התורם מן הרע על היפה 6, התורם מן הטמא על הטהור 7 חרש המדבר שתרם 8 ומקרים נוספים בהם מצויין במפורש שתרומתו תרומה, וצ"ע.

ב. שיטת רוב הראשונים: דין מוקף - דאורייתא רוב הראשונים סוברים שדין מוקף הוא דאורייתא. כך היא שיטת התוס' 9, הר"ש 10, הרא"ש 11, הרשב"א בחדושיו 12

ובתשובותיו 13, הרמב"ן 14, והריטב"א 15.

כל אלו הראשונים מסתמכים על הירושלמי בריש פ"ב מתרומות שלומד דין מוקף מהפסוק האמור בענין תרומת מעשר: "מכל חלבו את מקדשו ממנו", משמע שהפירות שמהם מפרישים צריכים להיות ליד שאר הפירות. מאידך בתרומת מעשר יש ריבוי: " מכל מעשרותיכם" 16, ואף "אחד ביהודא ואחד בגליל" - ה"ז תרומת מעשר! לכן הגמ' אומרת שם שהפסוק "מכל חלבו את מקדשו ממנו" - אף שהוא נאמר לגבי תרומת מעשר מלמד דין מוקף בתרומה גדולה - "אם אינו ענין לתרומת מעשר תנהו ענין לתרומה גדולה".

הגר"א לפי גירסתו בירושלמי לומד דין זה מפסוק אחר: "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" - יש להפריש את הדגן כאשר הוא סמוך לגורן.

ג. שיטת הרמב"ם כשיטת רוב הראשונים הרמב"ם 17 מביא את דין מוקף בתרומה גדולה ואת דינו בתרומת מעשר בשתי הלכות נפרדות. בהלכה י"ז הוא מביא את דין תרומה גדולה, וז"ל הרמב"ם שם: "אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף. כיצד? היו לו חמישים סאה בבית זה וחמישים סאה בבית אחר - לא יפריש מאחד מהן שתי סאים על המאה, שנמצא מפריש ממקום על מקום אחר. ואם הפריש שלא מן המוקף - תרומתו תרומה, והוא שיהיה המופרש שמור אבל אם היה טעון כדי יין או שמן וראה שהן משתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום".

בהלכה כ' הרמב"ם מביא את הפטור של תרומת מעשר מדין מוקף: "תרומת מעשר מפרישין אותו שלא מן המוקף שנאמר: מכל מעשרותיכם תרימו תרומה וכו' ות"ח אין תורמין אלא מן המוקף, ואפילו תרומת מעשר".

הגמ' בגיטין (ל' ע"ב) אומרת, שאם אדם אמר לחברו: "מעשר לאביך בידי, והילך דמיו, חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר".

כלומר שאנו חוששים שמא אביו השתמש בפירות שהיה ביד הלווה, כדי להפריש מהם על הפירות שבידו. על כך שואלת הגמ': "וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף?" כיון שהרמב"ם סובר שאין דין מוקף בתרומת מעשר, הוא מפרש שתמיהת הגמ': "וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף" היא דוקא בחברים, ולכן כתב הרמב"ם: "ות"ח אין תורמין אלא מן המוקף".

הרמב"ם מביא את דברי הירושלמי שהזכרנו לעיל (תרומות פ"ב ה"א)

כמקור לכך, שאין חיוב "מוקף" בתרומת מעשר. זה נלמד מהרבוי של הפסוק: " מכל מעשרותיכם וכו'". עצם העובדה שהרמב"ם מביא פסוק מהתורה כדי לפטור תרומת מעשר מחיוב "מוקף" סימן הוא שבעקרון עצם החיוב הוא דאורייתא 18.

יתר על כן, הגמ' ביבמות (צ"ג ע"א) מספרת, שר' ינאי הפריש מהפירות שבביתו על פירות שהאריס עתיד היה להביא לו. ובהמשך: "אתא לקמיה דר' חייא, א"ל: שפיר עבדת, דתניא למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים - אלו שבתות וימים טובים".

התוס' 19 אומרים שבא הפסוק ללמד שאפשר להפריש תרו"ג "שלא מן המוקף" בערבי שבתות וימים טובים. ויעויין בתשובת הרשב"א 20, שהשואל שם תמה איך יתכן שעונג שבת דוחה חיוב "מוקף" שהוא מדאורייתא? הרשב"א שם עונה שתי תשובות: א. הלימוד המובא בגמ' אינה אסמכתא אלא מקור גמור מהתורה, והתורה פטרה בערבי שבתות וימים טובים.

ב. אף אם זה אסמכתא, חכמים הם שפטרו ויש בכוחם לעשות כן בשב ואל תעשה.

עכ"פ פטור זה של ערבי שבתות וימים טובים הושמט לגמרי בדברי הרמב"ם, אף שזוהי גמ' מפורשת ביבמות. והדעת נותנת שהסיבה לכך היא שהרמב"ם סובר שסוגיה זו אינה להלכה משום שחיוב "מוקף" הוא מדאורייתא ולא מסתבר א"כ, לפטור בערבי שבתות וימים טובים משום עונג שבת.

הרדב"ז מבאר בדעת הרמב"ם שדין מוקף הוא רק מדרבנן. זאת, מכיון שהוא התקשה מדוע תרומתו - תרומה, אם חיוב מוקף הוא מדאורייתא. אמנם שאלתו צריכה עיון אך שאלה זו אינה קשה דוקא על הרמב"ם, אלא קשה היא במידה שווה על כל אותם ראשונים אשר כתבו מפורש שדין מוקף הוא דאורייתא! תשובה לדבר מצאנו בשטמ"ק 21. הגמ' בתמורה (ה' ע"א) שואלת על רבא שסובר: "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ... אי עביד - לא מהני" מדין התורם מן הרע על היפה. שם ראינו שאף שהתורה אמרה שאסור לתרום מן הרע על היפה - תרומתו תרומה, מדוע א"כ לדעת רבא - מהני? על כך עונה הגמ' שיש לימוד מיוחד בתורם מן הרע על היפה: "אם אינו קדוש - נשיאות חטא למה", התורה ציינה שהוא חוטא, מסתבר א"כ שהפרשתו חלה ולכן נקרא חוטא, שאל"כ הוא לא עשה כלום.

שואלת השטמ"ק: מדוע לא הקשתה הגמ' מדין מוקף שבו נאמר - תרומתו תרומה? ותשובתה: מהבחינה הזו שווה דין מן הרע על היפה לדין מוקף, מפני שהלימוד: "אם אינו קדוש נשיאות חטא למה" מוסב על כל הנלמדים מאותו פסוק "בהרימכם את חלבו ממנו", קרי דין מן הרע על היפה ודין מוקף.

ד. שיטת הראב"ד: דין מוקף - דרבנן כאמור הרמב"ם סובר שאין דין מוקף נוהג בתרומת מעשר אלא לפנים משורת הדין ובת"ח בלבד. על כך משיג הראב"ד: "לא כתב זה אלא מפני שהוקשה עליו שראה בגיטין על תרומות (תרומת מעשר): וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף? ולפיכך כתב שהת"ח אינן תורמין אלא מן המוקף.

ולפי דעתי, לא היה קורא אותו חשוד אם לא היה שם צד איסור. אבל אומר אני שהלוי אינו תורם אלא מן המוקף, ועליו הוא אומר: והרמותם ממנו תרומה - מן המחובר, והטעם - שמא ישכח ויעשה את התרום תרומת מעשר על מקום אחר, אבל ישראל התורם תרומת מעשר תורם שלא מן המוקף שאין לחוש לכך.

והטעם לתרומה גדולה שאינה ניטלת אלא מן המוקף: מפני שאינה ניטלת באומד ולא יוכל לכוין כשיעור אלא מן המוקף, ועוד שמא ישכח.

הראב"ד חולק על הרמב"ם, האומר שאין דין מוקף בתרומת מעשר, ושהחבר מקפיד על כך לפנים משורת הדין. לדעתו "מוקף" נוהג מן הדין בלוי, ותמיהת הגמ': "וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף" מדברת על הלויים. המקור לכך הוא מהפסוק: "והרמותם ממנו". פסוק זה נאמר בפרשה העוסקת בחובת הלוי להפריש תרומת מעשר, ולכן דין מוקף שנלמד משם שייך רק בלוי.

הראב"ד מוסיף ללימוד מהפסוק משפט נוסף: "והטעם - שמא ישכח ויעשה את התרום תרומת מעשר על מקום אחר, אבל ישראל התורם וכו' שאין לחוש לכך." הראב"ד מסביר שהטעם לדין מוקף בתרו"מ הוא שמא ישכח ויפריש כמה פעמים את אותם פירות, וחשש זה קיים רק בלוי ולא בישראל. הסברה לחלק בין לוי לישראל היא שבדרך כלל הלוי הוא זה המפריש תרומת מעשר, וחכמים גזרו בדבר השכיח ובישראל לא גזרו. סברה כזו מתאימה לדין דרבנן, מזה נסיק שלשיטתו, הלמוד מ"והרמותם ממנו" בלוי המפריש תרומת מעשר, הוא רק אסמכתא.

יתר על כן, קשה לומר שכוונת הראב"ד שדין מוקף הוא מדאורייתא בלוי, שהרי הירושלמי למד מפסוק אחר הנאמר באותה פרשה את ההיפך - שאין דין מוקף בתרומת מעשר 22! אלא ע"כ, שדעתו היא שהלימוד הנ"ל הוא אסמכתא, ודין מוקף הוא מדרבנן הן בתרומת מעשר והן בתרו"ג 23.

בהמשך דבריו מביא הראב"ד טעם נוסף לדין מוקף בתרומה גדולה: תרו"ג ניטלת באומד, ללא כלי מדידה, ולכן צריך להפריש מן המוקף כדי שיוכל לדייק יותר בכמות שהוא מפריש, קרי 1/50 למידה בינונית וכדו'.

מדברי הראב"ד משתמע שגם בתרו"ג דין מוקף הוא דרבנן, הן מעצם העובדה שהוא מביא טעם לדין מוקף והן מגופו של הטעם: 1. להלן בפרק ה' יתבאר שמשתמע מהראשונים שטעם ניתן להאמר בדין מוקף אם זהו דין דרבנן, אך אם זהו דין דאורייתא אין צורך בטעם, ועכ"פ אין הטעם מחייב מפני ש"אין דורשין טעמא דקרא".

  1. כאמור הטעם לדין מוקף בתרו"ג הוא שזו ניטלת באומד, והטעם הזה ניתן להאמר רק אם הדין הוא דרבנן, כי מן התורה די בכלשהו, והדיוק נצרך רק לשיעור שחייבו חכמים.

ה. שיטת רש"י: הטעם לדין מוקף - שמא הפירות שהוא מפריש אינם קיימים^ בסוגיה בגיטין 24 רש"י מפרש (ד"ה מוקף) את שאלת הגמ': "וכי נחשדו חברים לתרום "שלא מן המוקף", וז"ל: "אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו, שמא אותה שעה אינה בעין. ואם עשה - עשוי".

 

למעבר לחלק ב'