גמר מלאכה - מהו - חלק ד'

גמר מלאכה - מהו  - חלק ד'

ההשלכות של "גמר מלאכה" בתחומים רבים בהלכות תרומות ומעשרות, נתקלים במושג "גמר מלאכה" או המושגים המקבילים לו (הלקוחים מעולם התבואה): "מירוח" או "גורן". מהן ההשלכות של מושג זה?

הרב שמעון בירן | התורה והארץ ב'

הסבר 1: תהליך טבעי בגמרא בב"מ (פ"ח ע"ב) מסביר רבי אסי שפיקוס הקישואין הוא:"משניטל פיקס שלהן". מהו ה"פיקס" ומי נוטל אותו? לדעת רש"י (שם): "הוא פרח הגדל בראשו ודבוק בו, ולאחר זמן הוא נופל בתלוש". רואים לפי רש"י שהפיקוס הוא תהליך טבעי שקורה לפרח לאחר שתולשים את הקישואים.

בהערה לכפתור ופרח מפרש כמו רש"י אך הוא אינו מדבר על הפרח אלא על: "חוט המסולסל היוצא מפטמתן, ונופל כשיגמל הפרי, כי פיקוס הוא לשון סלסול בכל מקום". כנראה הכוונה לשרידי עמוד העלי.

אפשרות שלישית מציעים הר"ש והריבמ"ץ: "שיער צומח בהן כעין נוצה... וכשמתגדלין הרבה נושר מאליהם".

בתוספות אנשי שם נמצאת אפשרות רביעית לתאור הפיקוס כתהליך טבעי: גמר מלאכה הוא משנתבשלו כל צורכן. זהו פיקוס.

המשותף לכל הפירושים האלו הוא, שהם מסבירים שגמר מלאכת הקישואים והדלועים קורה באופן טבעי. לפי הגישה הזאת קשה: איך אפשר להסביר את המשך לשון המשנה: "ואם אינו מפקס" (משנה ראשונה)? הרי אם מדובר בתהליך טהעי היה צ"ל: "ואם לא פקסו"; הרי אין פה אף אחד שעושה או אינו עושה פעולה שניתן לומר עליו שהוא "מפקס"!

ועוד קשה: גמר המלאכה של קישואין ודלועין הוא חריג, ולא דומה לפ"ז לגורנן של שאר פירות "שתלויין במלאכה שבידו" (תוס' אנשי שם).

הסבר 2: בידי אדם פרשנים אחרים מציגים גישה אחרת לפירוש גמר מלאכת קישואים. הם מסבירים שמדובר על מלאכה של בעה"ב, המסיר את השערות הדקות העוטפות את הקישואים והדלועים.

יעמיד ערימה גמר מלאכה אלטרנטיבי המוצע במשנה לענין קישואים הוא "משיעמיד ערימה". והכוונה: לדעת רוב המפרשים: העמדת כרי. מופיעה גם דעת ר"ן אב ישיבה המוסיף פעולה אחת: "וידוש" - דישה.

יחס בין פיקוס להעמדת ערימה בחזון איש משמע, שהעמדת ערימה נחשבת גמר מלאכה, רק כשאינו מפקס. זה מתאים לגרסת הבבלי מסכת ביצה (י"ג ע"ב) "ושלא פקסו - משיעמיד ערימה". אך אם מפקס - אין ערימה גומרת, בין אם עשה אותה לפני הפיקוס, ובין אם עשה אותה אחרי הפיקוס.

סיכום המשמעות הכללית של פיקוס קישואים ודלועים העולה מתוך הפרשנים היא, שגמר מלאכה של מלונים שונים - כשבשלים כל צרכם, בין אם זה קורה בידי שמים בין אם זה לאחר שנעשתה פעולה בידי אדם.

היום ישנם זנים של מלונים שקוטפים לפני בשולם, אך לא בשלב כל כך מוקדם כפי שמפרשים כאן "פיקוס" ביד שמים. גם אם נמצא זן שנושרות שערותיו לבד בשלב מוקדם של הגידול, קשה לומר היום שזה גמר המלאכה, כי לחקלאי אין לזה משמעות. אין שום פעולה של הסרת שערות וכדו' אח"כ. כך שמבחינת החקלאי אין כלל "פיקוס" - לשני הפירושים. ממילא ברור, שגמר מלאכה היום הוא "העמדת ערימה", ריכוז המלונים בשדה לפני שיווקם.

במלונים אשר מגיעים לבית אריזה ליצוא וכדו' חזרנו לשאלה האם המילוי בבית האריזה הוא גמר המלאכה, או דווקא בשדה.

רמון במשנה (מ"ו) מוזכר "פרד".

גמר מלאכתו הוא "משיעמיד ערימה". מהו פרד? מפרש הרדב"ז שפרד הוא גרגירי רמונים שמיבשים אותם. הרע"ב מפרש: "מפרידים אותם כדי שתכנס בהם החמה ' (גירסה אחרת: הרוח ') מכל צד".

לא ידוע על ביצוע תהליך כזה היום. ראה עוד ערך חרובין בענין פירוש "משיעמיד ערימה". דין רימונים עצמם כדין כל שאר הפירות שלא הוזכרו במשנה.

שמן במשנה (מ"ו) נאמר: "השמן - משירד לעוקה". מדובר על שמן זית. העוקה היא גומא שהשמן מתקבץ בה בבית הבד. כשהשמן שנסחט מהזיתים ירד לעוקה - זהו גמר מלאכת השמן. לעומת זאת באמצע תהליך כתישת הזיתים לא נגמרה מלאכת הזיתים, וכן משמע במשנה תרומות (פ"א מ"ח).

שאר שמנים כתוב בשו"ת רב בצלאל אשכנזי: "והנה, בלא ספק, שגרנן של כל השמנים שווה, אע"פ שלא הוזכר במשנה, מ"מ לפי דעתי אין פקפוק בדבר שבשמן שומשומים בפרט הוי ג"כ גרנו משירד לעוקה". אך בברכ"י

והר צבי ומשפט כהן מטילים ספק אם גמר המלאכה של שאר שמנים הוא לאחר שעשוים שמן, ונוטים לומר שגמר מלאכתם בעודם פרי: באריזת השומשומים או האגוזים. וע"ע יביע אומר בענין שמן שומשומים, ואף הוא מסיק שגמר המלאכה אינו ביצור השמן. בחוברת חקר הלכה מצטט תשובה של הלכות קטנות על הלוקח שומשומין מן הגוי ועשה מהן שמן, ש: "כבר נגמרה מלאכתן ביד גוי, דאין משקה גמר מלאכה אלא תירוש ויצהר דוקא... ושאלתי פה לזקן וחכם גדול ספרדי ואמר שאין נוהגים פה בירושלים להפריש אלא מזיתים וענבים בלבד".

משתמע א"כ, שהמנהג בשאר שמנים הוא להפריש לפני הכתישה.

תאנה תאנים לחות עיין לעיל ערך: כלכלה, כותרת: כלכלה של מה, סעיף 2: תאנים. תאנים יבשות - כללי התאנים המוזכרות במשנה הם עיבודים שונים של תאנים יבשות. על תהליך עיבוד התאנים כותב רב יהוסף אשכנזי: "תאנים שמנים נקראים דבילה, והן מתדבקין היטב, ועושים אותם עיגולים. ואח"כ, כשפותחים את העיגול אינם נפרדים לגמרי, אלא נשארים חתיכות חתיכות, והן נקראים פלחי דבלה. ועוד יש תאנים שאינם שמנים כ"כ, ומשימים אותם בחביות או במגורה, ואח"כ כשהחבית נשבר הן מתפרדין כ"א בפנ"ע, והן נקראין גרוגרות".

גרוגרות במשנה (מ"ח) נאמר: "הגרוגרות - משידוש".

תהליך הדישה מתואר בראשונים כחלק מתהליך כבישת התאנים בתוך חביות. לאחר ייבוש התאנים בחמה, דשים אותן במקלות וכובשים אותן זו על זו בתוך חבית או "מגורה".

מסביר עוד קרבן העדה: "היה דרכן לדוש הגרוגרות במקלות לתוך החבית לאחר שנתייבשו או מעגלין אותן בידים לתוך האוצר, הרי דאף לאחר שנעשו גרוגרות וראויין לאכילה, עדיין לא נגמרה מלאכתן, כיון שבדעתו לעשות בהן עוד מלאכה".

שלב הדישה בתוך תהליך זה הוא גמר המלאכה לפי המשנה.

מגורה (גרוגרות שכנסן לאוצר)

אותם תאנים הנקראות גרוגרות, כאשר אין הוא מתכוון להכניסן לחבית, גמר מלאכתן אינו בדישה, אלא לאחר שהכניסן לאוצר. על כך נאמר במשנה: "ומגורה - משיעגל".

מסביר הרמב"ם בפיהמש"נ שלעגל את המגורה הכוונה: "אם אדם מכניסם לאוצר, אז משישיב פניהם על פי האוצר ויישרם". לפי הרמב"ם הל' מעשר ורע"ב ה"מגורה" המדוברת היא האוצר. לפי הכפו"פ המגורה היא "הכלי המעגלן ומחליקן נקרא מעגילה". גם לדידו המשנה מדברת על מציאות שמכניס את התאנים לאוצר.

עיגול (של דבלה - תאנים דרוסות)

ראינו לעיל, שדורסים תאנים שמנות יחד בצורת עיגול, והן נקראות עיגולים של דבלה (תפארת ישראל).

במשנה נאמר שגמר המלאכה של עגולי דבלה הוא: "משיחליקנו". מסביר הר"ש: "שמחליק פניו מלמעלה במשקים ויקבע למעשר". ובמלאכת שלמה מוסיף ש"מחליק פניו באבן או בשיש - נגמרה מלאכתו בכך".

תאנים ליבוש במוקצה מסתבר שזהו השלב הראשון של הכנת התאנים, עוד לפני הפעולות הנ"ל. בהתאם לכך מובנת המשנה במעשר שני (פ"ג מ"ו) הקובעת שסלי תאנים המיועדים למוקצה - לא נגמר מלאכתם.

הרמב"ם כותב שגדר מוקצה בתאנים וענבים - שאוכל עראי במקומן. עד כאן מובן - הרי כל עוד התאנים מתיבשות במוקצה לא נגמרה מלאכתן, ומותר לאכול עראי. אך בהמשך כותב הרמב"ם, שברגע שהוציאו אותן מהמוקצה נגמרה מלאכתן אף שלא התיבשו כל צורכן, וממילא אסור לאכול מהן עראי. דבריו האחרונים של הרמב"ם מוקשים, שהרי עדיין לא נעשו עיגול, מגורה וגרוגרות! עיין ערוה"ש שתמה קצת על הלכה זו ברמב"ם. הוא מביא ירושלמי שם נאמר שמחוץ למקומן אסור לאכול כי נראה שם כנגמרה מלאכתן. זאת גזרה מיוחדת.

תבואה נושא התבואה הפך למרכזי שבנושאי גמר מלאכה. כשהמשנה שאלה מהי גמר מלאכתן של הפירות היא ניסחה את השאלה בטרמנולוגיה של תבואה: "איזה גורנן למעשרות". ביטויים של "מירוח" או "מירוח הכרי" ביחס לגידולים אחרים, כשם כללי לגמר מלאכה - אינם נדירים. המשנה (מ"ו) כותבת בענין גמר מלאכת התבואה כך: "התבואה - משימרח; ואם אינו ממרח - עד שיעמיד ערימה".

משימרח מהו מירוח? רבים הפירושים בו: א. ניקוי.

הרמב"ם בפירוש למסכת פאה אומר: "מריחה - בלשונם השפשוף. והושאלה כאן לניקוי התבן מן הגורן, וגמר עבודת התבואה עד שלא ישאר לו לעשות בה שום פעולה זולת העברתו למקום שאוצרו שם. והוא דומה לשפשוף בכלים, שאין משפשפים אלא עם גמר הכלי".

הפעולה האחרונה היא ניקוי מהתבן.

פירוש זה אינו מתישב עם דברי רבי יוחנן בירושלמי שיובאו להלן. ב. השוואת פני הכרי. רבי יוחנן בירושלמי (מסכת מעשרות דף ד' ע"ב) אומר שמשימרח הכוונה "שישפה פני הכרי". ובלשונו של הריבמ"ץ: "משייפה פניו של כרי - משוה פניו ברחת". בהלכות מעשר כתב הרמב"ם עצמו כפירוש זה: "ואיזהו ממרח? זה המיפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר, בדרך שעושין כשגומרים כל מעשיה"!

ברם, יש קושי, ומעורר אותו המשנה ראשונה. לפי פירוש זה (שמירוח היינו השוואת פני הערימה), אינו מיושב המשך המשנה "ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה", הרי המירוח היא היא העמדת הערימה! וא"ת: שהעמדת ערימה לחוד, ויפויה לחוד, ולפי זה פירוש המשנה יהיה שאם מחליט לא ליפות את הכרי (לא למרח) אז העמדת ערימת הכרי בצורה גסה הופכת להיות הגמר מלאכה - הרי שהיה צריך להיות כתוב במשנה: "משיעמיד ערימה" ולא "עד שיעמיד ערימה", שהרי העמדת הערימה קודמת ליפוי הערימה! ג. קיבוץ בכרי. אם התקשינו בפירוש השני בכפילות של המשנה, הרי שלפי פירוש רש"י קשה עוד יותר. רש"י כותב: "דגנך כתיב, והיינו מירוח, דאין דיגון אלא קיבוץ בכרי" (ולא צריך יפוי הכרי).

הקושי הוא שבמשנתנו מוכח שהעמדת ערימה ומירוח הם שני דברים!

* בשיעור כרי: "משמע בירושלמי... שאין שיעור בדבר" - חזו"א.

פעולות אחרות כגמר מלאכה של תבואה לא רק מירוח (על כל פירושיו) מוזכר כגמר מלאכת התבואה.

במקורות שונים מוזכרים מלאכות אחרות כגמר מלאכת התבואה. א. תיעקר האלה. שיטת רבי יעקב בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד, ד' ע"ב): "משתיעקר האלה". הירושלמי מסביר שעקירת האלה היא גמר מלאכה כשאין דעתו למרח.

הגר"א לירושלמי וערוה"ש מבארים ש"אלה" היא דקר של ברזל שתוחבין אותו בקרקע, וסומכים עליו את הגורן. ב. משיברור. הרמב"ם (תרומות פ"ה ה"ה) מציין אפשרות נוספת לגמר מלאכת התבואה: "מאימתי תורמין את הגורן - משיברור".

בכר"צ כתבו ש"לברור" פירושו לזרות את המוץ. זה מתאים לפירוש הראשון של "מירוח" שהבאנו לעיל, שהוא גם פירושו של הרמב"ם בפירוש המשניות. לדעתם זה גם פירוש של "עקירת האלה"! ג. קליפת התבואה. שיטה נוספת בענין גמר מלאכת התבואה מופיעה בבבלי ביצה (י"ג ע"ב): "המקלף שעורים... אם קלף ונתן לתוך ידו - חייב".

לשיטת התוספות והרשב"א מדובר שפעולת קליפת השעורים נחשבת גמר מלאכתן, כמו מירוח הכרי. וזה דלא כרש"י, רמב"ם ואחרים שפירשו שמדובר כאן על גדר אכילת קבע ולא על גדר גמר מלאכה. מחלוקת דומה קיימת לענין ניפוח חיטה ונתינתו לתוך חיקו.

שיטת הרמב"ם יוצא, שברמב"ם יש לפחות שלשה פירושים שונים מהו מירוח תבואה! א. ?ניקוי התבן (פיהמש"נ). ב. יפוי פני הכרי (הלכות מעשר). ג. משיברור (הלכות תרומות). כבר ציינו שניקוי התבן וברירת התבואה הם כנראה אותה פעולה. אך יש עוד סתירה מפרק ג' של הלכות מעשר (ה"א). הרמב"ם כותב שם: "...לא נגמרה מלאכתן, כגון: תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מירחה".

משמע לכאורה שאם זרה ולא מירח - הוי גמר מלאכה! כאן אי אפשר לומר שהכוונה שהזריה היא היא המירוח, שהרי מדבר על שני מושגים שונים.

השערי צדק נשאר בצ"ע על שיטת הרמב"ם.

וי"ל בהסבר הלכה א' בהלכות מעשר, שתבואה ש"קצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מירחה" מובא ברמב"ם כדוגמא למצב של לא נגמרה מלאכתו. אין הרמב"ם מתכוון לומר כאן שאם יזרה תגמר מלאכתו. לגבי מה כן נקרא גמר מלאכת התבואה - יפרט הרמב"ם בהמשך. מדוע אין גמר מלאכת התבואה בקמח הציץ אליעזר מתיחס לשאלה זו ומתרץ שכל מלאכות החיטה הם הכנה לעשות לחם, וחז"ל קבעו ע"ז איזו מלאכות מבין מלאכות ההכנה כבר נקרא "גמר מלאכה" - "הגורן" למעשרות. חז"ל קבעו מלאכה כזו שכבר ניכרת ממנה ההכנה למטרה. בנוסף על כך מציין הציץ אליעזר שבחיטים מפורש "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", הרי שהזכירה תורה במפורש לעשר כבר התבואה, ואף שעוד חסר מלאכות כדי להכשירה לאכילה. אבל בשאר דברים צריכים גמרו של כל המלאכות לאותו דבר שהיא עומדת.

סיכום גמר מלאכת התבואה הוא מירוח. מירוח יכול להיות או קיבוץ בכרי, או יפוי פני הכרי, או ניקוי מן התבן. גם עקירת האלה וקליפת התבואה מוזכרים כגמר מלאכת התבואה. הקו הכללי של כל מלאכות אלו הוא שגמר מלאכת התבואה היא בניקויה וסידורה בגורן.

היום, ניתן עדיין לראות זריה וערימה של תבואה ליד כפרים ערביים. במגזר היהודי הקומביין בשדה מבצע את כל הפעולות הנ"ל, והתבואה נשפכת למשאית כגרעינים נקיים מוכנים לטחינה. משם הם נמכרים לממגורות. מסתבר אם כן, שגמר מלאכת התבואה, "המירוח", הוא ביציאת הגרעינים מהקומביין למשאית, ולכל המאוחר במילוי המשאית - שהוא מקביל ליפוי פני הכרי.

תורמוס בספר חרדים נאמר: "תורמוסין מין קטניות הוא, כדכתב ר"ש והרא"ש פ"א במסכת כלאיים" "וסתמא תנן הקטניות משיכבור".

ראה עוד ערך: קטניות.

תמר בגמרא ירושלמי במסכת מעשרות (פ"ב ה"ד) נאמר שהבודל בתמרים - נחשב גמר מלאכה למעשר - פני משה'(. הר"ש סירליאו מסביר שבודל בתמרים זה מלשון הבדלה: "שמדובקין זו בזו, ומבדילן במגריפה".

תמרים רעים רב פפא בגמרא בבלי ב"מ מדבר על "חותלני".

החותלני אלו תמרים רעים. מסביר רש"י: "אין מתבשלים באילן, ומכניסן לקיום בכלי של כפות תמרים, ומתחממים ומתבשלים. וקודם שנתבשלו... לא נגמרה מלאכתן למעשר".

מוסיף קרבן העדה לירושלמי: "לענין מעשרות, אע"פ שראויין לאכילה (בזמן התלישה - כנראה אכילה בדוחק) כל שבדעתו לעשות בהן עוד מלאכה אינו כגמר מלאכה ופטורין מן המעשר כשאוכל מהן עראי".

ענין התמרים הרעים הובא להלכה בטור: "הבודל בתמרים רעים שלא נתבשלו כל צרכם, ונותן אותם בסל ומתחממין ומתרככין שם עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר ויכול לאכול מהן". וכך נפסק בכרם ציון בשם המשנה למלך.

מענין, שלמרות המקורות הנ"ל, אומר ערוה"ש: "ודע, דגמר מלאכת התמרים לא מצאתי מפורש. ונראה דהם כגרוגרות וצמוקים לענין מעשר, וכן משמע שבת מ"ה ע"א דקרובים להיות שווים".

במה שונים תמרים אלו מבננות, שפסק בהן הרצ"פ פרנק שבגמר לקיטתן מתחייבים בתרו"מ - אע"פ שגם הם, בדומה לתמרים הרעים, עדיין זקוקים להבחלה? י"ל, שבבננות נמכרות לאחר גמר מלאכתם בשדה, בלא פעולות נוספות. לעומת זאת, התמרים עדיין אינם נמכרים עד לאחר הבחלתם בתלוש.

סיכום בארץ גדלים היום מספר זנים של תמרים. תמרים לחים (זן חיאני)

גודדים כשהם אדומים ומעבירים אותם לקירור. לפי צורכי השיווק מוציאים אותם מן הקירור ואז הם מקבלים את הגוון השחור. בשלב זה ממיינים ואורזים. זן זה הוא הדומה ביותר לתמרים הרעים שלעיל, אם כי א"א לומר עליהם שלעולם לא יבשילו על העץ. הדמיון הוא בצורך לעבור תהליך נוסף על מנת שיהיו מוכנים לשיווק ואכילה. אכן למעשה במפעלים האזוריים של עמק בית שאן, מפרישים מהם תרו"מ לאחר שיצאו מהקירור - במערך המיון והאריזה.

ישנם זנים אחרים שראוים לאכילה מיד לאחר הגדידה (ומסתבר שמותר להפריש מיד), וישנם זנים יבשים שעוברים תהליכים שונים של ניקוי וחימום או קירור בבית האריזה.

את התרו"מ מפרישים בזמן המיון והאריזה, וכך אין נכנסים לשאלה האם להפריש בגדידה או לאחר תהליכי ההבחלה.

 

למעבר לחלק ג'