גמר מלאכה - מהו - חלק ב'

גמר מלאכה - מהו  - חלק ב'

ההשלכות של "גמר מלאכה" בתחומים רבים בהלכות תרומות ומעשרות, נתקלים במושג "גמר מלאכה" או המושגים המקבילים לו (הלקוחים מעולם התבואה): "מירוח" או "גורן". מהן ההשלכות של מושג זה?

הרב שמעון בירן | התורה והארץ ב'

לפי הפירוש השני של רש"י משמע שבחביות היין עוד תוסס ממש. אך לפי זה לא מובן, איך חתמו חביות תוססות כאשר הגאזים מצטברים בפנים! יתכן שהיה להם פתרון טכני לענין, אך יותר מדויק לומר שהרתיחה היא הקיפוי, ואחר כך היו שולים את החרצנים וכדו' שעלו כתוצאה מהתסיסה, ואז חתמו החביות. לפי הפירוש הראשון והשלילי אין הכרח לומר שמדובר בימים הראשונים לתסיסת היין, אלא יתכן שהיין גמר לתסוס, ואז מכניסים אותו לחביות. חקירה זו חשובה לנו כשנבוא ליישם למציאות ימינו.

משירד לבור ויקפה (דעת רבנן)

מהו הקיפוי הזה? 1. לדעת רש"י בב"מ הקיפוי הוא: "משיקפאו החרצנים ע"פ הבור, כשמתחיל להיות תוסס ונוטלין הזגין ומשליכן". כלומר, התחלת התסיסה מתרחשת כבר בבור, ושם גם מסננים את הפסולת.

המלאכת שלמה מציין, שלפי פירוש זה, האות "יוד" במילה יקפה מנוקדת בפתח (הפעיל). בעל הבית מקפה את היין.

  1. רש"י בע"ז מפרש את המילה יקפה בצורה אחרת: "לשון צף, כמו קפא תהומא... שצפין החרצנים על היין כשהוא נח בבור".

בדומה לפירוש זה כתב הרמב"ם בפיהמש"נ: "משיצוף על פניו מעין קצף".

המלאכת שלמה מציין, שלפי פירוש זה, האות "יוד" במילה יקפה מנוקדת בחיריק (בנין קל). היין קופה בעצמו.

הלכה - כרבי עקיבא במחלוקת התנאים נפסקה ההלכה כרבי עקיבא. על כן כותב הרמב"ם בפיהמש"נ-: "ופסק הלכה: שותה עראי עד שיסיר הקליפין והחרצנים וכיו"ב הצפין למעלה בחבית ויזקק הכל". כן פסק ביד החזקה בהלכות מעשר.

הגר"א בביאורו לשו"ע תמה מדוע הכריע הרמב"ם כר"ע בשעה שיש סתם משנה בפ"ד דמעשרות כמו ת"ק! החזון איש עונה, שהרמב"ם פסק כסתמא דגמרא בבבא מציעא, שהיא בתרייתא.

המאירי כתב כדברי הרמב"ם: "הלכה כר"ע - גמר מלאכה למעשר - קיפוי של חביות ושלית חרצנים מהם".

השו"ע פסק כרבי עקיבא, וכך פסק גם הרדב"ז פסק אף הוא כר"ע.

קושי בהבנת הרמב"ם מתעורר קושי ברמב"ם בהלכות (שם), ועל כן נצטט את דבריו במלואם: "היין משינתנו בחביות וישלה הזגין והחרצנים מעל פי החבית. אבל כשהוא בתוך הבור, כשיגביהנו להעמידו בחבית, שותה עראי וקולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומכל מקום ושותה".

שואל המהר"י קורקוס: מדוע הרמב"ם מתיר לשתות עראי רק מהבור? הרי פסק כר"ע, ולפי ר"ע מותר לשתות עראי אפילו מהחבית, כל עוד לא שלה את הזגים מהחבית! הכסף משנה מתרץ: "וי"ל, דקודם שנתנו בחבית, אע"פ ששלה - שותה עראי". כלומר, הרמב"ם מחדש שמותר לשתות מהבור אפילו אם שלה משם את הזגים. לפי ר"ע מה שגומר את מלאכת היין זה בעיקר ההכנסה לחביות והשליה המתבצעת שם, ולא משנה העובדה ששלה זגים לפני שהכניס לחביות.

יוצא א"כ שדעת הרמב"ם הוא ששותה עראי עד ששם בחבית ושולה.

המהר"י קורקוס עצמו עונה שני תירוצים ליישב את הרמב"ם: 1. הרמב"ם נקט סירכא דלשון המשנה, אך לאו בדווקא, ואה"נ - שותה עראי עד שישלה מהחבית, וכפשטות דברי ר"ע.

  1. אה"נ, הרמב"ם מגלה לנו שלדעת ר"ע מותר לשתות מהחבית רק בדיעבד, אך לכתחילה אין לעשות כן מגזרת חכמים.

סיכום ניתן לומר שלהלכה גמר מלאכת היין בהכנסתו לחביות כשהוא נקי מלכלוך, כשיטת ר"ע ובניגוד למשנתנו במסכת מעשרות פרק א'.

בכרם ציון כתבו: "ונראה, שבמקומות שדורכין היין בחביות גדולות ולאחר מכאן כובשין ושולין החרצנים ונותנים אותם בכלי חרס, החביות הראשונות דינן כדין גת" - ולכלי החרס כנראה, דין "חביות".

ייצור יין בימינו המפיקים יין ביתי, עושים זאת בדרך דומה למתואר לעיל (כמובן ללא גת ובור וכו'), והדין יהיה זהה: גמר המלאכה יהיה לאחר הסינון.

בימינו רוב היין הכשר מופק בארץ ביקבים מרכזיים, ולא בגתות בשדה כבימי קדם, או בגיגיות וחביות ביתיות כבימי הביניים.

ההבדל העיקרי בין ייצור היין היום ליצורו בעבר הוא בתוספת תהליכים. תהליכים אלו התאפשרו הודות להבנת התהליך הכימי של יצור היין על ידי המדען פסטר לפני כמאה שנה. היצור בחלקו ממוחשב, תוך הקפדה מדויקת על טמפרטורות נכונות (ושונות לכל סוג של יין), ובדיקת ריכוזי כוהל וכו'. הורגים את השמרים הטבעיים של היין ומוסיפים שמרים שפעילותם ידועה מראש ומבוקרת, לפי סוג היין הרצוי. לפני המילוי הסופי היין עובר מספר עיבודים הכוללים קלריפיקציה, קירור, פיסטור, סינונים שונים עד לרמה של סינון חיידקים ועוד.

בתחילת יצור היין, מתרחשת תסיסה ראשונית ופעילה במשך כמה ימים, ולאחר מכן מעבירים לדודים אחרים, תוך סינון ראשוני של פסולת מלמעלה, ושל שמרים מתים מלמטה. זה נקרא "שפיה". היין ממשיך עדיין לתסוס אך בצורה שקטה יותר, שכן רוב השמרים כבר מתו. על תהליך השפיה חוזרים כמה פעמים במשך הזמן. סך כל התהליכים, עד שמבחינת היקב היין מוכן לשיווק, אורך לפחות חצי שנה.

בעבר, לאחר שלית הזגים מהחביות היין היה מוכן לשיווק. היום כאמור, היין עובר תהליכים נוספים. לכן השאלה המתבקשת היא, מה נחשב בימינו גמר מלאכת היין? האם רק בסיום כל התהליכים החדשים הללו, כשהיין מוכן לשיווק מבחינת היקב, דהיינו: לפני המילוי בבקבוקים; או שברגע שאפשר לשתות את היין, לאחר הסינון הראשוני והתסיסה הפעילה הראשונית (אף שהוא עכור הוא ראוי לשתיה), שהוא השלב המקביל לשליית החביות של פעם? הסברה נוטה לומר, שגמר יצור היין היום הוא עם סיום כל התהליכים. זהו גמר מלאכתו.

שאלה נוספת המתעוררת היא האם גמר מלאכת היין הוא רק לאחר מילוי הבקבוקים, שאז הוא מוכן לשיווק, או שדי בכך שהסתיימו המלאכות הנעשות ביין (ואיך שלא נגדיר את מועד סיום מלאכות היין)? שאלה זו דומה בעצם לשאלה האם גמר המלאכה של פירות הוא עם סיום מלאכות השדה או רק לאחר האריזה בבית האריזה. בשאלה זו נתיחס במאמר נפרד: הגדרות כלליות לגמר מלאכה, פרק ז'.

למעשה נהוג ביקבים להפריש בבת אחת על כל היין של הבציר, לאחר סיום הבציר, וגמר התסיסה הראשונית. כלומר: בשלב שהיין כבר ראוי לשתיה, ובדומה לשלית החביות של פעם. היין עוד לא מוכן לשיווק, ולא נמצא בבקבוקים. בכך יש רווח טכני, שכן ניתן אז לדעת בדיוק כמה יין יש, והכל מרוכז כאשר שום דבר לא שווק עדיין.

מיץ ענבים בענין גמר מלאכה של מיץ ענבים שלא תסס והפך ליין, נאמר בתוספתא (מעשרות פ"א/ט): "הסוחט ענבים בתוך חיקו - פטור; בתוך הכוס - הרי זה חייב". פסק הרמב"ם: "הסוחט אשכול לתוך הכוס - נקבע". מפרש הרדב"ז (שם): "נטבל, לפי שהוא ראוי לשתיה, וזהו גמר מלאכתן, הואיל ורוצה לשתותו כך".

כך פסקו גם האחרונים: בכרם ציון ובהמעשר והתרומה: "סוחט אשכול ענבים לתוך הכוס - נעשה מיד טבל, אע"פ שלא שלה, כיוון שראוי לשתותו כך, ורוצה לשתותו מיד". ולכך נטה החזו"א: "ואפשר דסוחט אשכול לתוך הכוס חשיב גמר מלאכה, ואע"ג דלא שלה, וכעין דתנן: ואם אינו מפקס... ואם אינו כובר..." מיץ הענבים ביקב מיוצר על ידי מניעת התסיסה בעזרת קירור מידי, והוספת חומר מסוים. לפני המילוי מוציאים את החומר, מפסטרים ומסננים.

המיץ ראוי לשתיה מיד לאחר הסחיטה הראשונית, אך מוכן לשיווק רק מאוחר יותר. גם כאן ניתן לשאול מה קובע: העובדה שמוכן לשיווק או הרגע שישנו מיץ ענבים ראוי לשתיה? למעשה מפרישים תרו"מ ביקב ביחד עם ההפרשה הכללית של היין, כלומר בשלב שהוא נהיה מיץ ראוי לשתיה אך עדיין אין משווקים אותו.

ענבים ירושלמי מעשר שני (פ"ג ה"ד): ". .סלי ענבים לאכילה - גמר מלאכה הן". כלומר, אין דינם כיין בגת. המבי"ט מבאר: "אם אין דעתו לדרכן אלא לאכלן ענבים - גרנן הוי משהניחן בכלכלה וחיפן".

צמוקים גמר מלאכתן על פי המשנה (מ"ז): משיעמיד ערימה. עיין ערך: חרובים.

ירק הנאגד במשנה (מ"ה) נכתב: "ירק הנאגד - משיאגוד; אם אינו אוגד - משימלא את הכלי; אם אינו ממלא את הכלי - עד שילקוט כל צורכו".

מהו ירק הנאגד מדוע הירק נקרא ירק "הנאגד"? האם רק הפעם אגדו אותו או שהוא נקרא כך כי הרגילות היא לאגוד אותו? בפשטות מדובר על חקלאי האוגד וקושר את הירקות שלו. אין זה בהכרח הרגלו מתמיד, וגם לא הרגלם של אחרים. אך הראשונים מפרשים לכאורה בדרך אחרת. הם תולים את ההגדרה ברגילות ובנהוג. אין אנו בודקים אם כרגע בעל הבית אוגד ירק זה בשדה, אלא מה נהוג לעשות בדרך כלל עם ירק זה. לפי פירושים מסוימים - מה שקובע בכלל הוא האם נוהגים למוכרו באגודות.

לפי זה, מה שכתוב בהמשך המשנה (צוטט לעיל) "אם אינו אוגדו", הכוונה: ירק מסוג שאין דרכו להאגד או למוכרו באגודות. וכן נכתב בהמעשר והתרומה בשם הרש"ש: "מין ירק שאין דרכו לאוגדו". חזוק לגישה זאת ניתן לקבל מהגירסא שם במסכת ראש השנה: "ושאינו נאגד..." - משמע שבאופן כללי אין אוגדים.

אמנם עדיין ניתן לאחד את שני הפירושים, ולומר, שאין נפק"מ אם תמיד אוגד או רק הפעם אוגד, אם אוגד על מנת למכור כך בשוק, או לכל מטרה אחרת. מה שקובעת היא העובדה אם אגד את הירקות. אם כן - בכך נגמרה מלאכתן; אם אינו מתכוון לאגוד: גמר המלאכה הוא משימלא את הכלי.

וכך מסתבר, שכן אם בעל הבית הפעם אינו אוגד כרגע, מה משנה העובדה שדרכו של הירק הזה להאגד? תשאר נפק"מ רק בירק שאין דרכו להאגד, והפעם אגד. אם מה שקובע זו פעולת האגידה - נגמרה מלאכת הירק באגידה. אך אם מה שקובע זה מה שרגילים לעשות, הרי שכאן אין רגילים לאגוד, וממילא אגידתו אינה גמר מלאכה, כי "בטלה דעתו אצל כל אדם".

"משיאגד"- פירוש א': משיעשה בעל הבית פעולת אגידה בשדה כאמור, גמר מלאכה של ירק הנאגד הוא "משיאגד". הדרך המקובלת להסביר את המושג, היא שמדובר על פעולה של המגדל. ישנו גם הסבר המסביר את "משיאגד" כתהליך טבעי, ונביאו לקמן.

המקור הראשוני לדיון על פעולת האגידה היא בתוספתא (מעשרות פ"א/ה): "ירק שאגדו בשדה, ועתיד לעשות צינוק לשלוק ' (ג"א: לשוק'), כיוון שאגדו - הרי זה חייב".

תוספתא זו פותחת דיון בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד ; דף ד' ע"ב והלאה) ומפרשיו בענין ירק. ישנם ירקות שאוגדים אותם אגידה ראשונית בשדה בחבילות גדולות, אך אח"כ מתירים את הקשרים ויוצרים חבילות קטנות יותר. קשירה מחודשת זו יכולה להתבצע בשדה, ויכולה להתבצע רק כשהחבילות הגדולות מגיעות לשוק. השאלה היא: איזו קשירה היא גמר מלאכת הירק? לאחר קושיה, הגירסה המתקבלת ע"י הגמרא בתוספתא היא: "אגדו צינוק גדול בשדה, והוא עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק - נטבל".

מסביר הריבמ"ץ: "אע"פ שבשדה עשה האגודה גדולה, והוא עתיד להתירה בשוק, נטבלה האגודה ונתחייבה במעשר מעת שאגדה בשדה".

הרדב"ז על הרמב"ם מוסיף נקודה נוספת: "הכי פירושו: אע"פ שהוא עתיד להתיר אגודה ולעשותה אגודות קטנות - הרי זה נטבל" - אף שעתיד לקשור מחדש, גמר המלאכה הוא בקשירה הראשונית. הגר"א בביאורו לירושלמי מדגיש נקודה נוספת, שמכיון שבשדה נגמרו המלאכות, פתיחה וקשירה מחודשת שתעשה בשוק אינה מעניננו.

פסיקת הרמב"ם היא: "אגד הירק אגד גדול בשדה, אע"פ שבדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק - הרי זה נטבל".

מענין, שלפני הרידב"ז היתה גירסה אחרת בגר"א, והיא הביאה אותו למסקנה הפוכה מכל הנ"ל: "זהו גופא קמ"ל, דאפילו אגדו, אם חישב לחזור ולאוגדו על צינוק קטן - אינו נטבל עד שיאגדנו בפעם השני על צינוק קטן, ואינו מתחייב קודם האיגוד השני". כלומר: הקשירה השניה היא הגומרת את מלאכת הירק.

פירוש כזה הוא יחידי.

"משיאגד"- פירוש ב': סוג ירק שגדל עלים על גבי עלים ברש"ש למשנה ביאר באופן אחר לגמרי: יש סוג של ירק ש"דרכו להכרך עלה על עלה", כמו כרוב, שדרכו ליגדל באגודה. פירוש זה מתאים לדברי רש"י במסכת ביצה לענין קשואין משיפקסו - שהכוונה שיפקסו מאליהם בתהליך טבעי. ממילא כאן מדובר על שני סוגים של ירק: האחד שדרכו להאגד, והאחר שאין דרכו להאגד.

שוב מופיעה דעה ששלב גידול טבעי מוגדר כגמר מלאכה! "משיאגד" או "עד שימלא את הכלי" מה הדין כאשר אוגדים את הירק ואח"כ מכניסים אותו לכלים? האם גמר מלאכת הירק הוא באיגוד או בהכנסה לכלים? החזו"א נותן דעתו לשאלה זו: "וירק הנאגד, אף שנתנו בכלי - לא נגמר, כיוון שדעתו לאגדו, ואם אגדו, אף שהן ע"ג הקרקע ודעתו להניחן בכלי - נגמרו באגודתן.

ונראה, דדווקא באגדן כולן, כמו בכלים, שלא נגמר עד שימלא כולן".

כלומר: אם זהו ירק מסוג שאוגדים אותו: האגידה היא הקובעת, ולא ההכנסה לכלים.

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'